♦ כאשר מדברים על מהפך בהקשר הפוליטי, מתכוונים לבחירות 77, בהן החליף ציבור הבוחרים הישראלי בפעם הראשונה את המפלגה השלטת ♦ הליכוד בראשות מנחם בגין, הדיח את שלטון מפא"י-המערך, שהפך בהמשך למפלגת העבודה ♦ מאז אותו ארוע פוליטי רב עוצמה, התרחשו מהפכים פוליטיים לעיתים תכופות, אולם המהפך של 77 היה המהפך היחיד ב-40 השנים הראשונות למדינה, ואילו משנות ה-90 ואילך, כמעט בכל מערכת בחירות הועבר השלטון ממפלגה אחת למפלגה אחרת, למעט אריאל שרון, שכיהן שתי קדנציות רצופות ולאחר מכן, כאשר חלה, נשארה קדימה בשלטון ואולמרט זכה בירושה מההפקר ♦ המהפך הפוליטי הראשון, התבסס על האכזבה משלטונה הממושך של תנועת העבודה, רגשות התסכול של עולי שנות החמישים, וכישלון מלחמת יום הכיפורים ♦ מנחם בגין, שהשמאל הזהיר מפניו לאורך כל השנים, הרכיב ממשלה חדשה, ולמרות שנתפס כ"נץ" מדיני, הפתיע בנכונותו לוויתורים בסיני, וסלל בכך את הדרך לשלום עם הגדולה שבמדינות ערב — מצרים ♦ כיצד התרחש המהפך, מה היה באותה תקופה, כיצד הודיעו לבגין על ניצחונו, למי הודה בנאומו, ומתי יגיע המהפך הבא ♦ סקירה פוליטית המוקדשת כולה למהפך הפוליטי הגדול ♦

אריה זיסמן

המילה "מהפך" בהקשרה הפוליטי, מזכירה מיד את ראה"מ לשעבר, מנחם בגין ואת בחירות 77.

לראשונה הצליח אז הליכוד להדיח את שלטון מפא"י-המערך מהשלטון. קשה היה להאמין שזה יקרה, וכבר עם היוודע תוצאות מדגמי הבחירות, נקטו כלי התקשורת במילה "מהפך". מהר מאד הפכה המילה הזו לסמל של אותה מערכת בחירות. מאז היו אמנם עוד כמה מהפכים פוליטיים, אבל המהפך (ב-ה´ הידיעה) הוא מהפך 77.

עד 1977, במשך עשרות שנים (כולל במדינה שבדרך), שלטה בישראל מפלגה אחת — מפא"י בגלגוליה השונים. האפשרות שמפלגה אחרת תכה אותה בבחירות בשל כשליה הרבים, ותירש אותה בניהול המדינה — מעשה שגרה בכל דמוקרטיה — נראתה דמיונית ובלתי מציאותית לחלוטין. הבוחרים כאילו לא האמינו שיש בידהם את הכוח להעניש את השלטון הלא מוצלח. וכך למרות הכשלים הרבים, נבחרה אותה מפלגה פעם אחר פעם להנהיג את המדינה.

מהפך 77 שינה את המצב. מפלגת השלטון ההיסטורית הסתאבה כל כך, עד שהרעיון להדיח אותה נעשה לפתע ממשי. לכך תרמו גם שינויים סוציולוגיים פנימים, והפלא ששמו חילופי שלטון קם והיה. מאז הוחלפו כמה פעמים מפלגות השלטון, הממשלה עברה מצד לצד, ראשי ממשלה באו והלכו (ושוב חזרו), אבל המהפך נשאר שמור כאמור לבחירות 77.

שלטון ללא מיצרים

הותיקים מבין הקוראים, זוכרים היטב את מערכת הבחירות של 77. היו אלו בחירות הסטוריות בכל קנה מידה. המהפך היה כבר באויר, ואפילו אנו הילדים (כיתה ה´) חשנו בכך.

רבים מהמבוגרים היו צמודים לאורך הלילה למכשיר טרנזיסטור קטן, ממנו בקעו קולות הניצחון של אנשי הליכוד. ההתרגשות היתה רבה. קשה היה לתפוס שאפשר להדיח את מפלגת השלטון, זו ששלטה ללא מיצרים במשך 29 שנים מאז הקמת המדינה, ועוד קודם. כותב השורות זוכר היטב את הקולות והצעקות באמצע אותו לילה של כל השכונה מסביב, בעיר מגוריו פתח תקווה. באיזור התגוררו כל גווני האוכלוסייה, ומכל חלונות הבתים יצאו שכנים, ודיברו זה עם זה בקולות רמים, אפילו בצעקות, כאילו מדובר בשעות הבוקר. התחושה היתה שמשהו חריג קרה. משהו חדש, מרענן ומשחרר, שאיש לא ידע כיצד לעכל אותו. בהמשך התברר שאפילו מנחם בגין עצמו, התקשה לעכל את ניצחונו.

על מנת להבין את גודל האירוע ואת משמעותו בפוליטיקה הישראלית, צריך לזכור שבמשך עשרות שנים, מאז קום המדינה, שלטה מפא"י — "מפלגת פועלי ארץ ישראל" בצורה מלאה במערכת המפלגתית הישראלית. אף מפלגה לא הצליחה לאיים עליה.

מפא"י שברבות הימים הפכה למפלגת העבודה, הייתה עמוד התווך של הסדר הפוליטי. היא ניהלה את המדינה בשיתוף פעולה היסטורי עם המפלגות הדתיות, כולל המפד"ל, שכיום נמצאת בצד השני המוחלט של המפה הפוליטית.

השפלת המזרחיים

תנועת העבודה-המערך, בראשות מפא"י, לא הסתפקה בסתם שלטון, אלא ביקשה לעצב את הזרם המרכזי הישראלי במשך עשרות שנים. הרצון הזה נבע מהניצחונות הקבועים של בבחירות למוסדות הציוניים.

מקימיה וממשיכיה התוו דרך חיים "ציונית", אנטי דתית וסוציאליסטית. מתווי זרם זה, ביקשו ליצור בארץ חברה הומוגנית מבחינה כלכלית, תרבותית ומנטאלית-ערכית. לצורך כך נקטו במדיניות של כפיית ערכים על כלל האוכלוסייה, שמשמעותה הייתה מחיקת העבר מהגלות, ויצירת אדם חדש שכונה "הצבר".

מי שלא קיבלו את דין המפלגה השלטת, היו ברובם יוצאי ארצות מדינות צפון אפריקה — המזרחיים, שנתקלו ביחס משפיל, מפלה ומבזה. עולים אלו ובני הדור השני שבאו אחריהם ביקשו לשמור על תרבותם ועל מורשתם בכל מחיר, אולם מפלגת השלטון הסוציאליסטית זילזלה בהם. לא לחינם פרץ העניין העדתי מאוחר יותר, מה שגרם לאהוד ברק, כאשר נבחר בפעם הראשונה ליו"ר העבודה, לבקש סליחה מעדות המזרח בשם "המפלגה לדורותיה".

הדומיננטיות הפוליטית של מפא"י/העבודה, התבטאה בכל המישורים. היא שלטה במשאבים ציבוריים כמו ההסתדרות, רשויות מקומיות והסוכנות היהודית. גם הממשלה ביקשה לשמור לעצמה את כל התיקים הבכירים, למרות שהיו לה שותפות קואליציוניות.

ואכן מלבד תפקיד ראש הממשלה, שמרה לעצמה תמיד את תיקי החוץ, הביטחון, החינוך והאוצר. שלטונה היה מפגן מרשים של רציפות שלטונית. במשך תקופה ארוכה נראה היה שדבר לא יערער את המסד השלטוני המוצק שלה. אך בדיעבד ניתן לומר שתחת המסד הזה רחשו זרמים תת קרקעיים פוליטיים וחברתיים, שמאוחר יותר גרמו למפלתה.

הקמת ד"ש

"המערך" נתפס בבחירות 77 כמפלגה אנכרוניסטית, שראשיה ברחו בחסות הממסד העייף מלתת את הדין בעקבות הכישלון של מלחמת יום הכיפורים. גם התפוצצות מספר פרשיות שחיתות, בהן היו מעורבים מקורבים למפלגה, תרמה תרומה ניכרת לניצחון הגדול של הליכוד. הניצחון של בגין לא היה איפוא "תאונה", אלא נבע ממספר תהליכים רבי שנים, שבאו לידי ביטוי בשנה בהן התקיימו הבחירות.

במבט לאחור ניתן לקבוע כי בתוצאות הבחירות של 77 ניכרה השפעתה של האכזבה מהמערכת הפוליטית. הציבור סלד מהסכסוכים בין ראה"מ יצחק רבין לשר הביטחון שלו שמעון פרס, וכאמור מפרשות השחיתות של אנשי המערך.

מנגד התרחשו כמה אירועים פוליטיים פנימיים. לפני הבחירות החליף שמחה ארליך את אלימלך רימלט בראשות המפלגה הליברלית, עזר ויצמן הצטרף ל"חירות" של בגין, יוחנן בדר הוותיק החליט לפרוש מהכנסת, ואריאל שרון נטש את משרת יועץ ראה"מ לעניני טרור וחזר לליכוד.

מעט קודם בסוף 76, גברה התביעה בציבור להחליף את השלטון ולחולל רפורמות בכלכלה ובחברה. התוצאה היתה הקמת מפלגת ד"ש, בראשה עמד יגאל ידין, שהיה ראש אגף המבצעים בצה"ל במלחמת תש"ח ובהמשך כיהן כרמטכ"ל. ד"ש אמורה היתה לקבל את הקולות של מאוכזבי המערך, אותם שמאסו בשחיתות שלה.

ד"ש לא הסתפקה בלתקוף את המערך, ותקפה גם את הליכוד ואת בגין. בתגובה אמר בגין כי ד"ש נוקטת ב"גסות רוח עם המודעות שלה". את יגאל ידין זה לא עניין, והוא ביקש לרענן לחלוטין את המערכת הפוליטית ולזרוק החוצה את המערך והליכוד גם יחד.

דם פוליטי חדש

התחושה בציבור היתה שמוכרחים להחליף את השלטון, אולם לא היה ברור מי צריך לבוא במקום המערך. האם יהיה זה בגין, או שיהיה זה יגאל ידין מד"ש.

עם המפקפקים ביכולתו של בגין לנצח, נמנה אז אריאל שרון. כאשר שב לפעילות פוליטית, תבע לקיים בחירות חשאיות לראשות הליכוד, מתוך מטרה להזיז את בגין הצידה. הוא דחה את ההצעה להתמנות למספר שתיים וחשב שרק הוא יוכל להביא לניצחון.

במקביל התעקש שרון שהליכוד יעלה הצעת חוק לשינוי שיטת המשטר, מפרלמנטרי לנשיאותי. טענתו היתה, שאם לא יהיה שינוי משטר, לא יועילו חילופי שלטון. בגין לא אהב את הרעיונות של שרון וראה בהם יסודות בלתי דמוקרטיים. הוא דחה אותם, ובתגובה פרש שרון והקים את מפלגת שלומציון.

בד בבד קיבל בגין את ההצעה של עזר ויצמן, להכניס צעירים למרכז המפלגה ולהזרים דם פוליטי חדש. כמו כן קיבל את ההצעה שהמרכז יבחר את המועמדים לכנסת בבחירות ישירות וחשאיות. בגין הסכים לכל זה, כי הוא חשב לעצמו שזו תהיה ההתמודדות האחרונה שלו בבחירות.

בנאום שנשא לפני הבחירות הבטיח בלי שנשאל, כי יפרוש בגיל 70, קרי ב-83, ואז יכתוב ספר על השואה — "2000 עמודים בשלושה כרכים". עם זאת לא הסכים לדון אז על יורש. מי שניסה לדבר איתו על העניין הזה, היה יצחק שמיר, שהצטרף מהמוסד לליכוד. בגין לא אהב לדבר על כך, מה עוד שמי שחשב שיהיה יורשו — עזר ויצמן, לא היה ראוי לכך, לפי דעתו (של בגין).

בגין חש בכל זאת, שהפעם יש סיכוי לנצח. למקורביו אמר כי הוא אינו עוזב לפי שעה את הדירה הקטנה שלו בת"א, כיון שהוא מתכנן לעזוב אותה ולעלות לירושלים, רק לאחר הניצחון בבחירות.

אישפוז לפני הבחירות

עד מערכת הבחירות ב-77 לא הוקדשה תעמולת בחירות ממושכת בכלי התקשורת. אולם בבחירות הללו הקדישו כל המפלגות אמצעים כספיים רבים לכך. במקביל המשיך בגין והופיע המון בכיכרות עם נאומים חוצבי להבות. באותה מערכת בחירות הציע גם לערוך עימות תקשורתי, דוגמת העימותים בארה"ב, מול מי שיעמוד בראשות המערך. באותה עת היה בגין בטוח, כי מי שיעמוד מולו יהיה יצחק רבין. הוא לא לקח בחשבון, שרבין יאלץ להתפטר בגלל פרשת הדולרים של רעייתו לאה, ומי שיחליף אותו יהיה שמעון פרס.

שלושה חודשים לפני הבחירות, הכריע המתח את בגין והוא לקה בהתקף לב. ביומים הראשונים לאשפוזו במחלקה, טענו עוזריו כי הוא בסך הכל נמצא בבית חולים כדי לערוך בדיקות תקופתיות שנקבעו מראש. אולם התקשורת גילתה שבגין מאושפז במחלקת טיפול נמרץ.

באותה עת הקפידו כלי התקשורת שלא לחטט בענינים הפרטים של המנהיגים. גם המערך לא דש בעניין וגם לא "דש". כאשר שוחרר מבית החולים, אמרה רעייתו הגב´ עליזה: "בגין השתחרר רק בגלל הסקרנות שלו, לדעת מה תהיינה תוצאות הבחירות".

באותה עת התערער מעמדו של משה דיין במפלגת העבודה. זאת לאחר שדיין ביקש להוסיף למצע המפלגה סעיף המעודד התישבות בגדה המערבית ולא רק בבקעת הירדן ובירושלים. לאחר שבקשתו נדחתה, הגיע דיין לביה"ח ונפגש עם בגין המאושפז. בגין ביקש לצרפו לליכוד, אולם ארליך ושמיר שהרכיבו את הרשימה יחד עם יגאל הורביץ התנגדו. הם חששו שדיין יקבל תיק מרכזי על חשבונם, כפי שאכן היה בהמשך. טענתם היתה כי דיין הוא עול אלקטורלי, כיון שהוא נתפס כאחראי לכישלון במלחמת יום הכיפורים ולכן יחליש את הליכוד בבחירות.

בגין המאושפז נאלץ לקבל את ההתנגדות. במצבו לא יכול היה לכפות את דיין על חבריו (אגב, המקרה של דיין, יגיע לליכוד בבחירות הבאות במהדורה חדשה ומודרנית, כאשר בכירי המפלגה, יביעו התנגדות לבקשה הצפויה של נתניהו, לצרף את אהוד ברק לליכוד).

לא פה אחד

יש הטוענים כי החולשה הפיסית של בגין לאורך מערכת הבחירות ב-77 ואי התערבותו בניהול הקמפיין, הם שסייעו לבסוף לניצחון ולמהפך. בגין נקט במערכת הבחירות הקודמות בשיטות ישנות, ואילו ויצמן שניהל את בחירות 77, נטל את המושכות לידיו, הכיר את הרוח הישראלית הצעירה, שבגין היה מנותק ממנה והפעיל גדודי פעילים ומתנדבים.

ויצמן גם התמקד יחד עם משרד "מכון דחף" בשינוי תדמיתו של בגין, שנאלץ לקבל את כל התכתיבים, בין השאר משום שהיה חלש לאחר התקף הלב, וגם בגלל ששיער שזו מערכת הבחירות האחרונה בה הוא נוטל חלק. לאחר שניסה איפוא הכל, בכל מערכות הבחירות עד אז, הסכים הפעם להפקיד את כל הקמפיין בידי ויצמן ומכון דחף.

בפעם הראשונה הוצג בגין כ"סבא טוב" ולא כמנהיג מחתרת, כפי שהיה בכל מערכות הבחירות הקודמות. הוא צולם לתעמולת הבחירות, בעודו מטייל עם נכדיו על גדות הירקון, כשהוא מרכיב משקפים חדשים, הכל כדי ליצור לו תדמית אחרת.

ותיקי התנועה הבינו כי אם יושג ניצחון, זה לא יהיה שלהם, אלא של ויצמן והצעירים. בדר ולנדאו הודיעו על פרישתם עוד לפני הבחירות הפנימיות. בבחירות עצמן נדחק איתן לבני (אביה של יו"ר האופוזיציה) לסוף הרשימה.

בגין עצמו נבחר הפעם ברוב קטן ביותר, מאז היה לראש התנועה. שלא כמו בפעמים הקודמות, כאשר נבחר פה אחד לראש הרשימה, הפעם הצביעו עבורו 511 מצביעים מתוך 566. למקום השני נבחר ויצמן, שלישי יצחק שמיר, ואחריהם משה ארנס, דוד לוי, יורם ארידור וגאולה כהן.

עיראקים בעבודה, מרוקאיים בליכוד

בשביעיה הראשונה של הליכוד בבחירות 77, שובץ רק מזרחי אחד — דוד לוי, ורק במקום החמישי. אולם ההזדהות של בני עדות המזרח עם בגין נבעה מסיבות עמוקות יותר, עד שראו בו כאחד משלהם — בגין המרוקאי.

לבוחרים מבני עדות המזרח לא הפריעה העובדה שמספרם של חברי הכנסת המזרחיים בליכוד, היה בסופו של דבר קטן ממספר המזרחיים במערך. הבוחרים חשו שהמזרחיים בליכוד שווים יותר. אין דין דוד לוי המזרחי של הליכוד, כדין המזרחיים של העבודה — משה שחל, שלמה הלל, יצחק נבון, ושושנה ארבלי אלמוזלינו, שנתפסו כאנשי אליטה השייכים למימסד האשכנזי.

בבחירות עד אז, התבררה החלוקה הזו בקלפי. מרבית יוצאי עיראק נתנו את קולם למערך, כהזדהות עם בני העדה, שחל, הלל, ואלמוזלינו, ואילו מרבית יוצאי מרוקו הצביעו לליכוד (הציניקנים יגידו, שזו היתה אחת הסיבות שבגין החליט להפציץ בעיראק...).

למעשה מאז הבחירות ב-55 היו המזרחיים כשישים אחוזים ממצביעי חירות. אולם מכלל עדות המזרח הצביעו לליכוד רק שלושים אחוזים. המפנה התחולל ב-73, כאשר בני הדור השני של עדות המזרח פיתחו שינאה לממסד השלט — מפא"י והצביעו בחמישים אחוזים לליכוד.

מה שקסם לבני עדות המזרח בנאומיו של בגין, היה הזיקה שיצר בין השלטון לתמורות בתחומי החברה והכלכלה, תוך שהוא מעניק להם כבוד, הערכה ולגיטימציה.

לראשונה בחולצה תכולה

ככל שהתקרב מועד הבחירות, גברה ההתענינות בתעמולה בתקשורת. בראש מטה המערך, מול ויצמן עמד אז איש צעיר העונה לשם יוסי שריד. התעמולה כולה עבדה בשיטת האמרקניזציה, (הרבה לפני שארתור פינקלשטיין הגיע ארצה). הפירסומאים השתלטו כליל על השידורים ועל פיהם התנהל הכל.

יומיים לפני הבחירות, היה המתח בליכוד בשיאו. התחושה שעומד להתחולל שינוי בשלטון, הגבירה את חששם של אנשי המטה מפני המיכשול שניצב בדרכם. בפעם הראשונה עמד אז להתקיים עימות תקשורתי בין ראשי המפלגות הגדולות שמעון פרס מהמערך מול מנחם בגין מהליכוד.

בגין אמנם הצטיין ברטוריקה ונאומים, אבל זה היה בעיקר בכיכרות ובכנסת. בתקשורת עצמה יש כללים אחרים, והם היו זרים לו. מה עוד שבגין יצא רק שבוע קודם מבית החולים ונראה צנום מתמיד ומעט שחוח.

בגין שהציע בעבר את העימות, כיון שחשב שהוא יערך מול רבין, ביקש לחזור בו כאשר יתברר לו שיתעמת מול פרס. אבל זה היה מאוחר. פרס התלהב וסירב לבטל את העימות. הוא היה בטוח שיוכל לגבור על נקלה על בגין.

החשש של בגין מפני העימות נבע ממה שארע בעימות שהיה ב-1960 בארה"ב בין ניקסון לקנדי. לניקסון היה כאבי רגלים, והוא התנדנד במהלך העימות, עד שלצופים הוא נראה כאדם זקן וחלש, בעוד קנדי נראה צעיר ונמרץ. ניקסון הפסיד בעימות, והחשש היה שגם בגין יצטייר כזקן מול פרס הצעיר.

אנשי ההסברה בליכוד, יגעו את מוחם מה עושים, ולבסוף החליטו שבגין ילבש חולצה תכולה, לראשונה בחייו, כדי לשוות לו מראה צעיר. קשה היה למצוא חולצה כזו, בין כל החולצות של בגין, שהיו לבנות בלבד. הרצים יצאו דחופים, החולצה נרכשה והכל היה מוכן לעימות הגדול.