ללא חירות ומק"י

העימות ארך ארבעים דקות. לכל אחד מהמתמודדים הוקצו שלוש דקות לכל תשובה. פרס הציג עצמו כדמות חדשה בפוליטיקה, כמי שעומד "רק ארבעה שבועות בראש המפלגה", לעומת עשרים ותשע שנותיו של בגין בראשות מפלגתו. בדבריו הבטיח פרס להקים משרדים חדשים — מדע וטכנולוגיה, רווחה ואיכות הסביבה.

לעומתו, הבטיח בגין כי בממשלתו יהיו 12 שרים בלבד, וכי יצמצם את הביורוקרטיה. כמו כן אמר כי למרות עמדותיו המדיניות הנוקשות, ולמרות התנגדותו לויתורים בשטחים, יצליח להדק את היחסים עם ארה"ב, כיון שמדינת ישראל היא נכס אסטרטגי לאמריקאים, לנוכח ניסיון ההשתלטות של ברית המועצות על המזרח התיכון.

שני המתמודדים המשיכו בהצהרות, הכדור עבר מצד לצד, שניהם היו מאד נרגשים, אולם בגין קצת יותר. למרות החולצה התכולה היה נראה חיוור וחלש, וחיפש כל הזמן בעיניו את המצלמה. כמו כן הזיע לאורך העימות כולו. ולמרות כך הבוחרים ראו בכך יתרון. בגין המזיע והמתייסר עורר סימפטיה. הופעתו שיוותה לו תדמית של יהודי מבוגר ואחראי, שאינו ישן בלילה עקב דאגתו לעם ישראל.

כשהסתיים העימות ולאחר שהמצלמות כובו, הוא ראה מולו את פרס כשהוא מסיר את האיפור מפניו. "תראו כמה הוא נראה טוב", אמר ליועציו על פרס וכולם פרצו בצחוק.

דמותו של בגין עמדה בניגוד גמור לדמותם של ראשי תנועת העבודה. בגין לא היה סוציאליסט אלא תיעב את הסוציאליזם. בניגוד ליריביו הוא לא היה אנטי-דתי אלא בעל תודעה יהודית דתית עמוקה. מרגע שהגיע לארץ נתן לבני עדות המזרח, למורשתם ולתרבותם, מקום של כבוד בגופים אותם הוביל. לבגין, בניגוד לרבים מחברי מפא"י, הייתה תפיסת עולם שמרנית לא רק מבחינה דתית אלא גם מבחינה מדינית וצבאית, והוא לא היסס לעמוד על דעותיו גם בימיו הקשים ביותר, כאשר בן גוריון התווה את הדרך הקואליציונית הפוליטית "ללא חרות ומק"י".

"אם לא עכשיו — מתי"

הבוחרים שהתבקשו להכריע בין המערך לליכוד, היו עדיין תחת רושם הכישלון של מלחמת יום הכיפורים, שיוחס להנהגת מפא"י — המערך. אולם מה שתרם יותר מכל לעלייתו של בגין לשלטון, היה השינוי הדמוגרפי שהתחולל במדינת ישראל. המצביעים הפוטנציאלים של הליכוד — המסורתיים ובני עדות המזרח, גברו הפעם על אלו האשכנזים והאנטי דתיים.

מנגד הסיסמאות הסוציאליסטיות של המערך, כבר לא דיברו לציבור. פועלים הפכו לקבלנים, בעלי מלאכה נעשו לבעלי מפעלים, רוכלים היו לבעלי עסקים, ולכל אלו נוספה הקמת מפלגת ד"ש, שסחבה רבים מבוחרי העבודה אליה.

בגין לא היסס לדבר על פרויקטים כלכליים שהוא מתכנן, אם יבחר. בראש הדגל הציב את פרויקט שיקום השכונות. כאשר שמחה ארליך, שאמור היה להיות שר אוצר, תהה מהיכן בגין יקח את הכסף, הוא השיב: יהודי ארה"ב העשירים יבואו לטובת אחיהם הנדכאים בארץ ישראל...

ולמרות כל הסימנים שהיו עד אז, לקראת השינוי הפוליטי המתקרב ובא, לנוכח ההלם והאכזבה ממלחמת יום הכיפורים, והמיאוס מהשחיתות בצמרת השלטון, נדהמו אזרחי המדינה באותו ליל בחירות, כאשר קריין התקשורת הכריז: "רבותי מהפך".

עוד קודם בשעות הערב המוקדמות, כאשר אליעזר ז´ורבין, בעל מכון דחף, הבחין במגמה לטובת הליכוד, הוא התקשר לבגין ואמר לו, כי עליו להכין נאום ניצחון. "מוקדם מידי" השיב בגין, וסירב להכין אפילו ראשי פרקים. "אתה נבחרת בטוח", ניסה ז´ורבין להמשיך ולשכנע, אך בגין בשלו. שלא כמו מערכות הבחירות הקודמות, בהן הגיע למצודת זאב להיות עם הפעילים בספירת הקולות, הפעם בחר להשאר בביתו עד שיפורסמו תוצאות המידגם.

דקות ספורות לפני השעה עשר, כאשר הכל היה מוכן לקראת חשיפת תוצאות המידגם, שאל בגין בלחש את סובביו: אם לא עכשיו, אימתי?

נאום מסוג אחר

מיד כשנודעו תוצאות המידגם, נאלץ בגין להסתגל לכללי אבטחה חדשים, שהקשו עליו לנוע ממקום למקום כפי שהתרגל. למרות שהתגורר רק כמה רחובות ממצודת זאב, לא היה ברור למשטרה, כיצד הוא מתכוון להגיע למקום. בגין דחה עוד זמן מה את נאום הניצחון, כדי לאפשר לבני משפחתו להגיע גם כן למצודה. סמוך לחצות התקשר לבנו בני, ששהה בארה"ב לצורך השלמת לימודיו. רק אז הגיע ברגל, מוקף במעריצים לבניין הליכוד ברחוב המלך ג´ורג´ בת"א.

בגין לבש חליפה אפורה, הרכיב משקפים גדולים (לא אלו של מערכת הבחירות), וחבש כיפה שחורה לראשו. הוא היה חיוור אך עיניו ברקו. ההמון שהתקבץ מחוץ למצודה פצח בקריאות: "בגין לשלטון". דמעות עלו בעיני רבים. "היכן עזר" שאל תחילה בגין. כשהבחין בו, התחבקו השניים ולחצו ידיים בחום רב. בגין ידע היטב כמה תודה מגיעה לויצמן.

לאחר מכן פנה לחברי הכסת של מפלגתו, שמיהרו כולם להתייצב במצודת זאב. הוא חייך לעברם כסבא טוב ושאל (קבע): "הפעם לא אכזבתי אתכם. אה?" כאשר החל לנאום, ראו אזרחי ישראל מנהיג מסוג אחר, מזה שהורגלו אליו עד כה. מנהיג שמצטט פסוקים ללא הרף, ולא מסיר את הכיפה לאורך כל דבריו.

אם ברק החל בזמנו את דבריו לאחר ניצחונו, ב"שחר של יום חדש", הרי שבגין היה יותר "מיושן", אבל אמיתי. "הלילה הזה חל מפנה בתולדות העם היהודי", פתח את דבריו, לאחר מכן דיבר על חזון ז´בוטינסקי, ונראה היה כי הוא פונה בעיקר לאנשי האצ"ל שהלכו עימו לאורך כל השנים.

בסיום נאומו לא שכח להודות לבני משפחתו ולשמונת נכדיו. לאחר מכן ירד מדוכן הנואמים והוא עדיין חבוש כיפה. המהפך הושלם.

ארבעה מהפכים

כאשר נודע על ניצחון הליכוד, אמרה גולדה מאיר, ראה"מ הקודמת, כי זו "תאונה". אחרים הגדירו את הניצחון כ"קטסטרופה". הגדיל לעשות יותר מכולם, יצחק בן אהרון, מהמנהיגים הדגולים של תנועת העבודה, שטען ש"ההכרעה לא לגיטימית" וכי הוא מבקש "להחליף את העם"...

למרות שבגין היה דמוקרט בנשמתו, הוא הוצג במקומות שונים בארץ ובעולם כהתגלמות השלילה והרוע. לדידם של אותם אנשים, היה אמור בגין להוליך את מדינת ישראל לעבר פי פחת. מהר מאד התברר, כי בגין אינו האיש "המפחיד", והוא לא יביא למחלמות עקובות מדם, כפי שהמערך התריע בתקופת מערכת הבחירות.

באותם ימים היסטוריים, הוביל המהפך הפוליטי למספר מהפכים בנושאים נוספים שבוצעו על ידי ממשלת ישראל החדשה, שבגין עמד בראשה. המהפך הראשון בו החל בגין, היה המהפך המדיני כאשר נשיא מצרים, הגדולה במדינות ערב, הגיע למדינת ישראל, ושנה וחצי לאחר מכן חתם על הסכם השלום הראשון של מדינת ישראל עם מדינה ערבית כלשהי.

המהפך השני שבו החל בגין, הוא שינוי פני הכלכלה הישראלית. מכלכלה בעלת עקרונות סוציאליסטים מובהקים, הפכה מדינת ישראל לכלכלה בעלת עקרונות חופשיים, שתיקנה את העיוותים של שלטון מפא"י. בטווח הארוך חשיבות המהפך הכלכלי של בגין הייתה, שמדינת ישראל נחלצה משיטה כלכלית מעוותת, שאיימה להוביל אותה שנות דור אחורה.

המהפך השלישי היה המהפך התרבותי. בגין מצא מקום בתרבות הישראלית גם לאלו שהשתייכו ל"ישראל השנייה" וקופחו במשך שנים על ידי ממסד מפא"י. בעבר נאלצו בני עדות המזרח להחביא את תרבותם ואת זיקתם למסורת, אך בימי כהונתו של בגין הם זכו להכרה ממסדית שאינה ניתנת לערעור.

המהפך הרביעי הוא המהפך הצבאי. בסוף שנות ה-70 ובתחילת שנות ה-80´ היו נתונים תושבי הצפון לאיום בטחוני קונבנציונאלי, כאשר בעיראק עמל סדאם חוסיין על פיתוח נשק גרעיני שיצר איום בלתי קונבנציונאלי. תחילה הורה בגין, באומץ רב, להפציץ את הכור בעיראק, למרות ביקורת עולמית נוקבת. שנה לאחר מכן הוא נתן הוראה לצה"ל לצאת למבצע שנועד להבטיח את שלום הגליל.

מהמהפך ב-77 לשינוי של קדימה

המהפך הפוליטי הראשון התרחש בבחירות 77, אבל מאז התרחשו עוד מהפכים פוליטיים רבים, כאשר השלטון עובר כמעט בכל מערכת בחירות מצד לצד.

למעשה משנות ה-90 ואילך כמעט בכל מערכת בחירות, הועבר השלטון ממפלגה אחת למפלגה אחרת, למעט מפלגת קדימה שהיתה שתי קדנציות רצופות בממשלה השניה של שרון (שהקים את קדימה בסוף כהונת אותה ממשלה) ולאחר מכן כשנבחר אולמרט בראשות אותה מפלגה.

בפועל החל השינוי הפוליטי מכל בחינה אפשרית משנות ה-70 ואילך. כוחן של המפלגות הגדולות קטן, והפיצול במערכת המפלגתית גדל. נתון מעניין נוסף: מסוף שנות ה-90 כוחו של המרכז גדל, והפער האידיאולוגי בין המפלגות הגדולות צומצם למינימום.

חוסר היציבות בהצבעה של הבוחרים, ומכאן בכוחן של המפלגות הפך לתופעה קבועה. אין עוד מצביעי בית קבועים, והקולות יכולות לנוע מצד לצד באופן טבעי. המערכת המפלגתית כיום מתאפיינת בהקמת מפלגות חדשות, וחילופי שלטון שכיחים.

עם זאת, השסע שהתגבש במהפך 77, הסכסוך הישראלי-ערבי, הישראלי-פלשתיני והויכוח על השטחים שנכבשו במלחמת תשכ"ז ממקד את השסע ומרחיב אותו. שסע זה מעצב את המערכת הפוליטית עד היום, דרך הבחירות והמפלגות. כל אחד מדיני וביטחוני נבחן מיד בהקשר הפוליטי, כאשר כל צד משייך ומקטלג אותו בהתאם לשייכותו הפוליטית. אין שום ארוע של קונסנזוס שבו כל הצדדים יהיו מאוחדים.

אם אובמה נואם באו"ם בעד מדינת ישראל, בימין ישבחו את הנשיא האמריקאי, ובשמאל יגנו ויגידו שאובמה נכנע לנתניהו. כאשר נתניהו נושא נאום מזהיר באו"ם, גם כאן ירשמו חילוקי דעות בהתאם. הימין ישבח, השמאל יגנה. אם הצבא יפנה מאחזים, כאן כבר תורו של השמאל לשבח, ואילו הימין יהיה זה שיגנה.

המערכת המפלגתית במדינת ישראל נחשבת למערכת רב מפלגתית. בכל הכנסות מאז קום המדינה כיהנו בין 9-15 מפלגות, שכוחן בכנסת תואם במידה רבה את כוחן בקולות הבוחרים. מערכת מפלגתית זו היא תוצר של החברה הישראלית המגוונת ורבת השסעים, ושל שיטת הבחירות הארצית והיחסית עם אחוז חסימה נמוך.

ניתן לזהות שלוש תקופות במערכת המפלגתית ובהיסטוריה האלקטורלית של מדינת ישראל: התקופה הראשונה היתה התקופה הדומיננטית של שלטון מפא"י, מקום המדינה ועד 1977.

בתקופה זו, מפלגה אחת, העבודה/מפא"י/המערך, היוותה את המפלגה הגדולה ביותר, וניצחה ללא עוררין בכל מערכות הבחירות. מפלגה זו היתה ממוקמת במרכז המפה הפוליטית, הרכיבה את כל הממשלות, ונחשבה למפלגה הדומיננטית. היא זכתה בתמיכה מכל קבוצות האוכלוסיה, ומחלוקות ושסעים טופלו בדרכי הכחשה, הדחקה והזנחה.

בחירות 77 הביאו את התקופה הזו לסיום. הבחירות הביאו לסוף עידן המפלגה הדומיננטית, עם נפילת המערך ועליית הליכוד לשלטון. הכל עבר היערכות מחדש. המערכת המפלגתית, הבוחרים, האליטות, והמדיניות.

התהליך הזה החל עוד קודם והתגבשותו נמשכה לתוך שנות ה-80. הסימנים לכך היו כבר בבחירות 1973, שנידחו ממועדן המקורי ונערכו לאחר מלחמת יום הכיפורים.

בבחירות אלה הצטמצם הפער בין שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך, מ-30 ל-12 מנדטים. גם הפער בגושים בין מפלגות הימין והשמאל הצטמצם מ-38 ל-23 מנדטים. בסקר הבחירות שנערך בשנה זו, היה לראשונה מספר המזדהים כימין גדול (באחוז אחד) ממספר המזדהים עם השמאל (23:22).

נקודת המפנה העיקרית שהביאה בסופו של דבר להערכות הפוליטית מחדש, היתה מלחמת תשכ"ז וכיבוש הרצועה והגדה על המשמעויות מעוררות המחלוקת שהיו כרוכות בכך.

עד 1967 היו הגישות השונות לסכסוך הישראלי-ערבי על סדר היום הציבורי והיוו חלק משמעותי בפוליטיקה. האלטרנטיבות היו בתחום הפרגמטי, ומי שייצג אותן היה דוקא מחנה השמאל. במקביל, האלטרנטיבה של הימין, שיוצגה על ידי חירות, של א"י השלמה ואפילו שתי גדות לירדן לא היתה ריאלית.

בעקבות המלחמה עלו מחדש השאלות המהותיות על זהות המדינה, אופיה, היחסים עם הערבים וכמובן הגבולות. במובן זה מלחמת תשכ"ז עומדת מאחורי המהפך של 77. ציבור הבוחרים שינה את ההצבעה שלו, מפלגות חדשות קמו ומפלגות שינו את מצען.

באופן פרדוקסלי, התוצאות של בחירות 1969, שהיו הבחירות הראשונות לאחר מלחמת תשכ"ז, לא העידו על כך. המערך של העבודה ומפ"ם זכה אז בשיא מנדטים — 56 מול 26 של גח"ל. עם זאת מתחת לפני השטח, החלה תנועה של בוחרים בעלי עמדות ניציות ימינה, ושל יונים שמאלה. הצעירים הפכו ליותר ניצים ופנו לימין.

ההשפעה של השסע הפוליטי על עתיד השטחים היתה הדרגתית, ובאה לידי ביטוי כבר בבחירות 1969. בחירות 1977 היו קריטיות, כמובן בשל המהפך ועליית הליכוד לשלטון, אבל גם בגלל המימד העדתי.

המרוויחה העיקרית מההצבעה העדתית היתה מפלגת האופוזיציה הראשית דאז — גח"ל / הליכוד. ב-1977 עזבו כל הקבוצות את המערך. האשכנזים שנטשו, הצביעו בהמוניהם לד"ש, והמזרחים לליכוד.

הבחירות הבאות ב-1981 ו-1984 גיבשו את המהפך. לאחר שהליכוד עלה לשלטון ובעקבות התחרות הפוליטית בינו למערך, פעלו בו זמנית שני הגורמים, האידיאולוגי והסוציולוגי.

המהפך נמשך באמצעות אסטרטגיה פוליטית עדתית ובמסרים של אלימות ב-81, וביתר שאת ב-84. המפלגות עשו שימוש בכך ותרמו את תרומתן למיסוד והעמקת השסע העדתי.

ההתמקדות היתה בשיוך העדתי, ובהבחנה בין מזרחים ואשכנזים. במקביל חודדה ההצבעה המסורתית, כאשר מי שהיה קרוב יותר למסורת הצביע לליכוד ולגוש הימין, ואילו החילוניים נתנו את קולם לשמאל ולמערך.

התקופה השניה במערכת המפלגתית הישראלית נעה סביב תהליך השלום, פשרה טריטוריאלית, הסכמי אוסלו וההתנתקות. יהודים, דתיים, ומזרחים, נוטים להצביע למפלגות ימין, ואילו ערבים ויהודים חילונים ממעמד גבוה יותר ואשכנזים נוטים יותר לשמאל.

התקופה השלישית החלה ב-1996, במקביל ליישום הבחירה הישירה של ראש הממשלה. בתקופה זו החלה ההתרופפות של המערכת המפלגתית, והיא נמשכת עד היום. מה שמאפיין תקופה זו, הוא החלשות המפלגות והקשרים בין הבוחרים והמפלגות. הנאמנויות המפלגתיות נחלשו ונעשו פחות יציבות. התוצאה היא חוסר יציבות בתוצאות הבחירות, היעלמות או היחלשות מפלגות ותיקות, והופעת מפלגות חדשות.

כוחן של מפלגות השתנה באופן דרמטי מבחירות לבחירות. סביב מהפך 77 היתה ניידות רבה בהצבעה ובכוחן של המפלגות. אולם בתקופה השלישית של המערכת המפלגתית, הניידות איננה תופעה זמנית, אלא קבועה. תופעה זו אף הולכת ומתעצמת.

כמעט כל הבחירות בתקופה זו היו בחירות עם חילופי שלטון. ב-1996 זכה בנימין נתניהו בראשות הליכוד בבחירות צמודות ביותר והחליף את שמעון פרס בראשות הממשלה. ב-1999 החליף אהוד ברק בראשות "ישראל אחת" את נתניהו, ב-2001, בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה בלבד, החליף אריק שרון את ברק, ב-2003 (שוב תחת השיטה היחסית הישנה) ניצח שרון בראשות הליכוד גם בבחירות לכנסת. ב-2006 ניצחה קדימה בראשות אולמרט והשאירה את הליכוד ונתניהו עם 12 מנדטים בלבד.

במקביל המפלגות הגדולות, נחלשו מבחירות לבחירות. ב- 1999 קיבלה ישראל אחת (העבודה, גשר וממד) רק 26 מושבים, והליכוד נפל ל-19 ב-2003, העבודה קיבלה 19 מנדטים, אך הליכוד עלה ל-38, ומיד לאחר הבחירות ל-40, עם הצטרפות שני חברי הכנסת של ישראל בעליה. ב-2006 בעקבות ההצלחה של קדימה (29 מנדטים), הליכוד ירד כאמור ל-12 מנדטים והעבודה ל-19.

לא רק במדינת ישראל קיימת התרופפות במערכת המפלגתית. מדובר בהתרופפות בכל העולם הדמוקרטי.

בהמשך נחקק חוק הבחירה הישירה ב-1992, אך הוא הופעל לראשונה רק בבחירות 1996. לאחר בחירות 2003 החוק בוטל. בשיטה זו הצביעו הבוחרים בשני פתקים: בפתק אחד, כבעבר, לרשימה לכנסת בשיטת בחירות ארצית יחסית. ובפתק שני צהוב לראש ממשלה, שנבחר בשיטה של "המנצח לוקח הכל".

במידה ואף מועמד לא זוכה ברוב מוחלט בסיבוב הראשון, נערך כעבור שבועיים סיבוב שני בין שני המועמדים שזכו במספר הקולות הגדול ביותר. מה שהיה חשוב היה רק המרוץ לראשות הממשלה.

המועמדים לראשות הממשלה של העבודה ושל הליכוד, ברק ב-1999 ושרון ב2001- זכו בנצחונות סוחפים, אך במקביל מפלגותיהם הלכו ונחלשו.גם הקשר בין ראשי הממשלה למפלגותיהם נפגע. עד מהרה בוטל החוק הזה וההצבעה למפלגות בפתק אחד חזרה.

ב-2006 התרחש השינוי הפוליטי הגדול, כאשר אריאל שרון עזב את הליכוד, הקים את קדימה ומיקם אותה במרכז. קדימה בראשות אולמרט זכתה ב-29 מנדטים והיתה אכן המפלגה הגדולה ביותר בכנסת.