
הפוסט הזה הוא תוצאה של דו-שיח שנערך במקום אחר. הוא כל כולו (כרגיל) נועד כדי לחשוף מרחשי ליבי, ממחשבותי. אשמח לשמוע תגובות, כי אני די אבוד בנושא זה.
האם יצא לך פעם שדבריך לא הובנו כהלכה? שלא פירשו אותך נכון? שהתכוונת לדבר אחד והובן דבר אחר? התשובה לכך היא בוודאי כן. אולם אין תימה על כך שמפעם לפעם אנו יוצאים בהתבטאויותנו כלא-מובנים, או שלא מבינים אותנו כפי שהתכוונו לכך. התימה היא כיצד כן מבינים אותנו?
מילים נושאות משמעות. הן נושאות את מה שפלוני מתכוון לומר לחברו. חברו שומע את המילים הללו, והוא מבין כיצד עליו לנהוג, מה עליו לענות - הוא מבין את חברו.
כמו כן, פלוני לא רק משוחח עם חברו - הוא מאותת לו בשפת גוף את כוונתו. הוא מנופף בידיו, מחייך עם שיניים חשופות. מעווה שפתיים, מרים גבה וכו'...
פלוני משתמש באינטונציה - הוא מרים קולו לקראת סוף המשפט בשאלה, מטעים הברה מסוימת כדי להדגיש מילה משמעותית בשיח, ולעיתים (נדירות) אף מרים קולו בהתרסה או באיום.
כל אלו כאמור, בפשיטא, עוזרים לחברו להבין את הדברים. הוא למעשה אינו עוסק בניחוש - הוא קורא מיומן בפרטים. הוא קורא כל כך טוב עד כי ההבנה נעשית לו כטבע שני - הוא לא צריך לתמוה עליה. חברו של פלוני אוסף בצורה בלתי-מודעת נתונים רבים תוך כדי השיחה, ואותם הוא מעבד לכדי משמעות.
הנה כאן גם המקום לציין את מקומה של הציניות - כאשר אדם אומר דברים בכיוון אחד (עם משמעות אחת), אך מציג בו זמנית גם תמונה שונה, בין עם זה בעזרת קולו, בין אם זה בגופו או בכל צורה אחרת. <הוא הולך מבחינת המשמעות בכיוונים שונים בו זמנית>.
והנה לאחר לאות רבה אני מגיע אל לב הפוסט: כאשר אנו מקבלים רשמים מועטים, או שרושם כלשהו לא נתפס אצלנו כהלכה (לא שמענו היטב את המילה) - יש לנו הנטייה להשלים את התמונה החסרה. למשל כאשר לא שמענו מילה אחת כראוי, אנו מנסים לבנות אותה על סמך נתונים אחרים. אם אנו רואים אדם מרחוק, דרך ניפנוף ידיו אנו מבחינים כי הוא עצבני...
ומה בדבר המילה הכתובה? כאשר אני כותב משהו, כיצד או על סמך מה נבנית המשמעות? כשמדובר למשל בספר - הצרות מתמעטות ככל שהסופר מאריך בדברים, ומשתדל להיות יותר ברור, בין אם צלילות לשונית, בין אם צלילות רגשית.
אך כאשר אני כותב רק מילים ספורות - למשל כאשר אני מגיב לפוסט מסוים (מה שהוליד את ההגיגים הללו), כיצד נבנית המשמעות המדויקת? כיצד המדיום מספק לי עזרים להביע את עצמי? למשל, ישנם פרצופים (המחליפים בצורה מגושמת את פרצופנו, אולם יתרון להם כי הם מקפיאים את הזמן ואת התחושה שרצינו להעביר אז). כמו כן, ישנו את גודל הכתב, וההדגש, והנטייה (Ctrl i). אני יכול לצבוע בצבע מסוים את דברי כאומר "כאן אני רציני", "כאן אני מתלוצץ" וכו'...
כאשר אני קורא לעצמי איזה בלוג (או למען האמת כל מילה כתובה אחרת) בצורה רצינית, אני משמיע את המילים לעצמי בראשי. כיצד נשמע במוחי -גופן 20 באדום בוהק-? האם הוא נשמע כמו ניפנוף ידיים? <רק במוחי, אך מתורגם לסמנטיקה - משמעות??>
בנוסף - האם ישנה שפה מוגדרת (שכן זו שפה ללא כחל וסרק שפה ככל השפות) לצ'טים, פורומים וטוקבקים?
האם מישהו מכיר משהו טוב שנכתב על הנושא? אשמח לשמוע כל דבר ועניין, בייחוד אם הוא בעל משמעות...... :)
|
ג'ו מ
בתגובה על פוסט זמני על דברים שלא תמיד יש להם מילים
?.
בתגובה על אני
תגובות (5)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
שבת שלום
חיפשתי חיפשתי, ו- לא מצאתי.
אני מחפש תשובות חיוביות בעניין זה, אולי אפילו סוג של תיאור מציאות, ולא שאלות חדשות. המושג פתיחות לשאלות, או המושג לא-נעים הם כל כך מורכבים ומסובכים, שתשובה עליהם לא תהיה קצרה יותר מהתשובה לשאלה המקורית, מעבר לכך שכלל לא ברור אם הם יקדמו אותנו למקום כלשהו. שאילת שאלות אודות הלא-מובן לפעמים אינה מתאפשרת (שכן אנו חושבים שאנו מבינים, אך במציאות נראה שהכוונה הייתה אחרת).
הדיון הוא מעניין ומרתק, ומר "מחשבה" נוטה לפשט עניינים ולשטח גבעות. אשמח לתגובתך.
יש פוסט פשוט שמנסה לנתח בפשטות את הבאגים שמתרחשים בין דובר לשומע מילים (אצל "להצליח בכוח המחשבה" פוסט בשם: "מה גורם לנו לנתח ולהבין אנשים בצורה מסוימת...").
לטעות, לא להבין, לא לקלוט את כל הכוונות הסמויות - זה קורה לכולם, תמיד.
אני מאמין שבעזרת פתיחות לשאלות, הסכמה לקבל תשובות לא נעימות, ולא להתבייש לשאול על הבלתי מובן, אפשר למזער את אי ההבנה.
במשאים ומתנים הסיפור שונה.
לתוך כל זה צריך למזוג גם משהו שמחזק את האמון בין המתקשרים...
ככה: על קצה המזלג.
תודה על ההארה.
(היא אגב מאוד משמעותית - מעניין באמת)
הדף באיןציקלופדיה אמנם כתוב בהומור, אבל ניתן להתייחס אליו ברצינות גמורה (השפה הפקאצית אכן מובנת - הכיצד?)
תודה
דעתי הצנועה..
בקריאת פוסטים, כל אדם לוקח את הפוסט אל המקום האישי שלו.
המוכר, משם באות התגובות.. הכותב שלח את לחמו.. הוא כבר לא שם יותר.
מכאן- כבר כל אחד מתרגם אחרת.
גם במפגש עם אנשים שאנו מכירים, אנחנו שוגים בקריאתם לעיתים.
הרבה מאוד נתון למצב הרוח שלנו באותו רגע וסימנים הכתובים ביננו.
כשאתה קורא ספר של סופר שאינך מכיר.. לרוב, לוקחת יותר זמן ויותר דפים לקרוא על מנת לקבל מושג על הכתיבה שלו.
כשאתה קורא ספר של סופר שאתה כבר מכיר את סגנונו, הקריאה יותר קולחת, לא ?