לא רציתי ולא ביקשתי להיות אוהד הפועל באר שבע. הדבר נכפה עליי עקב ילודה לא צפויה של בן זכר בסורוקה דווקא מכל בתי החולים, חבל שלא בברצלונה או לפחות ברמב"ם, ואחריה מגורים בשכונה צפופה בילדים בישראל של אמצע שנות ה 70 שעוד לא הכירה מחשבים, טלוויזיה רבת ערוצים או את הפחד מלשלוח את הילד לבד החוצה מגיל 3 - 13 . מה שהיה זה או כדורגל או כדורגל, וההמשך הטבעי של "תכניס אותי איתך" באצטדיון העירוני, מין נוהג מקומי כזה שאם נופלים על המבוגר הנכון והסדרן הרחום אתה יכול להיכנס בקלות לכל משחק כמעט . איך יכול ילד לדעת שמכל ההתמכרויות זו הקשה מכולם ? מין נגעת נסעת בלי דרך חזרה ? לא הייתה אזהרה באצטדיון שהדבר שאתה נכנס אליו יכול לדכא אותך, לפגוע בשמחת החיים או בבריאותך או שהמציגים הינם שחקנים בסך הכול וגם הם יכולים להפסיד רחמנא ליצלן . אז מאז ועד עולם , חוץ מהישג אחד שעליו נתעכב בפוסט אחר ( גביע 1997 ) , ב 30 השנה שהיו וה 30 שיבואו, אני מתאמן ביצירת מנגנוני הגנה מפני הפסדים, שעם הגיל משתכללים אולי אבל האפקטיביות שלהם עדיין מוטלת בספק . שישה הפסדים מתחילת השנה שלחו את המועדון ואוהדיו לאזור הדמדומים, זומבילנד, איזור החיים כאילו אבל כבר רגל אחת בעולם שכולו. הפרצופים הנוגעים בדבר ( משמע, נגועי החיידק ההוא של אלה שלא שפר עליהם גורלם להתחסן בזמן ) התהלכו בהתחלה עם מבט של חוסר שביעות רצון – דאגה – כעס – והשלמה, במין שלבי אבל של מי שיודע שקבוצתו יורדת ליגה, ועוד במחזור השישי. ואז, במשחק הראשון אולי אי פעם ששודר בחי ואני לא צפיתי בו מתוך בחירה, ולא משנה הסיבה כרגע, ניצחנו וכדי לחגוג כמו שצריך ניצחון אחרי שישה הפסדים – המאמן החליט להתפטר בלייב. כל אחד והדרך שלו לחגוג כנראה. אז אנחנו כרגע בשלב המחשבות של לפני משחק, ועוד נגד האלופה הירוקה. מצד אחד, תחושה של התחדשות ותקוות הגם שלא לגמרי רציונאליות כי הרי מה רציונאלי באהדה לקבוצה שלך, החלפת מאמן שוער ובלם יוצרת תחושה של רה ארגון שלא באמת מסתמכת על ההיגיון אלא יותר על הרגש, כמו כל דבר כמעט הכרוך באהדה לקבוצת כדורגל. מצד שני, אנחנו אמורים להפסיד בשבת, ושוב תחושת החמיצות וכיוב'. מין הכנה עצמית כזו של המובן מאליו, למרות הפינה הזו בלב או במוח שמתעקשת על התקווה שאולי אולי . מפגרים אבל אופטימיים. מצד שלישי, גלעד חוזר.
ועכשיו מה? הילד רוצה ללכת למשחק. משתוקק. מבקש כל חצי שעה. לא מרפה. ומה ? לראות הפסד במשחק הראשון בתולדותיו בווסרמיל ? או שאולי זה טוב וזה יגדע באיבו את הרצון לאהוד את הפועל ? ואולי ירצה לעבור לאהדת חיפה ? סהכ הוא בן 7, גיל הפכפך. ואולי חלילה לראות ניצחון הירואי או תיקו מדהים ולהטמיע בו את אהבת המשחק והקבוצה בשביל שברוני לב ודאיים בעתיד ( הקרוב והרחוק ) ? ומה, עדיף ללכת במשחק הראשון שלו לראות את עכו ? פ"ת ? קרית שמונה ? מה הוא יזכור מאותה חוויה של משחק ראשון עם אבא באצטדיון ?? לא עדיף למשחק עם צבע , אווירה וקהל ? דילמה. אז הבטחתי לו ללכת למשחק הראשון ( כשעוד הייתה אופטימיות של תחילת עונה כמו שתמיד יש למפגרים ולאופטימיים ) נגד בית"ר , רק שהאזעקות והטילים קצת שיבשו את דעתנו ואת התכניות. אבל ילדים בגיל 7 לא שוכחים , וכשהם רואים בפרסומות שיש משחק בית נגד מכבי חיפה , הם דורשים לפרוע את החוב, ומייד. כל פנייה ללב שלהם תחמיר את המצב.
ווסרמיל , here we come . כנראה...
"אבא, הולכים מחר" ? "לא יודע. אומרים שיתקרר. " "לא מפריע לי. ויש לי צעיף של הפועל להתחמם ". "בטוח? ואם יהיה לך פיפי ? אין שם שירותים אתה יודע". "אני אעשה לפני זה. בבית. או שאני אתאפק. " "טוב. הולכים מחר. לילה טוב". "לילה טוב".
אז יש מצב אמיתי ל win win . מפסידים ? לא נורא, הילד נגמל באחת משנים של ייסורים עתידיים ועובר לאהוד את ברצלונה. מנצחים ? או או איזו חגיגה, לדמיין את הקהל מתפוצץ והילד בעננים.
או שאולי זה בעצם lose lose. "אבא, באיזה צבע נשחק" ? "ירוק". "טוב, אדום". "יופי, אני אוהב אדום".
רגשות מעורבים קוראים לזה. יכולנו לנצח. וגם להפסיד. והילד נהנה. ירצה עוד.. בקרוב אעלה פוסט על המשחק. |