ראיתי אותה בוקר אחד בדרך לעבודה. מציצה אלי מחלון החנות בחיוך ממזרי, ספק מגחכת ספק מפתה אותי. החזרתי מבט להראות שאני כביכול מתעניין. לרגע חשבתי לגשת אבל המשכתי בדרכי. למזלי האוטובוס שעצר בתחנה הכריח אותי ללכת הלאה. התיישבתי על אחד המושבים שנותרו פנויים, הצמדתי לאוזניי את נגן ה MP 3 שלי והתמכרתי למלל הבלתי פוסק של החדשות. האוטובוס שעט לתחנה המרכזית ואני שכחתי מהעניין כולו.  

לעת ערב, בדרך הביתה, היא שוב הופיעה. הפעם עטופה באדום. ושוב המבט הזה. מה היא חושבת לעצמה, שאפשר להתל כך ברגשות של אנשים. עוד אני מהסס ואחר כבר ניגש. נפל בקסמה.  

נכון, יש כאלה שיודעים איך לשחק את המשחק הזה של הפיתוי, שהיו קופצים על הרגע, בלי לחשוב יותר מדי. אבל לא אני. אני חושב, מתלבט, אולי זה לא יהיה הכי מוצלח וישאיר אחר כך רגשות אשם.

הימים חלפו ומדי פעם ראיתי אותה, בחנות, בבית הקפה, בסופר ליד מדף המשקאות הקלים.  לבסוף זה קרה. אני לא ממש רציתי, לא בדיוק התכוונתי. אמרתי לעצמי: לעזאזל, מה כבר יכול להיות. נפגשנו. הרומן בינינו היה קצר אבל מתוק. נשיקתה השאירה אצלי קצת פודרה לבנבנה וקצת אודם חום שוקולדי. נשארתי עם קצת שמן בידיים. ואני חשבתי לעצמי ככה היא, הסופגנייה.