ההגדרה המילונית של אושר היא: אושר הוא רגש, המבטא את מצבו הנפשי של האדם שמקורו בהנאה וסיפוק. האושר מתאפיין בהרגשה חזקה של שמחת חיים ולו סממנים פנימיים, כמו תחושות של התלהבות, רוגע ותקווה וסימנים חיצוניים, כמו חיוך,צחוק או שמחה. מצב של אושר כולל הרגשה טובה, בריאות, ביטחון, תענוג, שביעות רצון, שלוות נפש ואהבה. ניתן גם לתאר אושר כמצב של היעדר סבל, דיכאון, שכול, חרדה וכאב.

אין מה להוסיף על ההגדרה הכל כך מדוייקת הזאת.

היום פעם הראשונה שהרגשתי את ההרגשה הכי אמיתית וטהורה שאין לתאר אותה במילים. תחושת אושר עילאי.

וזה מתחיל מזה שמהראשון לספטמבר התחלתי להוציא את הילדים מבית הספר והגן , מגישה להם ארוחה חמה, מכינה איתם שעורי בית וכו'.

אבל גם החלטתי שאני לא עושה את זה מתוך הכרח, אלא מתוך רצון! כך שכשאני עם הילדים, הייתי רק!!! איתם.

בלי שעון (ז"א בלי לחץ)

בלי טלפון (ז"א בלי הפרעות)

ומתוך שמחה ורוגע, ולא מתוך לחץ/עצבים/כעס.

ולמה אני מספרת את זה?! כדי שתבינו שרק במהלך החג הבנתי את האפקט המשמעותי של זמן האיכות עם הילדים שלי ברוגע! בנחת,בכיף ובהנאה אמיתית!

כשהילדים הלכו לבית הכנסת עם אבא שלהם ( וממש שמחתי להסתכל על שלושתם הולכים יחד מתוך רצון) הם ביקשו שאבוא איתם (שזה לא דבר חריג...אבל אני לא תמיד עונה לבקשתם, הפעם החלטתי לכבוד החג לחרוג ממנהגי וללכת...) כשהיגעתי וקיבלתי חיבוקים ונשיקות טהורים ושמחים שאומרים לי: "כיף לנו שבאת כי ביקשנו" תחושת האושר הציפה אותי.

הם פנו למצוות היום והלכו לנענע ארבעת המינים (אומנם רבו שוב מי יהיה הראשון בתור וכו') אבל אז הקטנה יצאה עם חיוך מאוזן לאוזן לספר לי שהיא "שקשקה ארבעת המינים לככככלללל הצדדים" (ואפילו הדגימה לי בשמחה) וגם סיפרה לי בסוד שהיא בכתה לפני זה כי היא רבה עם אחיה... אבל היא התגברה! אמרה בתחושת ניצחון.

תחושת השמחה והתענוג שנחתו עליי, לא ניתנים לתיאור. היא גם ראתה את החיוך שעלה על שפתיי וחייכה בחזרה.

אז הגיע בני הגדול שמח וטוב לב, לספר לי שהוא נהנה מאוד לנענע את ארבעת המינים ונתן לי עוד נשיקה תוך אמירת תודה בשקט על ששכנעתי אותו לבוא. פה, הרגשתי גדולה!!!

לא כמו "הרעה" שהייתי קודם, בבית, כשהכרחתי אותו להתלבש ולהתארגן ליציאה לבית הכנסת- שעליה הוא כעס והחמיץ פנים...

באותו רגע בבית הכנסת גם הרגשתי איך הוא גדל פתאום בבת אחת, מאז שהוא נכנס לבית הספר, הפך להיות יותר בוגר, רציני, מבין ומתחשב. (הוא מרבה לוותר לאחותו הקטנה) וככל הנראה גם בטוח יותר בעצמו. 

וזה נתן לי הרגשה כל כך חזקה וטובה...

מאוחר יותר כשפרשנו לגינה, כולנו מאושרים ומחוייכים הלכנו להמשיך אך השמחה והחגיגות בין המגלשה לנדנדות, כשעל פנינו מרוח חיוך טיפשי של "כיף לי", טוב לי ושמח, והלוואי שזה לא יגמר... 

אותה תחושה נעימה ונינוחה שלא הכרתי קודם גרמה לי לרצות ממנה עוד.

אפשר לומר שלמדתי משהו מהראשון לספטמבר עד היום.

אם אני רוצה לסכם בכמה מילים אז:

האושר שלנו  תלוי אך ורק בנו!!! רצוי שנהיה רגועים, ולא מוגבלים בזמן, ונעשה הכל מתוך שמחה!!!

כי " אין דרך אל האושר - האושר הוא הדרך." 

 (דיוגנס -  פילוסוף יווני שהבין את העניין הרבה לפני הספירה...)