תחושה לא נוחה הציפה אותי. לא הייתי לבד. 
סביב השלולית עמד אדם נוסף, שידו על כת האקדח. היה זה שוטר, ששאל בצליל מאיים: "תגיד, מה אתה חושב שאתה עושה ?"

"אתה רואה בדיוק מה אני עושה" - עניתי לו בחיוך.

"ולי נראה שאתה בוחר מכונית..." פרצתי בצחוק מתגלגל, שלא הפתיע את השוטר.

"לא חשבתי שתגיב אחרת, אתה יודע כמה טלפונים קבלנו למוקד 100 על אדם שלבוש כמוך, שמסתובב ומחפש דלת מכונית פתוחה כדי לפרוץ ולהתניע...
הרעיון הצחיק ומצא חן בעיניי יותר ויותר... 

"אתה רואה את המכונית הזהובה הזו, היא שלי"

"אין בעיה...אמר השוטר, תוכיח לי..."

הוצאתי את צרור המפתחות, לחצתי על כפתור השלט ו..המכונית לא הגיבה.
ניסיתי שוב - וכלום
לחיצה נוספת... והבנתי שהסוללה התרוקנה, ברגע הלא מתאים ...

 "אל תתחכם, בוא לתחנה !" אמר השוטר.

"אל תתלהב", אמרתי לשוטר בבטחון.
"יש גם מפתח..."

"בבקשה יש לי זמן, אני מכיר אנשים כמוך...יעשו הכל כדי להרוויח זמן."

פתיחת הדלת הפעילה את האזעקה, אל מול פניו המופתעות של השוטר.

"אני מצטער, טעיתי בך", אמר השוטר.

"מה מצטער, בוא תצ'מע  2 סיפורים", אמרתי לשוטר.

" אתמול הכנסתי מעטפה, לתיבת ה"אלתור" הצמודה לקיר הבנק.
המעטפה בצבצה אל מחוץ לתיבה. היה בה צ'ק עם סכום גבוה.
מקל הארטיק, שמצאתי על הרצפה, היה פתרון מצוין להכנסת המעטפה לעמקי התיבה.  ואז שמעתי ברמקול :
"אתה, שמנסה להוציא מעטפות מתיבת הצ'קים של הבנק, תגיע לניידת במהירות כשהידיים שלך על הראש".

הגעתי לניידת אוחז את הבטן וצוחק.
השוטרים לא ידעו מה לעשות איתי. כל פעם שנרגעתי מעט וניסיתי להסביר למה מקל הארטיק היה בתוך התיבה, לא יכולתי לדבר.
בסוף, כשהצלחתי לסיים את משפט ולהסביר שאני מהצד של אלה ש"מכניסים צ'קים לתיבות ולא מוציאים..." , עבר מנהל הסניף, שהופתע לראות אותי בתוך הניידת...

ככה מעודדים לקוחות להשתמש בתיבות האלתור ?
נראה שעדיף כבר לעמוד בתור... 

**

 לוכד נחשים אומלל, הסתבך, עד מעל לראשו, כשנשאל על ידי השומר ביציאה מבית חולים לחולי נפש. 

"לאן זה..."
ענה לו הלוכד משפט שעדיף היה שלא ייאמר:
"אני ? אני מהנחשים..."

"אה, אתה מהנחשים", ענה לו השומר כולו צוחק,
"תחזור מייד למחלקה שלך ..."

לוכד הנחשים, שעוד לא הבין עד כמה התשובה סיבכה אותו, התווכח צעק והתנגד בתוקף לחזור למחלקה...  
התגבורת מהביטחון הגיעה לשער במהירות.
כולם הנהנו בראשם בחיוך ובהבנה כשהמשיך לצעוק "שהוא מהנחשים".
**
לאחר כמה שעות התעורר לוכד הנחשים ומצא את עצמו כבול למיטה, מעורפל ומבולבל ממנת המורפיום שקבל, 
הצוות הרפואי שהתרשם שאין בו כבר מסוכנות לעצמו והסביבה, התפתל מצחוק ורקע ברגליו, כשהוא התחנן להראות להם היכן קבור הנחש...
**

נראה שהמשותף בין המקרים האלה", אמרתי לשוטר בחושך בין השלוליות... 

שהמשפט "אין לאדם, אלא מה שרואות עיניו" -  אינו נכון 

ואני חושב אמר השוטר לאט ובמבטא רוסי כבד.

שהמקרים מעידים על הצורך להתנסח בבהירות בלי מילים מיותרות...
אחרת, אתה מפליל את עצמך בלי להרגיש, קושר את עצמך לארוע ויוצא עם מתנה ממשטרת ישראל - כתב אישום