נורא קל להביט על דברים פשוטים ו//או לא. בחיוך, בזמן האחרון אני יותר ויותר מקשיבה לאנשים. נכון, לא לכולם. אבל אני ממש מקשיבה. לא רק שומעת. ויש שם הבדל מובהק. בין קשב ממש ובין הנהון הראש והמשך הצעידה, המשך הצעידה בדרך קצת יותר מדי ארוכה,
באגדה. בלי קשר ליופי ובטח בלי מילה אחת על נסיכה, לקח לנרדמת שלא באשמתה לנמנם 100 שנים. כשאני שומעת 100, ישר קופץ לי לראש ספר אחד, שאין ולא היה לו קשר ולו הקלוש ביותר עם התקופה האחרונה,
ההיא, התקופה הייתה אמורה להסתיים כבר לפני ימים. ואיך אומרים, הזמן עובר כל-כך מהר כשנהנים.
אז זהו שלא. לפחות לא תמיד, יש משהו מוזר בלוחות של זמנים. הרגל שכזה. ואין ולא היה בו קיר אחד של השלמה. ו//או לבנה, שאינה קשורה להיא שהיום הייתה כמעט אדומה, עד שהגיעה לאמצע השמים. ושם החליפה גוון. ללבן,
אבל הימים נדבקים אחד אל השני והשלישי. וברגע אחד סופרים עשרה. לא ממש חדשים,
וכמו תמיד, עברית היא שפה כל-כך מוזרה, כי המרחק בין שלמות ובין השלמה, הוא מרחק כזה קצר. ו//או צר, וגם בו אנשים. בבסיס לא משתנים. לפעמים קצת נרדמים בשמירה,
בעיקר על הדברים שהופכים עם הזמן לקיים הכרחי נטול מחשבה. ובינתיים, אני בעיקר עסוקה בסוגיה הרבה יותר חשובה, איך קורה שנופלים עלי אך ורק ספרים משונים,
[לפחות אלילים מסוימים מתו בזמן הנכון. ועדיין. בני-תמותה רגילים לא משתנים]
. |