בוקר בהיר עלה לעולם,ריח הגשם עדיין היה מפוזר על החלונות,בטיפטופים קלילים.שמש חיוורת ליקטה צמרות עצים באהבה גדולה,ושייטה לה להנאתה בתכלת הגדולה.קור מזדמן העיר אותי משנתי,לקול ציוץ ציפורים שבנו את קן אהבתם מול חלון חדרי.בפיהוק רחב ומנומנם קמתי,מהתל רגליי בתנועות שינה,שעדיין הייתה מרוחה בעיניי.התעוררות מעט ארוכה ליוותה אותי באותו בוקר,כנראה בשל הלילה הקר מהרגיל שעבר עליי.
קפה מהביל של בוקר העיר אותי,ועשני עירני.העיתון לא בישר על חדשות מרעישות,והיה כשיגרה יומיומית שלא הועילה בדבר.הרדיו ניגן את מיטב המוסיקה העכשווית של העולם. היה זה יום שמש צח,שקסם לכל.
את השלווה הפרה חבורת עורבים שצרחו בקול,ולא מצאו מנוחה.
יצאתי החוצה,חבורת עורבים התקוטטה בינה לבין עצמה,במחול של ניקורים ונפנופי שחורים העלתה ענני אבק שנמרחו על ענפים יבשים,והיה נדמה שהיא מתקוטטת על פיסת מזון ששווה זהב.
לנגד עיניי הרחוב התפתל בעציו,נשק לקו האופק הרחוק,מכסה שמים באדמה..כנשיקת אלוהים לבריאה.
המולת יום נרגשת לאיטה בין הסמטאות,ממתינה ליד חלונות ראווה מציירות דמותן באוויר שקוף כמראה חצויה.
והשמש ששייטה בשמים,הפיגה לאיטה את צמרירי הקור שדבקו בי מליל אמש,הרוח הייתה עדינה ,כמעט מנומסת ולא יצאה בתרועות כעס,נתנה מגע של רוגע קסום.
ואביב בשיא התגלמותו,פיזז בחוץ,נותן דרור לעוצמותיו.
האביב מעולם לא נתן בי את חירותי,תמיד החלישה אותי,המחשבה על ימים קרים נתנה את אותותיה בליבי...כל כך רציתי לחפש את צדפת פינתי,לנוח מקושי הבדידות שמקנה החורף.
בדידות שנכפתה ללא סיבה,ללא כל נגיעה של חטא.
את מחשבתי קטע צלצול טלפון..הקצתי לקח לי רגע למצוא את מכשיר הטלפון...
הלו,אמרתי.
אני צריכה לפגוש אותך בתחנת הרכבת.אמרה מבוהלת.
מה הבהילות? שאלתי.
תבוא,ותדע.
איך אדע לזהותך?
אתה תדע.
אגיע יותר מאוחר.סיימתי את השיחה.
את א' הכרתי במקרה,היה זה ביום חורף סוער,אחד מהימים שקשה לשכוח.
יום בו התיישבתי מול המחשב עם כוס קפה חם,שהיה חלומי הגדול בקור שעטף אותי.שוטטתי במספר אתרים שכה אהבתי להיות בהם...
לפתע,נכנסה הודעה משום מקום,כמציאות לא נכונה ובזמן הלא נכון.
חששתי לפתוח,חששתי להגיב.מציאות השיטוט לא תמיד היוותה כלי הגנה בטוח ,ולכן היססתי,בסופו של דבר אזרתי אומץ ופתחתי.
ההודעה הגיעה מא',אישה שגלשה באותו אתר בו הייתי.
"מה שלומך" כתבה.
טוב,השבתי...ושלומך?
בסדר גמור,השיבה.
לא ידעתי כיצד לפתח את השיחה,כי עדיין הייתי בהתלבטות אם להמשיך את זו השיחה.
בעודי מהרהר ביני לבין עצמי,שוב נכנסה הודעה מ א'.
"אתה פנוי?". שאלה
אני פנוי השבתי.
פנוי לאהבה? שאלה.
אכן,פנוי לאהבה.עניתי.
אתה נשוי? הסקרנות היכתה.
אני לא נשוי.השבתי מיד.
הלא חשבת על קשר רציני בחייך? הקשתה.
אכן חשבתי,אך החלטתי לחכות קצת עם חיים משותפים.
חבל ,רשמה כתגובה,חשבתי שאתה פנוי לקשר.
לא צריך להצטער,עניתי,אם לא מנסים,לא יודעים.
השיחה הסתיימה,ואני המשכתי לשוטט באתריי.
מדי פעם חשבתי על השיחה הזו,אך בסופו דבר חשבתי שזה מקרה חד פעמי.
הערב בא,ועימו בשורת שמים כחולים וירח מלא שהאיר את העולם כמעט כבאור יום...הגשם כבר לא יירד הלילה..חשבתי.באוויר היה ריח של נקיון,של התחדשות,כבר לא היה הריח המעיק של האבק לאחר שטיפת הגשם..זו הייתה נשימה של חיים.
התיישבתי שוב ליד המחשב,וגיליתי שוב הודעה מ א'.מכאן כבר לא הייתה דרך חזרה.
הימים הבאים היו בסימן התקרבות ביני לבין א'.למדתי שהיא אישה נשואה,שסבלה מבעלה המתעלל וחיפשה רגישות במקום אחר.
הפיתוי היה כל כך גדול,כל כך קרץ אך לא נתתי לעצמי להתפתות כל כך מהר.
ארזתי את מחשבותיי,ויצאתי למקום בו קבענו להפגש.
זיהיתיה מיד...כנראה שהתמונה שאותה ציירתי בראשי תאמה את הדמות שמולי.נגשתי אלייה.
טוב שבאת.חיבקה אותי בבואי.
טוב לראותך.עניתי.
א' הייתה אישה מבוגרת,מלאה,לא יפה במיוחד,אך האופי היה מושלם בעיניי.
אהבתי את דרכי הגישה שלה,אהבתי להיות במחיצתה,היא לימדה אותי המון על אהבה, ויחסים שבינו לבינה.
והרגעים עימה היו מאלפים ,מאתגרים,וקוסמים.
ידעתי אסור לי לפגוע במרקם היותה נשואה,ההתקרבות בנינו לא הייתה לטעמי,ניסיתי בכל כוחי להמנע מקשר נפשי חזק עימה,לא רציתי לתת לעצמי את התחושה הכבדה שפגעתי בה
אך,לרגשותיי לא הייתה שליטה,והלכתי כסומא אלייה,אל אהבתה.
והרגע ממנו חששתי מכל,קרה במקום הלא נכון,ובזמן הלא נכון"
המשך יבוא.....
|