אתמול העייפות פקדה אותי לרגע עייפות מביאה איתה לפעמים את הבדידות הרגעית את הסלידה ותעוקה ברגעים הללו, אני רק רוצה לחבק אישה אהובה ללטף לה את הגב ולחבק חזק הצמדות אנושית כזאת, לרגע. אחי ברגעים כאלו מחזיק לאלוהים בזנב כי ככה הוא חלק מעולם גדול, מעבר ועתיד הוא נצמד לרעיון האלוהות שמפיג את בדידותו.
יש היום אג'נדה מוזרה כזאת שלחבק את הלבד שלך, כאילו זאת האמת הגדולה רק מי שיודע להיות לבד מסוגל לחבק בזוג ואני חושב לפעמים,שיש דברים שהיה עדיף שלא היו נאמרים אולי, כי הם קצת מביכים.
בכלל, תופעה מוזרה ובלתי מסוברת בעליל, נקראת בדרכי ביתר שאת לאחרונה. תופעת הפיכת כשלונות וכשלים אנושים לא'גנדה מוצקה או חלילה לסיפור חוזק ותקווה. אז אנשים מאריכים בהסברים, מדוע החולשה שלהם היא בעצם התקווה. ואני חושב החולשות שלי, הן נגע רע, אין טעם להפוך אותם לסיפור הצלחה. שם בדיוק החוזק, היכולת הזאת לא לקבל את החולשה כמובנת במערכת מלחמה עד הקצה. שם אולי נקפוץ בסוף ונקווה ששום נשר לא מחכה.
|