עניין חלוקתה של ירושלים, לא מפסיק להעסיק את הציבוריות הישראלית ♦ הנושא עולה מידי מערכת בחירות מימין ומשמאל ♦ בשני הצדדים טוענים כי ירושלים הולכת ונכבשת על ידי האוכלוסייה הערבית, ולכל צד יש פתרון מדיני אחר למנוע את התופעה הזו, כל אחד בהתאם להשקפת עולמו הפוליטי ♦ כבר לפני כ—60 שנה ניסה האו"ם לכפות על מדינת ישראל את בינאום ירושלים ♦ אולם תשובתו של ראה"מ דאז, ד. בן גוריון היתה העברת הממשלה והכנסת מתל אביב לירושלים ♦ גם המועמדים האמריקאים לנשיאות, מצהירים מידי מערכת בחירות, כי בכוונתם להעתיק את השגרירות האמריקאית מת"א לירושלים, אולם איש לא עשה זאת בפועל ♦ סקירה מדינית-היסטורית, מאז המנדט הבריטי, החלטת האו"ם, ממשלת בן גוריון, הסכם השלום בין בגין לסאדאת, הסכמי אוסלו, מסמך בילין-אבו מאזן, מהומות פתיחת מנהרות הכותל, ועד העמדה הנוכחית של ממשלת נתניהו ♦ האם ירושלים תמיד עמדה במרכז השיחות? מי היה מוכן לוותר על חלקים ממנה? והאם "פרס יחלק את ירושלים"?

אריה זיסמן

עוד לפני נאומו של בנימין נתניהו באו"ם, היה ברור לכולם, שמילה אחת לבטח תוזכר שוב ושוב. ירושלים. אין נאום מדיני, שירושלים אינה נזכרת בו. מימין ומשמאל.

גם הפוליטיקאים יודעים שירושלים היא מילת מפתח להצלחה או כישלון. נתניהו (באמצעות הפירסומאי ארתור פינקלשטיין), ניצח כך את הבחירות ב-96, כאשר קיבע בתודעת הציבור, כי "פרס יחלק את ירושלים". היום השניים משתפים פעולה ועובדים יחד, אבל לקח שנים כדי להסיר את חומת האיבה בינהם. לפרס היה קשה לסלוח על האישום בעניין ירושלים, ומנתניהו נדרשו הרבה התנצלויות בעניין.

מאז בכל מערכת בחירות עולה עניין ירושלים על סדר היום המדיני-פוליטי. נתניהו ניסה לנצח כך גם את אהוד ברק ב-99, כאשר חזר על הסיסמא: אהוד יחלק את ירושלים. אולם אז בא לעזרתו של ברק, אהוד אחר — אולמרט, שכיהן כראש עיריית ירושלים, והזים את האשמה הזו. הציבור האמין אז לאולמרט, בחר בברק, וכל השאר הסטוריה (לרבות היריבות הקשה שנוצרה עם השנים בין אהוד לאהוד).

כך או אחרת, עניין מעמדה של ירושלים הפך למחלוקת פוליטית קבועה, לא רק במדינת ישראל, אלא גם בארה"ב. מידי מערכת בחירות בין המועמדים הרפובליקנים והדמוקרטים, עולה ירושלים על סדר היום. הדבר מתרחש כאשר אחד המועמדים מכריז, כי יעביר סוף סוף את השגרירות האמריקאית מת"א לירושלים. מיד לאחר מכן מתחילה מהומה רבה, והמועמד נאלץ לחזור בו.

כך ארע גם לאובמה לפני הבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב. אובמה דיבר בשבחה של ירושלים היהודית, ונאומו היה פרו-ישראלי מובהק. לאחר שהבין כי עלה על עץ גבוה, לאור התגובות בעולם הערבי, לא חזר עוד על דבריו, והמשיך במדיניות של הנשיאים שקדמו לו. מיותר לציין שהשגרירות האמריקאית עדיין ניצבת על תילה ברחוב הירקון בתל-אביב.

השמאל בעד חלוקה

עניין חלוקתה של ירושלים, לא מפסיק להעסיק את הציבוריות הישראלית. הנושא עולה מידי מערכת בחירות. ירושלים הולכת ונכבשת על ידי האוכלוסייה הערבית, והעתיד נראה עגום.

עמדת השמאל טוענת כי "חלוקת ירושלים תציל את ירושלים הישראלית. במסגרתה תוכר ירושלים, לראשונה מאז 1948, כבירת מדינת ישראל הריבונית, והיא תופיע ככזו בספרי הלימוד ובמפות העולם".

כמו כן טוענים בשמאל כי "כל השגרירויות יועברו לירושלים, והיא תהא העיר הגדולה ביותר בתולדותיה כירושלים היהודית. היא תכלול את השכונות הישראליות שנבנו בה מאז 1967, את הרובע היהודי ואת הכותל המערבי. יהיה בה רוב ציוני, מדינת ישראל לא תהיה אחראית למאות אלפי פלשתינים תחת שלטונה, ותוכל למקד את השקעותיה בפיתוח אינטנסיבי יותר של החלקים שייוותרו בשליטתה בירושלים. לפיכך טוענים בשמאל כי "חלוקת ירושלים אינה ויתור ישראלי, אלא ניתוח חיוני להצלת העיר".

בימין דוחים לחלוטין את הטענה הזו. העיתונאי נדב שרגאי, מומחה לעניני ירושלים, פרסם מחקר תחת השם: "סכנות החלוקה". מהמחקר עולה כי דווקא חלוקת העיר עלולה ליצור אסון דמוגרפי בירושלים, תבריח יהודים מהעיר, ותביא נהירה עצומה של ערבים פנימה לירושלים.

הימין: חלוקה תבריח יהודים

שרגאי מזכיר כי ירושלים כבר חולקה פעם אחת, ב-1948, בתנאים של מתח ואיום ביטחוני, אש ופיגועים. בעקבות החלוקה ההיא עזבו את ירושלים כרבע מתושביה היהודים — כ- 25 אלף נפש.

גם בשנת 2000, כאשר ראה"מ דאז, אהוד ברק ניהל שיחות בקמפ-דיוויד, ועמדה על הפרק אפשרות חלוקת ירושלים, הבהירו רבים מהתושבים על קו התפר כי אין בדעתם להישאר בבתיהם, אלא לעזוב את העיר, אם יחושו ששכונתם בסכנה.

המסקנה שלו חד-משמעית: חלוקה נוספת שתבוצע, כאשר המניע של הצד הפלשתיני להמשיך לזרוע טרור, וכאשר לא דרוש יותר מאשר נשק קל, ואולי מקלע, כדי לירות מצד אחד של הגבול לצד השני שלו, תיצור קו שיהפוך לקו של אש ועימות, בדומה למה שהתרחש בגזרת בית ג´אלה, גילה. המציאות הזאת תבריח את התושבים מחוץ לירושלים, כפי שקורה בשדרות וביישובי עוטף עזה.

´מיני חלוקה´, כבר בוצעה בפועל על ידי מדינת ישראל בצפון ירושלים, והביאה לנהירה של עשרות אלפי ערבים לצד הישראלי של הגדר. על פי אומדנים של גורמי הביטחון, מדובר בחמישים עד תשעים אלף פלשתינים. הם בחרו שלא להישאר בצד השני של הגדר, כיוון שלא היו מוכנים לוותר על הטבות רבות הנובעות מעצם ישיבתם בתחום ירושלים הישראלית. מדובר בדמי ביטוח לאומי, קצבאות שונות, נגישות למקומות עבודה, ביטחון, חופש דיבור ועוד.

עשרות אלפי הפלשתינים, שעברו לצד הישראלי של הגדר הביאו לצפיפות דיור קשה בשכונות הערביות הצפוניות של ירושלים, כמו בית חנינא ושועפט, אך גם לשינוי באופי שולי השכונות היהודיות הסמוכות, נווה יעקב, צמרת הבירה ופסגת זאב, שגם אליהן נכנסו ערבים לגור.

הפלשתינים רוצים את הכותל

לדעת שרגאי, אם תהיה חלוקה נוספת, עשרות אלפי פלשתינים נוספים יחצו את הקו החדש, כדי שלא לאבד את הזכויות המגיעות להם על בסיס מעמד התושב. "לא נוכל למנוע זאת מהם", הוא אומר.

ב´מכון ירושלים לחקר ישראל´ בדקו משפטנים את האפשרות לחסום תופעה מהסוג הזה. אולם התברר שאין אפשרות למנוע מעבר של תושבים ממזרח ירושלים, למערב העיר או אל כל חלק אחר בארץ.

שרגאי שחקר את עניין לעומק, התראיין לא מכבר בתקשורת, ואמר כי "לא ניתן לבסס את הטיעונים בעניין ירושלים על צרכים קיומיים-ביטחוניים בלבד, ויש להשתית אותם על הזכות, הזיקה והמחויבות של העם היהודי לירושלים".

מהמחקר שפירסם עולה, כי הקוראים לחלוקת ירושלים מתחלקים לשתי קבוצות עיקריות. הקבוצה הראשונה טוענת כי ירושלים מחולקת ממילא. לדבריהם, קיימים פערים גדולים בתשתיות ובשירותים הציבוריים בין חלקה המערבי של העיר לחלקה המזרחי. עוד טוענים כי מרבית תושבי ירושלים המערבית מעולם לא ביקרו ברוב אזורי ירושלים המזרחית (למעט העיר העתיקה והכותל).

הקבוצה השנייה מתמקדת בעתיד הדמוגרפי, ובחשש מפניו. דאגתם היא מפני המשך המגמה של הצטמצמות הרוב היהודי בירושלים.

המחקר שלו נוגע גם בהלך הרוחות הפלשתיני, ומתבסס על סקרים פנימיים שערכו הפלשתינים עצמם בקרב האוכלוסייה שלהם. הסקרים מלמדים שגם לאחר חלוקת ירושלים, אין מדובר בסיום סכסוך.

הפלשתינים, אינם מוכנים, גם כיום, לוותר על הכותל המערבי ועל השכונות היהודיות החדשות שמדינת ישראל הקימה בירושלים אחרי 1967, שכונות שבהן מתגוררים היום כרבע מיליון יהודים. אפילו על "זכות השיבה" למערב ירושלים הם אינם מוותרים, ומעלים שוב את התביעה להחזיר לידיהם כ- -7,000 נכסים, מבנים וחלקות קרקע שהיו בחזקתם לפני 1948.

רוב יהודי מוחלט

כדי להבין את עוצמת הויכוח יש לחזור לאחור לנתיב ההיסטורי. כל כותבי המאמרים לאורך השנים בעניין ירושלים, מתיחסים למעמדה המשפטי הבין-לאומי של העיר, הנובע מהמנדט הבריטי על ארץ-ישראל.

חבר הלאומים, שהיה מקור הלגיטימיות הבין-לאומית עוד לפני הקמת ארגון האומות המאוחדות, הכיר ב"קשר ההיסטורי של העם היהודי לפלשתינה", וקרא "להקים בפלשתינה בית לאומי לעם היהודי". המנדט הבריטי לא עסק בירושלים בנפרד משאר ארץ-ישראל. בשונה מהאימפריה העות´מאנית ששלטה על ירושלים, וויתרה על זכותה לריבונות על כל ארץ-ישראל.

גם לפני המנדט של חבר הלאומים, היה ליהודים רוב מוחלט בירושלים. על פי הנתונים: ב-1914 חיו בעיר 45,000 יהודים מתוך אוכלוסייה בת 65,000 נפש. חצי מאה קודם לכן כתב תייר בריטי שביקר בירושלים: "אף על פי שאנו רגילים לראות בירושלים עיר מוסלמית, המוסלמים אינם מונים למעשה יותר משליש מכלל האוכלוסייה".

הנוכחות היהודית התפשטה גם מעבר לרובע היהודי הצפוף, עוד לפני שעשתה זאת האוכלוסייה המוסלמית. היהודים התגוררו ברובע המוסלמי וכן מחוץ לחומות במשכנות שאננים, נחלת שבעה, מאה שערים ובכפר השילוח (סילוואן). מצב דמוגרפי זה, והתפשטות אוכלוסייתה היהודית לכל חלקי העיר תאמו את כוונתו של חבר הלאומים, לכלול את עיר הקודש בבית הלאומי היהודי.

קיומו של חבר הלאומים הסתיים רשמית ב-1946, אך הזכויות הבינלאומיות של העם היהודי בארץ-ישראל בכלל ובירושלים בפרט נשמרו על-ידי הארגון הממשיך אותו — האו"ם, באמצעות סעיף 80 למגילת האו"ם. לפי סעיף זה, הזכויות הקיימות של מדינות ולאומים, או "התנאים של מכשירים בין-לאומיים קיימים" היו מוגנות.

העצרת הכללית של האו"ם הצביעה אמנם בנובמבר 1947, בהתאם להחלטה 181, על יצירת "גוף נפרד" מבונאם באזור ירושלים, אך כמו כל החלטות העצרת הכללית, הייתה זאת המלצה בלבד ולא מכשיר משפטי בין-לאומי מחייב כמו המנדט של חבר הלאומים על ארץ-ישראל.

מתקפות מכל עבר

החלטה 181 של האו"ם, הציגה בפני ראשי התנועה הציונית דילמה כואבת ולא פשוטה. מצד אחד האו"ם תמך ברעיון המדינה היהודית, מאידך הוא דרש את בינאום ירושלים.

התנועה הציונית קיבלה את החלטה 181 על "הגוף הנפרד" הכלול בה, אך הבהירה שהיא לא מהווה ויתור קבוע על ירושלים. זאת משום שעל פי החלטה 181, הממשל הבין-לאומי המיוחד בעיר, "יישאר בתוקפו בתקופה הראשונה למשך עשר שנים".

ההחלטה גם קבעה שבאותו זמן, "תושבי העיר יהיו חופשיים להביע את רצונם באמצעות משאל עם, בדבר שינויים אפשריים בממשל העיר". לבסוף, ב-1947 מנתה האוכלוסייה היהודית שני שלישים מכלל אוכלוסיית ירושלים. לפיכך אפשר היה לכלול את ירושלים במדינה היהודית העתידית. עם זאת כבר אז היה ברור להנהגת התנועה הציונית, כי העולם הערבי, כולל הערבים הפלשתינים, דוחים בתוקף את תכנית החלוקה.

פלישת צבאות ערב למדינת ישראל, שאך זה נולדה ב-1948, רוקנה את "הגוף הנפרד" מתוכנו. במכתבו לחברי מועצת הביטחון של האו"ם הגדיר המזכיר הכללי הגנרל טריגווה לי, את הפעולות הצבאיות הללו "תוקפנות הנשק הראשונה שראה העולם מאז סיום מלחמת העולם השנייה".

הלגיון הערבי שהגיע מעבר הירדן תקף את ירושלים מצפון, כבש בקלות את עטרות ונווה יעקב, והביא לנטישתן. תותחי הלגיון הפגיזו את ירושלים מעמדות בגבעה הצרפתית בצפון, אך את עיקר המתקפה ייחד לרובע היהודי של העיר העתיקה. בד בבד תקפו כוחות מצרים והאחים המוסלמים את ירושלים מדרום, אך נבלמו בקיבוץ רמת רחל.

ב"ג ביטל החלטת האו"ם

לאחר שהמצור והפלישה לירושלים נהדפו (ולא בגלל האו"ם) הכריז ראה"מ הראשון דוד ב. ג. בכנסת ב-1949, לאחר סיום המלחמה: "איננו יכולים עוד לראות בהחלטת האו"ם מ- 29 בנובמבר כל כוח מוסרי. לאחר שהאו"ם לא מימש את החלטתו שלו, אנו רואים את ההחלטה של 29 בנובמבר בקשר לירושלים כבטלה ומבוטלת".

במקביל, לא היתה ירדן בעמדה שאפשרה לה להכריז על ריבונותה על ירושלים. זאת כיוון שפלישת הלגיון הערבי שלה לארץ-ישראל ב-1948 הייתה בלתי-חוקית והפרה את מגילת האו"ם. גם הבריטים הדגישו שהכרתם הרשמית באיחוד הגדה המערבית עם הממלכה ההאשמית של ירדן, לא כללה הכרה בריבונות ירדנית על ירושלים. לפיכך ב.ג. והכנסת הראשונה של מדינת ישראל היו בעמדה חוקית, כאשר הכריזו על ירושלים כבירת מדינת ישראל.

כמו כן הסכם שביתת הנשק בין מדינת ישראל לירדן שנחתם ב1949-, לא קבע את הגבולות הסופיים בין הצדדים, אלא קווי הפרדה בלבד בין הצבאות בסיום מלחמת תש"ח. לפיכך ערב מלחמת תשכ"ז לא היה כל סטאטוס מדיני לקווי 1967 כגבול בין-לאומי.

בשבועות שלפני פרוץ המלחמה ב-67, התמקד המשבר המזרח תיכוני לאורך הגבול הדרומי, שם סגרה מצרים את התעבורה הימית הישראלית דרך מיצרי טיראן וקידמה את צבאה לגבולה עם מדינת ישראל. הלוחמה התמקדה בתקיפות חיל האוויר הישראלי על בסיסים אוויריים מצריים. ירדן היתה מחוץ לתמונה.

ולמרות זאת פתחה הארטילריה הירדנית באש על ירושלים המערבית ופגעה באזורי מגורים ובאזורי מסחר. ראה"מ דאז לוי אשכול מיהר להעביר מסר למלך חוסיין באמצעות הגנרל אוד בול, מפקד ארגון האו"ם לפיקוח על שביתת הנשק, לפיו מדינת ישראל לא תפעל נגד ירדן אם ירדן "לא תפתח בפעולות איבה". אולם הירדנים לא שעו לאזהרות והמשיכו.

סטאטוס-קוו חדש במזרח ירושלים

ההתקפות הירדניות על ירושלים גברו. הצבא הירדני הזיז כוחות שריון וכוחות רגלים וכן גייס חטיבות קדמיות של עיראק עד לנהר הירדן. מנגד החלה מדינת ישראל בפעולה נגד ירדן רק לאחר שכח ירדני השתלט על ארמון הנציב. בסופו של דבר הפסידו הירדנים את המערכה.

מיד עם שחרור העיר העתיקה של ירושלים כתוצאה ממלחמת תשכ"ז החילה ממשלת אשכול, באישור הכנסת, את החוק הישראלי, הריבונות והמנהל על החלק המזרחי של ירושלים, הותוו גבולות מוניציפליים חדשים, שכללו נקודות אסטרטגיות בגדה המערבית.

מדינת ישראל טענה בפני הקהילה הבין-לאומית כי היא לא "סיפחה" את מזרח ירושלים. הדבר נעשה כדי לפייס את המדינות שהתנגדו בתוקף לפעולות חד-צדדיות של מדינת ישראל לאחר המלחמה. עם זאת, על-פי בית המשפט העליון של מדינת ישראל, החלק המזרחי של ירושלים היה לחלק בלתי-נפרד ממדינת ישראל. הערבים הפלשתינים במזרח ירושלים לא חויבו לקבל אזרחות ישראלית או לוותר על דרכוניהם הירדניים, אולם ניתנה להם הזכות לבקש ולקבל אזרחות ישראלית.

לאחר המלחמה לא הזכירה החלטת מועצת הביטחון 242 את ירושלים ולא עמדה על נסיגה כוללת לקווים שלפני 1967, אלא רק על נסיגה מ"שטחים" אל "גבולות בטוחים ומוכרים". ניסוח זה תאם את הטענה המשפטית הישראלית לחלקים מן השטחים שתפסה, לרבות לירושלים.

למרות מעמדה המשפטי החדש של מדינת ישראל במזרח ירושלים, ממשלת אשכול לא התערבה בניהול המקומות החשובים לאיסלאם על הר הבית על-ידי הווקף של מזרח ירושלים, שפקידיו המשיכו להיות ממונים על-ידי ירדן. אך מדינת ישראל גם לא ויתרה על ריבונותה ביחס לווקף.

בהחלטתה להפקיע את השטחים מסביב לכותל המערבי ואת הרובע היהודי, הפגינה מדינת ישראל את ריבונותה ביחס לרכוש הווקף. נוצר למעשה סטאטוס-קוו חדש אשר בו מדינת ישראל יכולה תיאורטית להתערב ביד חזקה, אך בפועל כמעט שאינה מתערבת כלל.

בגין לא ויתר לסאדאת

המדיניות הדיפלומטית הישראלית בירושלים, נקבעה בזמן סיפוח מזרח ירושלים על-ידי ממשלת אשכול. בעוד שאשכול אישר את ריבונותה המדינית של מדינת ישראל בעיר כולה, הוא הכריז שכוונתנו להפקיד את הניהול והארגון הבין-לאומי של המקומות הקדושים בידיהם של "המנהיגים הדתיים" הנוגעים בדבר.

שר החוץ אבא אבן כתב כמה שבועות מאוחר יותר, במכתבו אל מזכ"ל האו"ם: "מדינת ישראל הבטיחה שהמקומות החשובים ליהדות, לנצרות ולאסלאם ינוהלו באחריות הדתות המאמינות בחשיבותם". אבן ניסח את מכתבו בעזרת שני שרים נוספים, מנחם בגין (גח"ל-חירות) וזרח ורהפטיג (הפועל המזרחי).

ראה"מ לאחר מכן, גולדה מאיר, המשיכה בקו מדיני זה. מדינת ישראל הייתה מוכנה להגיע להסדרים בין-דתיים ביחס למקומות אלה. ניסוח ההסכמים התייחס לניהול אך לא לריבונות. במידה שמדינת ישראל הייתה מוכנה לעשות ויתורים במזרח ירושלים, הם היו מותנים ביותר ומוגבלים לרמה הבין-דתית בלבד, ולא פגעו בכל צורה בריבונותה של ישראל בעיר.

בהמשך לא הוזכרה ירושלים בהסכמי קמפ-דיוויד בספטמבר 1978. היה זה בגלל התעקשותו של מנחם בגין, שלא הסכים לבקשת הנשיא סאדאת, שדגל של מדינה ערבית יתנוסס מעל למקומות החשובים לאסלאם בירושלים.

אי-ההסכמות בין מצרים ומדינת ישראל בעניין ירושלים באו לידי ביטוי בחילופי מכתבים בין בגין, סאדאת והנשיא קרטר, שחזרו על מדיניותו של כל צד לגבי סוגיית ירושלים. ממשלת בגין, ברגישותה לשאלת ירושלים אף תמכה בחקיקת "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", שנחקק ב- 1980. החוק החדש חזר וקבע כי "ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל".

פרס יצר מצב חדש

כאשר פרץ לעולם הסכם אוסלו, ברור היה שמעמדה של ירושלים, יוזכר בו. ואכן "הצהרת עקרונות על הסדר ביניים של ממשל-עצמי" בין מדינת ישראל לאש"ף, גרמו לשינוי יסודי במדיניות העבר. לראשונה הסכימה מדינת ישראל באופן רשמי לדון בסוגיית ירושלים, בשונה ממשלות קודמות שסירבו לכך.

זאת ועוד, חודש מאוחר יותר, במכתבו של שר החוץ פרס באוקטובר 1993,הוכר אש"ף כצד לדיונים עם מדינת ישראל בדבר אינטרסים פונקציונאליים מיוחדים של הפלשתינים בירושלים.

במכתב ציין פרס, כי "כל המוסדות הפלשתיניים (כך כתב במקור), במזרח ירושלים, כולל אלה הכלכליים, החברתיים, החינוכיים והתרבותיים, וכן המקומות החשובים לנוצרים ולמוסלמים, ממלאים תפקיד חיוני לגבי האוכלוסייה הפלשתינית".

מדינת ישראל קיבלה על עצמה שלא להפריע לפעילותם, והעבירה את הבטחתה לאש"ף. המכתב עסק אך ורק בתושבי מזרח ירושלים, ולא במוסדות עתידיים של הרשות הפלשתינית. עם זאת, יצר פרס מצב חדש. באמצעות ההכרה באש"ף, כצד בכל הנוגע למקומות המוסלמיים, פעלה בניגוד לסטאטוס-קוו שהיה קיים עם ירדן במשך שנים רבות.

במקום ההבנות הבין-דתיות המצומצמות על ניהול המקומות החשובים שהוצעו על-ידי ממשלת אשכול. יצא פרס בהצהרות על גמישות בעתיד בנושא ירושלים. סגן שר החוץ יוסי ביילין אמר אז: "איני אומר שמדינת ישראל מוכנה להתפשר בדבר ירושלים כיום, אך נראה לי שמכיוון שאנו מוכנים ללכת עם הפלשתינים כברת דרך ארוכה בנושאים רבים אחרים, נוכל גם לפתור את בעיית ירושלים".

רבין תיקן מעט

הרחבת סדר היום של המשא ומתן לגבי ירושלים, תוקנה בהמשך אך במקצת על ידי ראה"מ רבין והמלך חוסיין בהצהרת וושינגטון ב- 1994. ההצהרה הישראלית-הירדנית אמרה ש"מדינת ישראל מכבדת את מעמדה הנוכחי המיוחד של הממשלה ההאשמית של ירדן במקומות החשובים לאסלאם בירושלים. כאשר יתקיים משא ומתן על מעמד הקבע, תעניק מדינת ישראל קדימות גבוהה לתפקידה ההיסטורי של ירדן במקומות אלה".

העמדה הישראלית קבעה שירושלים המאוחדת תישאר בריבונות ישראלית. אך ביחס לפלשתינים, הכירה ממשלת רבין באש"ף כבן-שיח בכל הנוגע לנושאים שונים המשפיעים על האוכלוסייה הפלשתינית.

באשר לירדן, היא הייתה בת-שיח בנושא ירושלים רק בנוגע למקומות החשובים למוסלמיים בלבד. גישה זו התקרבה יותר למדיניות הישראלית המסורתית, שהסכימה לניהול המקומות החשובים על-ידי הדתות השונות, אם כי ירושלים אמורה להישאר בריבונות ישראלית.

בליכוד יזמו אז הצבעה בכנסת, שחזרה והזכירה שירושלים המאוחדת בריבונות מדינת ישראל, תישאר "בירתה הנצחית והבלעדית" של מדינת ישראל. הצהרה נוספת זאת אושרה על-ידי רוב של 77 לעומת 9 ונתמכה על-ידי כל השרים בממשלתו של רבין, כולל שרי מרצ. היא שללה בפירוש את הרעיון של הפיכת ירושלים לבירה כפולה, של מדינת ישראל ושל ישות מדינית אחרת.

רבין עצמו עמד בתוקף על שמירת הריבונות הישראלית על ירושלים כולה. הדברים באו לידי ביטוי, כאשר דיבר בפני קבוצת תלמידים ביוני 1995, ואמר להם במילים אלו": "אילו אמרו לנו שמחיר השלום הוא ויתור על ירושלים המאוחדת בריבונות מדינת ישראל, הייתי עונה, ´הבה נוותר על השלום´"...