מתיחות בין ירדן לאש"ף

עמדתו התקיפה של רבין בעניין ירושלים, לא היתה מקרית. רבין נולד בירושלים, במלחמת תש"ח פיקד על חטיבת "הראל" שהייתה אחראית על פריצת המצור שהוטל על ירושלים, ולבסוף, הוא היה הרמטכ"ל, ב-1967 כאשר העיר אוחדה מחדש.

ולמרות כך הייתה סתירה במדיניות ממשלת רבין. מצד אחד התחייבה ממשלתו לאש"ף באמצעות המכתב של פרס, ומצד שני באה כאמור הצהרת וושינגטון. פרס הבטיח לאש"ף שמדינת ישראל תעודד את המשכם וצמיחתם של האינטרסים הפלשתיניים ב"מקומות חשובים" לאסלאם, ואילו רבין העניק הבטחות לירדן בדבר תפקידה באותם מקומות עצמם.

הדבר יצר מתיחות גם בין ירדן לאש"ף. חודש לאחר מכן, לאחר מותו של המופתי של ירושלים סוליימן אל-ג´עברי, החריפה התחרות בין ירדן לבין אש"ף. ירדן מינתה מופתי חדש, שיח´ עבד אל-קאדר עבאדין. אש"ף מינה מופתי משלו, שיח´ אכרמה צברי. אש"ף נכנס לתוך התחום שהיה בעבר בסמכותה השיפוטית הבלעדית של ירדן. אך ממשלת ישראל לא התערבה בחילוקי הדעות, למרות שהעדיפה את ירדן ולא את אש"ף כבת-שיח לגבי ירושלים.

בהמשך עם יישום הסכמי אוסלו, היו כמה התפתחויות חשובות נוספות במדיניותה של מדינת ישראל תחת ממשלת רבין. ראשית, תפיסתו של רבין ש"ירושלים רבתי" כוללת את אבו דיס. הפלשתינים קיוו שרבין יעביר לידיהם את אבו-דיס, כחלק מן הנסיגה מבית-לחם, אך רבין סירב להעניק לאבו-דיס מעמד של "שטח A", ועשה אותה ל"שטח B", שבו יש לכוחות הביטחון הישראליים חופש תנועה מלא.

דבר נוסף: על-פי הסכם הביניים, יכלו הפלשתינים החיים בירושלים להצביע בבחירות למועצה הפלשתינית. אולם הם יכלו לעשות זאת רק בבתי דואר ישראליים במזרח ירושלים. מדינת ישראל טענה שהפלשתינים אינם שונים מאזרחים זרים אחרים המצביעים בהצבעת נעדרים בבחירות לאומיות זרות.

דבר נוסף: אוסלו ב´ הגביל בפועל את פעילותה הממשלתית של הרשות הפלשתינית בירושלים, למרות ההבטחות של פרס. המתיחות בעניין הזה גברה לאחר מכן בתקופת ממשלתו של נתניהו.

מסמך ביילין — אבו מאזן

עוד לפני עלייתו של נתניהו לשלטון, בקדנציה הראשונה, ארעה ההתפתחות גדולה במדיניות בעניין ירושלים. היה זה ב"ערוץ שטוקהולם" הסודי על מעמד הקבע, שנוהל על-ידי סגן שר החוץ יוסי ביילין וסגנו של ערפאת, אבו מאזן.

המסמך המשותף של השניים, הציע בירה פלשתינית באבו דיס, אך לא הכיר בריבונות ישראלית במזרח ירושלים. מעמדה הסופי היה אמור להיקבע במשא ומתן נוסף. עוד נקבע כי דגל פלשתיני, לא ירדני יתנוסס בשטחו של הר הבית .

מסמך ביילין — אבו מאזן לא נחתם. מדובר היה ב"נייר עבודה" בלבד ולא מסמך מושלם. הן ערפאת והן ממשיכו של רבין, שמעון פרס, לא קיבלו את תנאיו. פרס ניסח ב-1994 את חזונו לגבי ירושלים, שהיה שונה ממסמך ביילין אבו מאזן.

החזון של פרס: "ירושלים תהיה סגורה מדינית ופתוחה דתית. אין אדם רציני שיציע להפוך את ירושלים לברלין שנייה, לבנות חומה, ליצור חיץ. ירושלים מאוחדת מדינית, והיא בירת מדינת ישראל, ואין שתי בירות בעיר אחת. היא מצויה בריבונות ישראלית. אך במה שנוגע למקומות החשובים — אמנם לא נחלוק בהם, אך נכבד באופן מלא, מוחלט ואחראי את הזכויות, התקוות והפולחן של הנוצרים והמוסלמים".

בהמשך חזר בו אבו מאזן מהסכמתו לקבל את אבו דיס כבירת הפלשתינים. כיום הוא טוען שמעולם לא הסכים למסמך הזה. גם פרס סירב כאמור להכיר במסמך שניסח סגנו, אבל המסמך ייצג כרסום נוסף במעמדה הדיפלומטי של מדינת ישראל בירושלים. באותו זמן רווחה התחושה שאבו-דיס היא חלופה מקובלת לירושלים מנקודת מבטם של הפלשתינים. הדבר גרם לישראלים רבים לחשוב שיש סיכויי לפתרון בסוגיית ירושלים.

מהומות מנהרת הכותל

רבין נרצח, פרס נבחר תחתיו, אבל נתניהו ניצח אותו ועלה לשלטון. מיד לאחר שיצא לדרך, שאף נתניהו שאף לשוב ולחזק את מעמדה של ירושלים. הוא חזר על התחייבות רבין לירדן, היא היא האפוטרופסית על המקומות החשובים לאסלאם כפי שנקבע בהצהרת וושינגטון. כמו כן הציב תנאי מוקדם לפני שנפגש עם ערפאת: סגירת המוסדות של הרשות הפלשתינית בירושלים.

ערפאת נכנע וסגר את המשרדים לפני פגישתם הראשונה. נתניהו לא הסתפק בכך והתנגד לביקורים של אישים רמי-דרג, כולל שרי חוץ של מדינות אירופיות, ב"אוריינט האוס" לפגישות עם פקידי הרשות הפלשתינית. האירופים קיבלו את הדרישה, ובזמן חתימת הסכם חברון ב-1997, קיבלה ממשלת ישראל התחייבות דומה מערפאת לסגור את שאר משרדי הרשות הפלשתינית בירושלים.

נתניהו לא הסתפק בכך ובהתאם לזכויות על-פי אוסלו, שהעניקו למדינת ישראל סמכות שיפוטית על ירושלים, החליטה ממשלת נתניהו להקים שכונה יהודית חדשה בהר חומה, ואישרה כביש מהיר חדש ירושלים-תל אביב, כביש 445, מצפון לפרוזדור ירושלים וכן את כביש הטבעת המזרחית בירושלים.

ממשלת נתניהו סירבה להיכנע ללחץ בין-לאומי, כולל פנייה ישירה של ממשל קלינטון לסגור את מנהרת החשמונאים הקדומה בעיר העתיקה, שנפתחה בספטמבר 1996. ערפאת שהיה מעוניין בהגבלת חופש הפעולה הישראלי בעיר העתיקה,עורר מהומות נרחבות בגדה המערבית ובעזה, והמציא טענה כי מדינת ישראל חופרת מנהרה מתחת למקומות החשובים לאסלאם בהר הבית.

ראשי המודיעין הישראלים, אישרו כי המהומות הנרחבות, שלא פרצו מיד, לא באו בתגובה ספונטנית לפתיחת מנהרת הכותל, אלא כתוצאה מהחלטת ערפאת עצמו להסלים את המתיחות ולהסית לאלימות בעקבות המחלוקת על המנהרה. בפועל, המנהרה היא בת למעלה מאלפיים שנה, והמסלול שלה עובר במקביל להר הבית ולא מתחתיו, כפי שטען ערפאת.

האמריקאים: עמדה לא ברורה

עד הסכמי אוסלו, לא מיקד אש"ף את מאמציו הדיפלומטיים בירושלים, כיוון שרוב תומכיו חיו במחנות פליטים בלבנון ובסוריה ולא בירושלים. האמנה הפלשתינית אינה מדברת כלל על ירושלים. עם זאת, ירושלים מילאה תפקיד מכריע אחד בפוליטיקה הפלשתינית. ערפאת שנולד בקהיר, בילה בירושלים ארבע משנות ילדותו, וגרם לו לטפח שקר עצמי כאילו נולד בירושלים כקרוב משפחת אל-חוסייני — המופתי הירושלמי, חג´ אמין אל-חוסייני.

אולם אחרים בהנהגת אש"ף גילו עמדות מתפשרות יותר בעניין ירושלים. יתרה מזו, מרגע שהנהגת אש"ף עברה לעזה לאחר 1994, נראה היה שהיא מוכנה להסכים להגבלות על נוכחות הרשות הפלשתינית בירושלים.

אולם המנהיגות הפלשתינית המקומית בירושלים הקימה לעצמה ב-1992 מרכז פעילות באוריינט האוס, בית מגורים פרטי שנבנה ב-1897. מעמדו הפוליטי עלה כאשר הפך למשרדה של המשלחת הפלשתינית לשיחות השלום בוושינגטון לאחר ועידת מדריד. נתניהו כאמור סגר את המשרדים הללו.

גם ארה"ב תמכה בסגירת המשרדים, אף שניסתה למצוא פשרה. העמדה האמריקאית כלפי ירושלים קשורה כאמור לפוליטיקה הפנימית שלה. אולם הצהרות לחוד ומעשים לחוד.

לאחר מלחמת תשכ"ז, ההעדפה האמריקנית לממשל בין-לאומי נותרה רק מתחת לפני השטח של המדיניות האמריקנית. יום לאחר סיפוח מזרח ירושלים על-ידי מדינת ישראל, הצהירה מחלקת המדינה האמריקאית: "ארצות הברית מעולם לא הכירה בצעדים חד-צדדיים מעין אלה על-ידי מדינה כלשהי באזור כמכתיבים את המעמד הבין-לאומי של ירושלים".

בתקופת הסכמי קמפ-דיוויד עשתה ממשלת ארצות הברית מאמץ מיוחד להרגיע גורמים ערביים שונים ביחס לעתיד ירושלים. הנשיא ג´ימי קרטר, שהפך עם הזמן לדובר נמרץ בעד הערבים, נטה לכיוון של חלוקה עתידית של הריבונות בעיר, ללא חומה פיזית.

ממשל קלינטון והיחס לירושלים

מי שניסה לקבוע את מעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל הרשמית, על כל המשתמע מכך, היה ממשל קלינטון. לפני הבחירות ב-1992 אמר קלינטון: "אני מכיר בירושלים כבירת מדינת ישראל, ועל ירושלים להישאר עיר לא-מחולקת". עם כניסתו לתפקיד ריכך (כצפוי) צוותו של קלינטון את העמדה האמריקאית הרשמית בעניין ירושלים.

צוותו של קלינטון תמך רק באורח חלקי בעמדתה של מדינת ישראל, כי ירושלים אינה צריכה לשמש כמרכז מנהלי מסוג כלשהו למוסדות השלטון-העצמי של אש"ף. פקידים אמריקנים לא פסקו מביקורים ב"אוריינט האוס" לניהול דיונים מדיניים שחרגו מן האינטרסים המקומיים הצרים של פלשתינים החיים במזרח ירושלים.

כך לדוגמא, מתאם תהליך השלום מטעם ארצות הברית, דניס רוס, נפגש עם נציגים פלשתינים באוריינט האוס, וכמוה עוד פקידים אמריקאים בכירים. אפילו מזכר ההבנה האמריקאי-פלשתיני נחתם באוריינט האוס, והוא התייחס למימון פרויקט בנייה ברצועת עזה.

ממשל קלינטון השפיע ללא-ספק על התפתחות העמדה האמריקאית לגבי ירושלים. קלינטון פתח את האפשרות שהמדיניות האמריקאית תשקול פתרון דתי לירושלים ולא פתרון טריטוריאלי בלבד. בינתיים, הממשל סירב בתוקף לאפשר העלאת יזמות מדיניות אחרות לסוגיית ירושלים.

קלינטון עזב, בוש הגיע, ולמרות היחס האוהד של הנשיא הרפובליקני, לא הועתקה השגרירות מת"א לירושלים. אובמה גם הוא לא ישנה את המדיניות הזו. אולי המועמד הרפובליקני הבא, אם יצליח להדיח את אובמה.

"מנהרות הכותל 488 מטרים של חוויה תת קרקעית"

תיאור המקום: הסיור במנהרות הכותל הוא חוויה היסטורית יהודית אותנטית, שהינה בגדר חובה. היא לוקחת את המטייל אל תחת מעבה האדמה לאורך כל הכותל המערבי ומספרת את סיפורה של ירושלים הקדומה ואת כיסופי הדורות אליה. הוא מפגיש את המטייל עם החלקים העתיקים ביותר של החומה ועם תגליות שונות מ-2000 השנים האחרונות, מובילה אותו דרך מערך חללים ומחילות תת קרקעיות מתקופות שונות מתחת לבתי הרובע המוסלמי בעיר העתיקה בירושלים, שכוללים בין היתר גשר וחדרי פאר מתקופת בית שני, בתי מגורים, בורות מים, מחצבה, תעלה מן התקופה החשמונאית, בריכת הסטרוטיון, דגם הר הבית ובית המקדש ועוד. 488 מטרים של מנהרה תת קרקעית מחברת בין תקופות שונות במתחם, מבנים מתקופת בית שני, מימי הביניים ומהעת החדשה. הכניסה למנהרות היא מן הקצה הצפוני של רחבת הכותל המערבי, ממנה עוברים דרך שורת חללים ממערב למזרח עד לנקודת החיבור עם הכותל המערבי. מנקודה זו המשך ההליכה הוא בקו ישר צפונה עד לפינה הצפונית מערבית של הר הבית, שלכל אורך הדרך אין גישה למתחם שלו! במנהרות ניתן להגיע לנקודה הקרובה ביותר אל קודש הקודשים, שלא ניתן להגיע אליה בכותל המערבי הגלוי, ולשפוך את צקון הלב בבית כנסת שנבנה שם במיוחד. אחד משיאי הסיור הוא המפגש עם האבן הגדולה ביותר שנתגלתה בחומה, שאורכה 13.6 מטרים, רוחבה 4.5 מטרים וגובהה 3.5 מטרים. משקלה מגיעה ל-570 טון! במנהרה נמצא גם אחד משערי הכניסה אל בית המקדש הידוע בתור "שער וורן", השער שהיה בעבר פתוח ונחסם ע"י הוואקף. הסיור מסתיים ברובע המוסלמי ומשם החזרה היא ברגל בליווי חמוש.

היסטוריה: הכניסה אל המנהרה העוברת בסמוך ליסודות החומה המערבית של הר הבית נחשפה כאשר הוחל במלאכת הניקוי של הכותל ב-1968 לאחר שחרור ירושלים. האתר, שהינו מהמתוירים ביותר בארץ (כ-700 אלף מבקרים בשנה), נחשב מוקד חיכוך רגיש בין האוכלוסייה הערבית ליהודית והביא לא פעם לתסיסה, שהגדולה בהן הייתה מהומות מנהרת הכותל בספטמבר 1996. פריצת היציאה אל הרובע המוסלמי שבסוף המסלול היא שנחשבת כטריגר שהביא לפריצת אירועי מנהרת הכותל.

 שעות הפעילות: בחוה"מ נפתח המקום מתשע בבוקר עד עשר בלילה.

משך הסיור: כשעה ורבע.

המחיר: 15 שקל לילד עד גיל 18 30 שקל למבוגר.

הערות חשובות:

הסיור נעשה בהדרכה בלבד ואין אפשרות להיכנס באופן עצמאי. יש לתאם את הסיורים מראש בטלפון 02-6271333 ובייחוד בתקופות עומס גדולות כמו ימי חוה"מ. קיימת הגבלה של עד 30 איש בקבוצה. בממוצע כל עשרים דקות יוצאת קבוצה.

בתקופות מסוימות ורגישות בחלק משעות הסיור לא ניתן לצאת מהצד השני של המנהרה ואין מנוס כי אם לחזור באותה דרך.

עיר דוד

 תיאור המקום: הגן הלאומי עיר דוד הוא אתר קסום המשלב היסטוריה עם תנ"ך ארכיאולוגיה מים ועוד אטרקציות. מתאים לטיול משפחתי עם הליכה ברמת קושי סבירה. מכיל מצגת בתלת מימד, סיור ברכבי שטח, לצד חוויה ארכיאולוגית בנקבת השילוח. הביקור הוא חוויה מרתקת גם למי שאינו חובב אתרים קדומים. הממצאים מרהיבים. חלקם מתחת לאדמה. סיור באתר עובר דרך חומות, מגדלים וביצורים שהגנו על העיר מפני האויבים, עוברים במערכת המים, טובלים במי הגיחון ומתוודעים לדמויותיה ובתיה של העיר. בין היתר מבקרים ליד בור מים ענק, שעומקו כשבעה מטרים. לפי ההשערה שם היו ארמון המלך והחצר. הסיור במערכת המים מרתק במיוחד. הוא עובר במנהרה קדומה, אולי "הצינור" הנזכר במקרא, שדרכו דוד לכד את מצודת ציון. מטיילים שירצו בכך, יוכלו לצעוד במים, בתוך נקבת חזקיהו, עד בריכת השילוח.

 המחיר: 45 שקל מגיל 5 עד גיל 18, 60 שקל מעל גיל 18. מומלץ לבדוק אפשרויות שונות להנחות שמעניק כרטיס רשות שמורות הטבע, כרטיס תושב ירושלים, כרטיס אזרח ותיק ואופציות דומות שמציעה העירייה או ארגוני טבע אחרים.

 משך הביקור: כשלוש שעות.

 שעות הפעילות: א´-ה´ 17:00-09:00, בימי ו´ עד 13:00

 הערות: יש להתקשר למרכז המבקרים (טל´ 6262341-02, 252423-800-1 ולברר מראש פרטים על הסיורים. מומלץ להצטייד לסיור בספר תנ"ך. לנקבת השילוח מומלץ להצטייד בנעלי הליכה, בבגדים להחלפה, במים ובפנסים.

שווה טיול

פינת ההמלצה החמה באדיבות רכזת הסיורים של הרל"י

עין לבן

 תיאור המקום: גן לאומי הנמצא מתחת להר אורה ויד קנדי ומהווה פנינת טבע נעימה וצוננת לבילוי משפחתי מרענן. יש בו כל מה שצריך ביום קיצי חם. שתי בריכות גדולות, קרירות ומטופחות, המלאות כל השנה, אחת עם מים רדודים (בגובה כ-60 ס"מ) המתאימה לילדים קטני. והשנייה רחבה ועמוקה יותר (כמטר וחצי) ומעיין נובע מהיפים והגדולים בירושלים. כמעט כל ירושלמי מכיר את המעיין, הממוקם כקילומטר אחד דרומית למושב עמינדב ומהווה אבן שואבת פופולארית בימים חמים לרחצה ולהתרעננות. יש כמובן לקחת בחשבון שהמקום פתוח לכולם וניתן למצוא במקום גם כאלו שהצניעות היא לא נר לרגליהם! "עין לבן" נחשב אחד היפים מתוך כ-100 מעיינות השכבה בהרי ירושלים ויהודה. הוא מוקף עצי פרי של תאנה, אגוז מלך, שקד, חרוב, זית ואלה ארץ ישראלית עם תעלות השקיה המובילות את המים אליהם. הבוסתנים הירוקים, על רקע סלעי הגיר הלבנים עטורי מרבדי פריחה צבעוניים ושתי הבריכות הכחולות, הם שילוב ירוק ונעים המתאים לרוב הגילאים. לצד הבריכות יש משטח עפר גדול המתאים לפיקניקים. אין במקום מתקנים או פעילות מאתגרת והוא מתאים לחובבי בילוי שקט בחיק הטבע המאפשר לילדים לשכשך במים ולטבול בהם ולכולם להתרגע. ממול ניתן לראות את הרי חברון וגוש עציון ובתי שכונות גילה בירושלים. פעם בשעה נשמעת צפירת הרכבת על מסילת הברזל שנבנתה מתחת.

 היסטוריה: מעיין עין לבן שימש בעבר את תושבי הכפר הערבי וואלג´ה, ששכן בגדה של נחל רפאים עד 1948, עד שהועתק לידי הירדנים לגדה השנייה. הוא ננטש במלחמת תש"ח והתרוקן מתושביו המעיין קיבל את שמו מצבעם הלבן של סלעי הרכס מהם הוא נובע. לעין לבן שמות נוספים פחות מוכרים כמו: עין עוליק (הפטל) ועין אגוזים (ע"ש מטע קטן של אגוזי מלך שניטע בסמוך). בשנים האחרונות החליטו צעירי ירושלים וסביבתה לשפץ את המעיינות ולשחזר את בריכות האיגום הקדומות, ששמשו להשקיית הגידולים החקלאיים. המקום עבר שינויים רבים והוכרז כגן לאומי. סודרו בו טרסות ושבילי גישה, ניטעו עצים ונחנכה בריכה נוספת לקטנטנים.

 הערות חשובות:

למרות שעין לבן מתאים מאד לפיקניקים, יש לקחת בחשבון שאין בו שולחנות.

למרות שאין איסור על הדלקת אש במקום הזהירות צריכה להיות כפולה, כיון שמדובר בסביבה יבשה ובצמחיה העלולה להתלקח בקלות.

קיים איסור לשתות ממי הבריכות והמעיין. הרחצה על אחריות המטיילים.

שווה טיול

פינת ההמלצה החמה

בית הכנסת החורבה

באדיבות מלכה קינסטליכר מחברת הספר "מטיילים" (המדריך למטייל החרדי)

 תיאור המקום: סיור חובה לילדים כמבוגרים בבית הכנסת החורבה (חורבת רבי יהודה החסיד ובקיצור: החורבה) השוכן במרכז הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים מול בית הכנסת צמח צדק באווירה מלאת הוד המשלבת בין השרידים הישנים למבנים החדשים שנעשו במלאכת מחשבת דקדקנית. בית הכנסת האשכנזי המפואר ביותר שהיה בעיר העתיקה בירושלים שוחזר לפני שנה וחצי בהשקעה של עשרות מיליוני שקלים ע"י טובי הקבלנים והמעצבים המובילים בארץ בתחום האבן, עץ, ארון קודש שהינו גבוה ומרשים במיוחד, ציורי קיר וזכוכית. בסיור ניתן להתרשם מעבודות זכוכית, וויטראז´ים של אמן הזכוכית (הזכוכית מופיעה בארבעה צבעים כפי שהייתה במבנה העתיק, בעיקר באדום כחול ולבן), לראות מקרוב את החלון בצורת תלתן ששובץ זכוכיות צבעוניות ושוחזר באופן מרהיב, את מבנה ביהכ"נ הייחודי הכולל ארבעה מגדלים וביניהם קשתות התומכות בכיפה שבסיסה כולל 12 חלונות ואת בימת השיש, וציורי הקיר, ביניהם ארבעת המקומות הקדושים: קבר רחל, הכותל המערבי, מגדל דוד ומערת המכפלה. בגג בית כנסת מרפסת תצפית מדהימה לכיוון העיר העתיקה, הר הבית וירושלים. בנוסף, בקומה העליונה יש מדרגות לולייניות המובילות למרפסת פנימית בגובה הגג בעדן ניתן לצפות לתוך ביהכ"נ.

 היסטוריה: בית הכנסת החורבה נקרא כך, משום שנחרב ונבנה מספר פעמים לראשונה הוא נבנה בתחילת המאה ה-18 ע"י קבוצת העולים עם רבי יהודה החסיד ולכן קרוי ע"ש. ר´ יהודה החסיד, שהיה דרשן ועסקם מפולין שקרא ליהודים לעלות לירושלים. מתוך העולים הרבים שהצטרפו אליו הגיעו לבסוף רק 300. הוא הספיק לרכוש את החצר הסמוכה לביהכ"נ הרמב"ן העתיק כדי לבנות בית כנסת לעדה האשכנזית בעיר אבל כעבור מספר ימים חלה ומת. הבנייה שהחלה נותרה בלתי גמורה. ב-1720 פרצו לתוכו מוסלמים, בגלל סכסוכים על רקע של חובות כספיים, והחזיקו בו למעלה ממאה שנה. הוא נבנה בשנית באמצע המאה ה-19 ע"י קבוצה מתלמידי הגר"א. לאחר מכן שוכלל המבנה וכיפתו התנוססה מעל גגות ירושלים. הליגיון הערבי החריב אותו בשנית אחרי כיבוש העיר העתיקה ב-1948. הכיפה הגדולה וקירותיה העליונים התמוטטו ונותר חלק מהקיר המזרחי. אחרי מלחמת תשכ"ז נבנתה קשת כדי להראות את גובה המקורי של החורבה. בשחזור הדקדקני שבוצע בשנים האחרונות הוקם בית הכנסת לתחייה וחזר לימיו המפוארים בהם שימש מרכז החיים ברובע היהודי. חנוכת הבית נערכה ברוב עם בניסן תש"ע.

 המחיר: 15 לילד, 25 למבוגר.

 משך הסיור: כשעה

 שעות הפתיחה: א-ה´ 17:00-9:00 יום ו´ ערבי חג: 13:00-9:00

 הערות חשובות: 1. רצוי לשלב את הסיור בהסברים מודרכים המעצימים את החוויה.

2. בעלייה למרפסת יש להיזהר להחזיק חפצים בידיים (ניידים, מצלמות ואפילו מכשירי כתיבה) מחשש לצניחתם על ראשי המתפללים והעומדים.

שווה טיול

פינת ההמלצה החמה

באדיבות מדריכת הטיולים מלכה קינסטליכר

ימין משה

 תיאור המקום: סיור חינם עירוני משפחתי בשכונה פסטוראלית עשויה מאבן ירושלמית, בין בתים מעוצבים להפליא שנבנו כטורים ארוכים, עם מדרגות תלולות לרוחב השכונה ופינות חמד ברוח תקופות שונות שעברו על השכונה. מרשימים במיוחד סוגי החלונות השונים המעטרים את הבתים ויוצרים לכל בית אופי משלו. סימן ההיכר המפורסם של השכונה הוא הסמל של משה מונטיפיורי, שהקים אותה בדמות טחנת הקמח המקורית העומדת בכניסה לשכונה. הטחנה הפכה למוזיאון וסמוך לה נבנתה מרפסת תצפית לכוונים דרום, מזרח וצפון ממנה נשקפים נופי גיא בן הינום, הר ציון, חומות העיר העתיקה ועוד. סמוך לטחנת הרוח, מאחורי זכוכית, אפשר לצפות במרכבתו של השר מונטיפיורי, כשבמרכז סמל המשפחה והמילה "ירושלים". המרכבה המקורית הובאה לירושלים אחרי מותו של השר מונטיפיורי אבל היא הוצתה ונשרפה כליל וזו הנמצאת כיום משוחזרת.

 היסטוריה שכונת ימין משה נוסדה ב-1892מול הר ציון, חומת העיר העתיקה ומשכנות שאננים שהיה המבנה הראשון מחוץ לחומת ירושלים. היא השכונה הראשונה בירושלים הנקראת על שם משה מונטיפיורי. המייסדים בחרו בשם ימין משה בעקבות דברי ישעיהו הנביא ´ויזכור ימי עולם משה עמו... מוליך לימין משה זרוע תפארתו... לעשות לו שם עולם. לפני שקמה השכונה התיישבו על אדמתה ב-1887 כמאה ושבעים משפחות עניים מתושבי ירושלים והתנחלו בתנאים קשים על בקתות, צריפים ואוהלים עלובים שבנו. הם טענו כי מונטיפיורי ייעד את השטח למגורי עניי ירושלים. רק ב- 1892, כשהחלו לבנות את השכונה, פונו המשפחות שפלשו. שכונת ימין משה הייתה מבודדת ומוקפת בשכונות ערביות (טלביה, בקעה, אבו טור וממילא) ולאורך השנים הייתה נתונה להתקפות רבות של ערבים, שהחלו במאורעות תרפ"ט, נמשכו במאורעות תרצ"ו ותרצ"ט כאשר טחנת הקמח שמשה מגדל תצפית ללוחמי ההגנה, והגיעו לשיא ביום הכרזת המדינה כשהתושבים נאלצו לנטוש את השכונה ולעבור לבתים עזובים בשכונת רוממה. במלחמת תש"ח הותקפה ימין משה על ידי הירדנים מספר פעמים והייתה בחזית הקרב חודשים ארוכים. בתחילת שנות השישים החליטה עיריית ירושלים על שיקום אזור ימין משה ומשכנות שאננים ע"י "חברה לפיתוח מזרח ירושלים" שהוקמה לשם כך והפכה את השכונה לשכונת יוקרה ושימור. הבתים בשכונה הופקעו והתושבים פונו בכוח תמורת פיצויים כספיים. בתי השכונה שוקמו ללא היכר התיישבו בהם אומנים ומשפחות אמידות, שהפכו מוקד לסיורים ולביקור תיירים. טחנת הקמח שפעלה ע"י הרוח הייתה המפעל הראשון שבנה מונטיפיורי כדי לספק קמח במחיר זול לעניים. הוא שלח טוחן מומחה מאנגליה שיפעיל את הטחנה והיא פעלה עד שהתקלקלה והוחלט שלא כדאי להשקיע בתיקונה. התחנה שופצה והפכה למוזיאון המנציח את פועלו של מונטיפיורי.

 הערות:

ילדים פחות מגיל חמש עלולים להתעייף מהמסלול שבמושגים שלהם יהיה נטול אטרקציות, אבל אפשר לפצות אותם בטיול המשך בגן הפעמון.

ניתן להמשיך מדרום לימין משה לשני בנייני הרכבת של משכנות שאננים, שורות ארוכות של בתים ובראשם צורת חומה. כל הדירות ממוספרות בא´ ב´, קירותיהם עבים והם מסורגות בגלל החשש שהיה באותה עת מפורעים ערבים.

שווה טיול

פינת ההמלצה החמה

באדיבות מלכה קינסטליכר

נחל חלילים

 תיאור המקום: נחל חלילים הוא מסלול שלא מוכר לכולם ה"מתחבא" ליד מבשרת ירושלים בצד הצפוני של כביש ירושלים ת"א ומתחיל בחניית ביה"ס ברחוב השלום. הוא מציע טיול קליל, חוויתי וידידותי לכל המשפחה. המסלול יוצא ממקום יישוב מסודר, ממבשרת, ומסתיים במוצא. הירידה לוואדי אינה קשה וגם ילדים קטנים מסתדרים בסיוע קל. היא עוברת דרך נוף עירוני ירושלמי הנראה מרחוק במפתח הנחל, בעיקר ביהכ"נ בעלז הבולט על רקע הנוף וגשר המיתרים. האטרקציה העיקרית ממתינה באמצע המסלול בצד ימין בקבוצה של מערות פתוחות ומקורות, כעין צינורות עמוקים, שניתן לשוטט בין חלליהם. גובה המערה כמטר וחצי. למרות שמדובר בנחל, אל תצפו למים. קיים בשטח מעיין אבל הוא מכוסה לחלוטין. הנחל יבש אבל מאד מהנה לילדים.

 היסטוריה נחל החלילים הוא נחל אכזב באורך קילומטר וחצי, ששמו נובע מהמערות החלולות שעל גדותיו. סיפורים ואגדות שונים נכרכו סביב שמו, כמו גם שהוא קשור לרוח המחללת בפתחי המערות בימות החורף, אבל יש הגיון רב יותר כי צורת העמודונים בפתחיהם של המערות תרמה למקור השם. מערכת המחילות והחללים הלכו וגדלו עם השנים עד שהתחברו ביניהם לאולם נמוך ובו "עמודי" סלע וכוכים. מי הגשמים יוצרים חללים בשכבות הגיר הקשה. הם קולטים פחמן דו חמצני ויחד הופכים לחומצה חלשה הממיסה את הסלע ויוצרת בו מערות, נטיפים וזקיפים.

1משך הסיור: כשעה וחצי

 הערות חשובות :

החיסרון היחיד של המסלול החביב שהוא אינו מעגלי ולכן מומלץ לצאת אליו עם שני רכבים ולהשאיר אחד לאיסוף הצועדים בקצה המסלול. אפשר להסתמך בהחלט על התחבורה הציבורית, שמאורגנת היטב במוצא וכן במבשרת.

מי שמטייל בחורף, ייקח בחשבון שבתקופת החורף הגישה למערה רטובה וחלקלקה.

אם מעוניינים לפצות על העדר המים במעין היבש, מומלץ להתחיל את הטיול ב"עין מבשר" הקרוב לירידה לנחל החלילים. עין מבשר הוא מעיין הנובע כל השנה ושוכן ברחוב האורן במבשרת. חונים לפני הכיכר ואחרי ירידה קצרצרה, בה נתקלים בעץ תאנה המסמל את מקום המים, מגיעים לבריכה השוכנת בין בתים ומתאימה לשכשוך הרגליים. כשמסיימים, רעננים ומרוצים, אפשר להמשיך לנחל חלילים. השילוב הזה אידיאלי.