אין כמו אורחים לחג, בתנאי שהם לא נכפים עליכם מפאת מחויבות, אי נעימות או חוסר ברירה. למה יש הורים המדברים בשני קולות ומעמידים פנים שהם נהנים כשהם רק מתענים? למה הם חוששים לבקש עזרה, כשהם נופלים מהרגליים, ופשוט להודות שקשה ואולי הם כבר עברו את הגיל? ומדוע הם משלימים עם ניצול וחוסר התחשבות בוטים? יהודית שולם פסיכו-תרפיסטית ויועצת משפחתית: "חייבים לייצר תקשורת בונה ובוגרת. בשום פנים לא לחייך מבחוץ כשמתפוצצים מבפנים, לא לשתוק כשצריך לדבר ולא לפרוץ את כל הגבולות על חשבון בני המשפחה האחרים בבית". המטפלת המשפחתית והזוגית ד"ר מירה גרינברג: "חשוב לפתוח את כל הקלפים ולדבוק בכנות, כדי שהכן יהיה כן מכל הלב. ילדים צריכים לדעת שכאשר הם מתארחים אצל ההורים הם לא מגיעים לבית מלון. צריך לשאת בעול ולהיות מעורבים בתפקידים פעילים". מדריך לימי האירוח הגדולים. להקדים ציפיות לאכזבות.

אין כמו לארח. זה חגיגי, משפחתי, מלכד, מייחד. הכל בתנאי שאתם אלו שמושכים במושכות. לא נעים להודות, אבל לא כל אירוח נולד מבחירה מוחלטת. לא לכל מארח יש את הפריבילגיה הבסיסית להכתיב ימים ומינונים. לקבוע מי יבוא, מתי, כמה, באיזה חלק של החג ועם מי. למרבה האבסורד, במשפחות רבות מתנהלים הדיונים בין הגיסות לבנות. דילים נסגרים מאחורי גבה של האם/חמות ("אנחנו בחג הראשון יחד איתכם, ציפי בחג השני עם מוטי, ויעלי מגיעה מהתחלה עד הסוף"), שמקבלת סיכום סגור אפילו על סוג החדרים שנתפסו מראש ("אני בחדר הגדול עם המזגן, הם ישנו במרפסת"). הנחת היסוד היא שהדלת פתוחה לכולם בו זמנית וכמה שרק רוצים. עכשיו צריך רק למלא מקפיאים ומקררים, לפרוס מזרנים ולהכין את הממתקים. מי שבא ברוך הבא, גם עם הקהל הנכבד מונה בלי עין הרע, שש משפחות כפול שמונה קטנטנים בכל אחד. הילדים עומדים בתור להידחס לכל חדר פנוי וההורים חסרי אונים מול הביקושים הערים, חוששים לחשוב מה כל זה דורש מהם ואיך ישרדו את המהומה.

אנא המתן ותענה לפי התור

אף אחד לא מעלה בדעתו אולי בימי דין שבריריים אלו יש משפחות שהיו מעדיפות את המתכונת המצומצמת, השקטה והרגועה. שאם יכלו להביע דעתם הכנה היו מסננים למינימום את הנכנסים, או לפחות דואגים שיהיה רווח בין משפחה למשפחה, או שלקראת ערב ישתרר השקט על מחניהם. לפחות אלו שבתוך העיר ישובו למבצרם הבטוח ויעניקו זמן ופרטיות לשקם הריסות, עד לגל הבא. אף אחד לא חושב האם ההורים מסוגלים להכיל את ההוצאות העצומות של בשרים, דגים וכל מגדנים, משקאות, חלות וכל טוב הוצאות. מבחינת הילדים האירוח הוא עסקה בסגנון "הכל כלול", והם מצפים שכל גחמותיהם ייענו (הקטן אוהב רק מעדן קצפת, הגדול לא מוותר על צ´יפסים וילד הסנדביץ´ לא אוכל כלום רק אבוקדו!). מבחינתם אין דיון על עצם השהות, אלא על מה הוא יכיל. "ציפי אוהבת רק כריות תפוחות, אברהמי חייב פוך גם בקיץ ("ושיהיה מצופה היטב מכל הכיוונים") ושלוימי לא יהיה רגוע בלי קפלה. בנתוני פתיחה אולטימטיביים כאלו למי יש אומץ להתחיל מאפס ולומר ברחל בתך הקטנה ש: "האמת? לא מתאים לנו כל הגדוד שינחת לכל החג. יש את הזוג הצעיר שמוכרח להיות, יש את האחות הגדולה אחרי לידה שאין אופציה להגיד לה לא, והיא גם זקוקה לשקט. אז, אם לא קשה לכם לשמור את הזכות לחג הבא".

נא להגיע אחד אחד

רוב ההורים לא מוצאים את האומץ לפרוס את כל האמת, ורק את האמת, לגבי נכונותם, כוחותיהם ומסוגלותם לארח כל דכפין, מתי שמתאים לו. אולי בגלל שכאשר הם מנסים, הצד השני לוקח את הסירוב באופן אישי וזוכר אותו לכל החיים. צ. (שמה שמור כמובן במערכת) אם לשבעה נשואים שעם כל רוח הנעורים והאנרגיות, שחשבה שאצלה הן בלתי מתכלות, מרגישה בשנים האחרונות שכוחותיה אוזלים. במקום ליהנות מהאירוח, היא נערכת לקראתו כמו לקראת מלחמה. במקום ליהנות מהמחשבה על שבת משפחות גם יחד, שיקרבו, יגבשו ויחזקו קשרים, היא מוצאת עצמה מפרפרת מחששות לקראתו. לא פעם היא מרגישה אחרי שבתות וחגים כמו אחרי קרב. הבית נראה לפחות כאילו עבר התקפה חזיתית, אבל גם היא מרגישה שיצאה בשן ועין. היא לא צעקה, השתדלה לא להרים קול ואפילו לחייך (בתקווה שהשפתיים לא יצאו עקומות..) אבל הרגישה שהיא סובלת מבפנים ושהאירוח הופך למעמסה פיזית ונפשית.

טיפין טיפין גמרה אומר לשתף את הילדים במתרחש. הייתה בטוחה שמערכת היחסים מספיק טובה כדי לזכות במשוב חיובי, גם אם לא ינעם לאוזניים. התגובות נעו בין "לא מתאים לך אימא. זה בטח יעבור לך" לבין: "את לא רוצה שנגיע? לא ידעתי שאנחנו כ"כ מפריעים" ואפילו: "חשבתי שאצלך זה לא יקרה. יש לי חברות שהאימא\שוויגער כבר הודיעה שאין לה כוח יותר, אבל את עוד צעירה". במילים אחרות: לא ירדו אפילו לתחילת דעתה, לא נכנסו לנעלים שלה ולא קלטו את המסר. רוצים, מעוניינים אבל לא תמיד מסוגלים. היגיון פשוט הרחוק מתודעתם של צעירים, שמרוכזים בנוחות אישית מרבית ובטוחים שהורים טובים הם הורים נותנים לאורך כל הדרך בלי הגבלות ובלי הנחות!

כשאימא אומרת לא

במשפחתה של ג. התגובה הייתה חריפה בהרבה. כמארחת אידיאלית, שלעולם לא אומרת לא, התרגלו כנראה צאצאיה להרגיש כבני בית שאינם זקוקים להזמנה כלל. אי לכך, כאשר הודיעה בתה באופן טבעי וברור שהיא מגיעה לשבת (מה פתאום אורחת? חלק מהמשפחה) והבינה שלראשונה בהיסטוריה אימה מגמגמת במבוכה, שעקב כאבים עזים ברגלה לא הספיקה לערוך קניות ותעדיף לנצל את השבת למנוחה שקטה, היא סירבה לקבל את הרמז. "נעזור לך, אל תדאגי"  הבהירה. לא עלה בדעתה שיש אופציה אחרת. האימא לא חשה בטוב אבל היא מתייצבת כתמיד ומתכוונת לעזור. מבחינתה היה בכך חידוש מרענן והיא חשה שהיא מפגינה התחשבות מעל ומעבר.

בלית ברירה, עברה ג. מרמזים שקופים לעבים אבל שום דבר לא עזר, עד שאיכשהו הצליחה להגות את הדברים חד וקצר: "השבת אין אורחים, אני פשוט לא מסוגלת". אחרי רגע של דממת הלם מעבר לאפרכסת שמעה האם את הבת נושמת בכבדות ומהמהמת משהו כמו: "אני מבינה. בסדר גמור", ומיד אח"כ ניתקה. לא רפואה שלימה, לא החלמה מהירה ולא : "בטח, את צודקת מאה אחוז. נשלח לך אוכל ונגיע במוצאי שבת לבקר לראות שהכל בסדר". רק ניתוק צורם ונעלב, שגרם לה לדקירות כאב, לא רק ברגלה. בכך לא נסתיימה הפרשיה. ג. הייתה המומה אחרי שבמשך שבוע תמים (!) לא זכתה לשיחה מתעניינת קלושה מהבת. שום כלום. דממת אלחוט טוטאלית והכל כי העזה לומר ´לא´, אחרי שבתות רבות ורצופות בהן התארחה בלי גבול ובלי מחסור, בלי שהעירו על ההתנהגות חסרת המעצורים של ילדיה ועל הפסיביות המקוממת שלה ושל בן זוגה. שבוע שלם התהלכה עם בטן מלאה מתסכול וכאב. האם אין לה זכות לקבוע בביתה שלה נושאי אירוח אלמנטאריים? האם עליה לחשוב פעמיים לפני שהיא משתפת את ילדיה בתחושותיה הכנות? האם היא צריכה לקבל אותם סחוטה ומותשת, חולה ומיוסרת רק כדי לרצות אותם בלי גבול?

זה הלחץ שמלחיץ

לפני שאנחנו חוטפים מטר צוננים מכל חובבי האירוח השלווים, שלא מבינים על מה המהומה, שמתחילים להטיף בעד הכנסת אורחים נטולת פניות, שכתבה ממין זו עשויה אולי לפגוע במוכנות לקראתה, כדאי לקחת בחשבון שלא כולם נולדו מטיבם לאירוח חסר מעצורים, חד צדדי ובלי יכולת להכתיב כללים. יש מארחים שמיסודם הם יותר לחוצים, פחות מאורגנים, לא כ"כ יעילים ונעדרים סבלנות ושלווה הנדרשת לצורך אירוח של מספר משפחות במספר ימים רציפים. הלחץ שלהם כה מוחשי, עד שאפשר להרגיש אותו בכל שריר בגופם. הם לא יודעים ממה להתחיל ואפילו רשימות מסודרות של קניות, בישולים ומשימות שיש להספיק לא מסדרות להם את הראש. ככל שמספר הנשואים עולה והמשפחות גדלות, כך האירוח הופך למעמסה כבדה יותר ולכן יש משמעות גדולה לנורמות שייקבעו בתחילת הדרך ולסגנון שיכתיבו, כשהכל טרי ומתגבש.

רוצים שקט

האם מחובת ההורים המארחים לבטל דעתם מול טובת הילדים? להכפיף רצונותיהם רק כדי למנוע עימותים ולשמור על מערכת יחסים נטולת משקעים? האם אם שנקרעת בין טיפול בהורים קשישים, לעבודה אינטנסיבית בחוץ, לילדים קטנים ומתבגרים בביתה, יכולה להקריב הכל לטובת אורחי הקבע מידי שבת, חג, חוה"מ אסרו חג, צהרים וערב? האם אסור להכריז על הפוגות ושביתות אירוח לצורך התרעננות?

"התפללתי שהחמות תזמין לפחות את הזוג הצעיר"  מספרת אם לחמישה נשואים, שמשום מה כולם עומדים בתור דווקא אליה  "רוב הזמן הם אצלי אבל המשולש השנה גרם לעומס כבד והעדפתי לדלל את האורחים, זה לא עבד. החתן העדיף לנסוע להיות קרוב לישיבה ואל ההורים אבל הבת בחרה כתמיד להיות קרוב לסינר שלי. אין לי מקום לכולם. הבית הופך לתחנת רכבת צפופה, מזרנים על מזרנים, רעש והמולה בלתי נסבלים, אבל אין לי פיתרון" היא מתארת בתסכול. בצר לה, פנתה לשכנות לברר אם יש לפחות דירות פנויות. "השגתי דירה אחת לבת עם חמישה ילדים. היא הסכימה לבוא אלי גם כשאין חדר רשמי. מזרן פה, כרית שם העיקר להגיע. קשה לה כספית וגם טכנית עם כל הקטנים והיא מעדיפה לסגור את הבית. לומר לה שגם אני מעדיפה לברוח מכל האורחים? זה באמת לא נעים. אז אני שותקת ומזמינה".

מה הכי קשה למארחים? בעיקר הרעש והבלגן, הצפיפות והמחסור בפרטיות. "זה כאילו אין לאן לברוח. היכן שמתהלכים יש אנשים ובכיות וחפצים מושלכים וטיטולים ובקבוקים"  מתארת אחת. "בשלב מסוים אני רגישה שמתחשק לי לצעוק ש-ק-ט. אבל אני רק חורקת שיניים וממשיכה לחייך. מה עדיף? שאף אחד לא יגיע והשקט יצלצל באוזניים? שיחשבו אותי לקלפטע?" מתארת שנייה בטון ציני מחויך.

בהידברות ובאסרטיביות

התפיסה של שחור לבן, של או להפוך לסמרטוט מול האורחים או להיחשב תוקפנית ו"קלפטע" האומרת מה היא חושבת ישר בפנים וולא חוששת לנעול דלתות כשקשה לה, היא תפיסה ילדותית המעידה על חוסר בגרות של שני הצדדים"  אומרת יהודית שולם יועצת משפחתית ופסיכו-תרפיסטית "יש משהו בין ה´לא´ הגורף ל´כן´ המתחנחן בכל מחיר, בין לארח בחיוך נצחי באווירה של הכל מותר לבין לארח בפנים חמוצות באווירת טרור של גערות, הערות והגבלות על כל צעד ושעל". מילת המפתח בעיניה היא אסרטיביות, להרגיש נינוחים וחזקים מספיק כדי לומר את כל האמת בצורה מעודנת, שגם מתקבלת, לא להסתיר את המחשבות ואת הרגשות כדי למצוא חן ולא להעמיד פנים שנהנים כשבפנים סובלים. "היום האירוח מורכב ותובעני בהרבה מאשר היה בעבר"  סבורה הגב´ שולם  המשפחות לרוב לא מתגוררות זו ליד זו וכל אירוח דורש הגעה ממרחקים, שפרושה התייצבות לכל משך החג שבת. 24 שעות, על כל המשתמע מכך, לינה, ארוחות ושהות משותפת. במצב כזה צריך שתהיה מערכת ציפיות ברורה. א"א להניח לדברים לזרום בתקווה שאיכשהו הכל יסתדר. ההידברות מתבקשת, העברת המסרים מחויבת ומי שמנסה לברוח כדי לחפות על מחדלים, רק מחמיר את המצב".

כשאת אומרת כן, למה את מתכוונת

לדעתה, ככל שהתקשורת יותר בוגרת וכנה, כך ירגישו הורים חופשי לשתף את הילדים בקשיים שלהם, בלי לחשוש מפידבקים שליליים. מילת המפתח היא תקשורת בונה. לא לשתוק ולהתפקע מבפנים, לא לחייך כשמתחשק לצעוק ולא לומר כן כשמתכוונים ללא. "אנשים חוששים להעלות סוגיות רגישות הנוגעות למשל למה מותר ואסור בבית שלהם (בעיקר, מה שאסור אצלכם גם אסור אצלנו..), לאיך מצפים מהנכדים להתנהג כשהם מתארחים אצל הוריהם (כבני בית לכל דבר העוזרים, מרימים שוטפים ושותפים) ומשלים עצמם שהעמדת הפנים שלהם, כאילו הכל בסדר, עובדת. הם שוכחים שגם הגוף שלהם מדבר, שיש גבול למשחק הבעות הפנים ושגם אם הם לא אמרו בפירוש, הזעקה האילמת שלהם פורצת מכל שריר בגופם. הכי חשוב לא לשתוק כשיש על מה לדבר. שתיקה רועמת לא פותרת בעיות. היא רק פתח להיווצרות תככים ועימותים. יש בפירוש מקום להניח על השולחן את העובדות. לשתף בקשיים כלכליים, אם יש, להציג את התנאים הביתיים מול סך הזוגות העומדים בתור להתארח ומול הכוחות הפיזיים והנפשיים של ההורים. לא להתבייש לדון בנתונים המשתנים עם הגיל המתקדם, בסבלנות שיורדת, בעייפות שעולה, ולתת לילדים לראות את כל התמונה כדי להגיע למסקנות איך כולם יוצאים מרוצים לא על חשבון אף אחד".

בלי התנצלויות בבקשה

הגב שולם לא סבורה ששיחה גלויה, ילד מול הורה, בסגנון הזה דורשת תעוזה מיוחדת. "החשש של הורים רבים להיות כנים עם ילדיהם ולכן לתמרן באלף ואחד תמרונים, שיאפשרו לכולם לחגוג כשהם מתפוצצים, נובע מהאופן שבו הם מעריכים ומודדים את עצמם. אם השווי הוא בהתאם לאיך רואים אותם הילדים ומגיבים למעשיהם ולפי מצבי הרוח שלהם, הרי שהם הופכים לסחיטים ומנוצלים. אם חוששים מ´ברוגז´ ומהצגות דומות, מלמדים אותם שאפשר להיות ברי סחיטה ומנציחים את הבעייתיות. ככל שהביטחון העצמי של ההורה בעצמו גדול יותר, כך הוא מסוגל להציב עובדות בשטח באופן נעים ומתיישב, מתון ומתחשב, שייתפס גם אוהב. כך יהיה לו האומץ להציב כללים וגבולות במסגרת הביתית שלו, יחשבו מה שחשבו. כבעל הבית יש להורה זכות להעיר כשקופצים לו על הספות, לבקש עזרה כשהוא חש שהגיע עד לקצה היכולת (ורצוי הרבה קודם..) ואפילו להודות אחרי מעשה שהיה טוב וטוב שנגמר וחזרנו למנוחה ולשלווה.

אם הוא מאמין שהוא עושה את המיטב עם מירב ההשתדלות, הוא יזכה להערכה גם כשלא יכרכר, יוותר ויתכוונן לפי רצונות השני. לעומת זאת, מי שמרבה להתנצל ולשדר הססנות מעביר את המסר שגם הוא מרגיש שטעה. לכן, שלא יצפה שהשני יאמין בו כשאין לו אימון בעצמו ושיקבל אותו כשאין לו קבלה בסיסית עצמית. אסרטיביות זה אני, איך שאני, בלי להתיימר להיות מושלמת. לא תמיד אני בשיאי, לפעמים אני מותשת וזקוקה לעזרה. הילדים צריכים להבין שאימא היא לא יצור על המתפקד בלי גבול ובכל מצב, ושיש לה גם חולשות ונפילות שצריך להתחשב בהן.

הכנות מנצחת

 בשטח קצת נדיר למצוא מערכת פתוחה וכנה ברמה כזו שהאם תאמר את שבליבה, בלי לחשוש מההשלכות..

ולכן חייבים להעביר את המסר ולפקוח עיניים אחת ולתמיד. חייבים ללבן את כל הסוגיות ולהאיר אותן אחת לאחת, בלי לחשוש מהתוצאות. מערכת כנה ונכונה לא נבנית בחג אחד. היא תוצר של תהליך איטי ומורכב, של גיבוש האסרטיביות והעמידה על הזכויות של ההורים. יש משפחות שמצליחות. אני מכירה בעלת בית המסוגלת באופן מאד גלוי ואסרטיבי לומר לבתה מתי היא פנויה לארח ומתי פחות, לא באופן בוטה ופוגע, אלא בדרך עדינה ורגישה. יתרה מכך, היא מסוגלת אפילו להסביר, בנימה ובטון הנכונים, את סדרי העדיפויות שלה למשל: שהשבת קשה לה עם המשפחה היותר אנרגטית של הבת והיא מעדיפה את משפחת האח השני, היותר רגועה ושלווה. התוצאה היא הערכה מוגברת מצד הבת, שיודעת שכאשר היא מוזמנת ההזמנה נעשית מכל הלב, ולא רק מהשפה ולחוץ. כל עוד הנימוקים נאמרים מתוך ביטחון והשלמה ולא באווירה של "לא נעים לי מכם" ו"תסלחו לי שאני לא מסוגלת", הכנות מנצחת את הכל.

להציב גבולות

"בפסיכולוגיה יש פתגם ידוע שאומר ´היכן שאין גבולות נכנס החולי´  אומרת ד"ר מירה גרינברג פסיכולוגית חינוכית ומנחת הורים, מטפלת משפחתית וזוגית  "החשש להציב גבולות לילדים הוא בעוכרי ההורים המשלמים מחיר יקר. ילדים צריכים להבין שאחרי הנישואים מחויבות ההורים כלפיהם פוחתת. מעמדם מול אלו שנמצאים בבית משתנה. ודאי וודאי שאינם מתייצבים רק על תקן אורחים פורחים, שמכפילים את העבודה פי כמה וכמה, בלי שיהיו ערים לקשיים, בלי שינקפו אצבע למען המטרה. כולם מעוניינים לנצל את הביחד הנפלא של ימי החג אבל המטרה לא מקדשת את ניצול הצד המארח בלי גבול. א"א להתעלם מהמטלות הפיזיות המרובות של קניות, הכנות ועריכה, וגם לא מהמשמעות הנפשית של האירוח על כל בלבול המערכות בבית. א"א לנהוג כאילו לא שומעים ולא רואים ולתת למארחים להתבשל במיץ העבודות, בלי להציע עזרה. זה מינימום של גבולות שצריך להציב בשטח כדי לשרוד את האירוח בהנאה"  סבורה הגב´ גרינברג  "אירוח הוא אמנם חוויה יפה אבל היא עלולה להפוך למעיקה ומכבידה, אם אין גבולות ברורים, בהם כל אחד מודע לתפקידיו ולחובותיו. אם מרגילים כבר בהתחלה לכללים שתופסים לפני ובשטח, כל צד יודע למה לצפות ואין אכזבות ותסכולים".

מי מכין את הקינוח?

 אלו גבולות כדאי לסכם מראש?

הכל בכל צריך להיות ידוע ומאורגן, בעיקר במשפחות ברוכות בהן כמות הילדים המתארחים מחייבת לוגיסטיקה, תיאום והצבת ציפיות. יש לבצע חלוקה צודקת עם סבב מסודר בים הילדים שיותיר הרגשה טובה אצל כולם. מי בכל יום מימי החג, מי בר"ה, מי בסוכות ומי בשמחת תורה. שיהיה ברור שגם אם לא חסר מקום בדירה ויש הרבה מקום בלב, מבחינה נפשית ורגשית קשה להכיל את הרעש והבלגן בו זמנית כי הגיל עושה את שלו. שיהיה מוסכם שיש חלוקת תפקידים וכולם נושאים בעול, כי לא יתכן שהכל ייפול על זוג ידיים אחד. אם יש כלה מומחית בהכנת מנות אחרות, מנדבים אותה לעשייה. מי שהתחום שלה הוא סלטים, מוזמנת ליטול עליו פיקוד, ומי שטובה בעוגות או מרקים, תשתדל להקל על המלאכה. לא להגיע בידיים ריקות ולהתנהג כאילו נמצאים בבית מלון ולזכור שכל משימה אחת פחות, היא רווח והצלה למארח. היא חוסכת עוד קניות ועוד הכנות ומקצצת חלק מהעול. כשמשלמים על אירוח אפשר להיות מנותקים מהעשייה, כי לא שייכים אליה ולא מחוברים למקום, אבל השייכות של כולם לבית זהה ולא יתכן שיהיה עבד נרצע אחד וכל השאר יחגגו. כדאי לרשום ולסכם עד לפרטים של מי עורך את השולחן ומי שוטף את הכלים בערב הראשון, מי קונה את החלות או הבקבוקים ומי מטאטא. צריך להיות ברור שאירוח אצל ההורים הוא לא מילה נרדפת לפינוק. אם אין סיבות מיוחדות, פסיביות מושלמת אינה במקומה יהיו מי שיעדיפו להתפנק אצל מארחים אחרים, שלא דורשים מהם להשתתף בעשייה, אבל זה לא צריך למנוע מלדרוש את המובן מאליו.

לדבר ולא להישבר

 המחיר לא עלול להיות יקר מידי?האם לא עדיף לבלוע ולקבל? לעבוד יותר ולבקש פחות?

רוב המחלות שבאות עלינו הן כתוצאה מהפנמה לא בריאה של רגשות, משמירת הטינות, הכעסים והמשקעים בתוך הלב. מבחינה רגשית, עשייה מאולצת וכפויה, שנועדה רק לרצות אחרים ומבטלת לחלוטין את הרצונות האישיים, היא השוחקת ביותר שקיימת ופגיעתה רבה. כשמארחים בכפייה, יוצאים ברגשות כעס עצמי ואשם ומרגישים רע. תמיד נדמה שלא עשו מספיק ולא היו נחמדים די. אם שומרים הכל בבטן ולא משחררים את מה שיש לומר, לא עומדים במעמסה ועלולים לכרוע תחת הנטל. גם מבחינה הלכתית, האחד בפה ואחד בלב אסור. לחשוב דבר אחד ולעשות דבר אחד זה אי נקיות של הלב. ראוי מכל הבחינות ללבן ולדבר על הכל בתחילת מערכת היחסים, כדי שתהיה מערכת הרמונית של זה נהנה וזה לא חסר. אין מה לחשוש מהמחיר. אם הדברים נאמרים נכון ובזמן, וגם הבעל מגויס לומר דברו כמה קשה לאימא וכמה צריך להתחשב ולעזור, הילדים מפנימים ומכבדים. זה זמן המבחן למהות הקשרים שנבנו. קשרים אמיתיים לא נבנים על ניצול ולא נמדדים בשבת או חג אחד של אירוח. על בסיס כנות והידברות הם דווקא מתחזקים.

אחד בשביל כולם?

המחיר שכולם מדברים אודותיו הוא נושא מרכזי בספרה של הגב´ שולם "אישה במעגלי חייה", שיצא לפני שנה (בהוצאת פלדהיים), שם משורטט מודל מחושב המעניק פרספקטיבה נכונה על כל מערכות החיים והאתגרים שהם מזמנים. מודל בצורת פרח שבמרכזו נמצאת האישה וסביבה עלי כותרת. שישה מעגלים מקיפים אותה, כשבחלק העליון מתרכזים הילדים, שהנתינה עבורם היא אינסטינקט שאינו דורש עבודה עצמית ומוטבע בנו מרגע לידתם. מעגל הילדים הקטנים, מעגל הילדים המתבגרים ומעגל הילדים הנשואים. בחלק התחתון מתמקמים שלושת המעגלים האחרים, שיש לעמול כדי להיות מסוגלים להשקיע ולתת להם: מעגל בן הזוג, מעגל ההורים המזדקנים ומעגל העבודה, החברה והתחביבים. אם מערכת הקשרים נבנתה היטב, הרי שהמעגלים מרחיבים את האישה וגורמים לה לפרוח. אבל אם העיגולים נוגסים בה וקורעים ממנה לחתיכות, היא הולכת וקמלה.

לדעת הגב´ שולם, אין מספיק הבנה לגבי המחיר שעלולות הנפשות האחרות בבית לשלם, כשהאם מפתחת תלות יתר במעגל הילדים הנשואים ונדבקת לעיגול הזה על חשבון האחרים. כשעלי הכותרת לא מטופחים במידה, ואחד בא על חשבון השני, ההרמוניה של הפרח והשלמות שלו נפגעת. גם האישה משלמת וגם בן הזוג, ההורים המזדקנים והילדים בבית סובלים. חשוב שבשקלולי האירוח הגדולים יובאו בחשבון גם המשתתפים האחרים הנדחקים לשוליים, לא מקבלים את הפרטיות הלגיטימית ונדרשים לעבודת ייתר. מילדים מתבגרים מצפים למשל להפוך לשמרטפים בזמן שהאורחים מגיעים, לוותר על חדרם, ולהיות כוח עזר זמין כל משך האירוח המתמשך. לא לכולם זה מובן מאליו ותחושת הגלגל החמישי שנשרך אחרי הנשואים המכתיבים עלולה לגרום לתסכול ולתחושות קיפוח. במקרה קיצוני שמעתי על ילדה שלא התביישה לחסום את דרכם של הנשואים כשהגיעו להתארח. היא ממש עמדה בדלת ופיזית ניסתה לעכב אותם באומרה: ´עדיף שתחזרו הביתה. אני לא רוצה שתגיעו´.

להיכנס לנעלי המארחים

הכנסת אורחים היא הזדמנות לחנך את הילדים לנתינה ולויתור אבל כדאי להיות ערים גם לתחושות הילדים. להבין למשל שכאשר הנכדים, שהם בני הדודים שלהם, זוכים בויתורים מפליגים, הם יוצאים נפסדים. שהרי סבתא תתקשה להגביל את הנכד בשתייה, בממתקים ובמעדנים ותצפה מילדיה להתחשב ולנהוג בצניעות כבימים ימימה. סלחנות היתר שלה לאחרים, לא יכולה לבוא על חשבון נוקשות וחוסר פשרה בילדיה והכעסים והלחצים לא אמורים להתנקז אליהם.

הגב´ שולם מבדילה בין מארחים הזקוקים לאורחים באופן אישי וממש חוששים להישאר בלעדיהם, עד כדי כך שהם תובעים מהם לא להתארח אצל הצד השני ("כי אצלנו ריק" ו"אם לא תגיעו נאלץ לשבת לבד") לבין מארחים הנגררים אל האירוח מחוסר ברירה ומוכתבים ע"י הצד המתארח. בשני המקרים צריך להקפיד שזכויות הבית והאני לא ירמסו, שתהיה שמירה על כבוד ההורים, שיתוף מלא במערכת והקפדה על הכללים הביתיים (אצלכם אוכלים מעדן כל ארוחה ואצלנו רק בסעודה שלישית, אצלכם אוכלים בכל החדרים ואצלנו לא).

הגיע הזמן שנבין שמארח טוב אינו בהכרח מארח שאפשר לנצל ולרמוס, שהכל אצלו מותר וכולם יושבים באפס מעשה כשהוא טורח לכבדם. שמינימום הכרת התודה על פועלו היא להיות איתו במערכה ולנסות להבין מה עובר עליו. כל אורח יבוא יומו להפוך למארח, וזו ההזדמנות להעניק דוגמה טובה לילדים להכרת טובה כדי לזכות לארח אותם בכבוד ובהנאה.

רק תודיעו מראש

 מארחת בכל מחיר  זו שלעולם לא תאמר לא, גם אם רק כל השבוע הייתה מרותקת למיטה ואין לה שמץ מושג איך תספיק לקנות, לבשל ולהתארגן לשבת עם כל הנכדים והילדים, גם אם היא ערב שמחה משפחתית, ערב פסח וסתם במצב רוח לא מתאים. אצלה כמעט כל שבוע מתייצבים באופן מובן מאליו רוב הנשואים ולא עולה בדעתה שאפשר גם אחרת. לפעמים אלו זיכרונות הילדות שמכתיבים. אם בבית קשיי האירוח ניכרו לעין ומלכתחילה היה ברור שצריך להזמין מקום לפחות שבוע מראש, מה שגרם שהדלת תיסגר גם בתקופות קשות, הנטייה תהיה לעשות הכל כדי שההיסטוריה לא תחזור ולהצמיח דגם משופר לעבר.

 המארחת המשוחררת  מארחת בהנאה וביחד, כשהדגש הוא על ה"ביחד". הזמנות מתקבלות אמנם בכל שעה אבל בתנאי שכולם נושאים בעול. אין לה קושי להתקשר לכלה ולבקש שתכין לה את עוגת השמרים הפריכה ורצוי גם כמה סלטים. אין לה בושה להודות שאת רוב האוכל הזמינה בקייטרינג, וכשיש צורך היא תבקש בשטח עזרה ככל שיידרש, כולל הכנת שניצלים ופירה באמצע החג כשהיא הולכת לבית הכנסת. היא גם לא מרגישה צורך להתנצל שהיא לא שפית ואופה מדופלמת. אין לה מושג בעוגות, ממולאים זה לא התחום שלה ומי שמחפש מסעדה זה לא אצלה. היא לא נופלת מהרגליים ולא קורסת וכשהבית עולה בלהבות, היא פשוט מבקשת מכולם לעזור לעצמם, שיהיה להם נעים. הבית, אגב, תמיד מלא. למרות, וכנראה בגלל, שכולם יודעים לקראת מה הם באים, וגם מה הם לא מקבלים.

 המארחת המתוסכלת  היא עבדה יום וליל, השקיעה מזמנה ומכישוריה וחשוב לה שיוקירו את פועלה. איפה יש כ"כ הרבה סוגי דגים ובשרים בחג אחד? איפה תמצאו מגוון עוגות, פטיפורים, שכבות, קינוחים וממולאים כיד המלך והדמיון? ואיפה תקבלו חדרים מצוחצחים עם כלי מיטה מעומלנים, ואפילו ברכת ברוך הבא בכניסה עם מתנות אישיות לכל נכד? אז למה אתם לא אומרים תודה ויוצאים מגדרכם להעריך את לילות השימורים? להתפעל מהאיבזורים? והעיקר: איך זה שלא מבקשים עוד מכל מנה והכל נשאר על השולחנות? מלאים? בשביל מה עבדתי כ"כ הרבה שאתם עושים טובה שמסיימים את המרק ולוקחים רק תוספת אחת? ממתי לא רוצים קינוח? זה לא טעים? לא מבינה בשביל מי רצתי והשקעתי בלי גבול?. לא יודעים לומר תודה בבית הזה".

 המארחת הלחוצה  היא רוצה שהכל יהיה מושלם ולכן מתחילה כל שבת כבר ממוצאי השבת. אין לה בעיה לארח, רק תודיעו מראש, רצוי בראשון שעבר. היא חייבת להיערך לקניות, בישולים ואפיות ולמלא מקפיאים כבר מיום שלישי. כל אחד צריך להכתיב מה הוא אוהב ומה הילדים רוצים. הטלפונים ירוצו הלוך ושוב בלי גבול. מתי בדיוק אתם מגיעים? באיזו שעה להכין את המיטות? מתי לחמם את ארוחת הצהרים? מה, עוד לא יצאתם? אני מחכה כבר שעה עם סירים על הגז". בשטח לא יחסר מאומה, רק המתח קצת יקלקל. המתח להוכיח שהכל פרפקט, לעמוד בכל הקריטריונים ולהיות המארחת המושלמת. הזמנות לא מתקבלות בשעת השין. אירוח זה אירוח עד לפרט האחרון. מי שנוחת כך סתם בלי הזמנה, ירגיש תוך כמה דקות את גודל הטעות, וכנראה גם לא יחזור עליה פעם הבאה.