בשלב הנוכחי של חיי, אני בכל רגע נתון – ארבעה אנשים. אני אני, ואני בן זוגי, ואני שני ילדיי. בכל רגע נתון אני זוכרת וחושבת ומוטרדת מכל מה שממלא את חייהם של ארבעתנו. יש בזה דרגת חופש נמוכה למדי.
אם תוסיפו לזה את העובדה שבמסגרת תפיסת העולם שלי, אני מאמינה שעלינו להיות יחד כמה שיותר (שבתות וחגים, אירועים משפחתיים), אז מובן מכך שלא נשארות לי הרבה דקות של אני ועצמי, לבד.
וכך יצא, באופן מפתיע, שהזדמן לי להיות לבד, לגמרי לבד, שבוע שלם. הבן זוג והילדים נסעו לחו"ל, וממני נבצר להצטרף (מחויבויות בעבודה שלא רציתי לוותר עליהן).
התכוננתי לשבוע הזה למעלה מחודש. ציפיתי וחיכיתי, בניתי טילי טילים של תכניות ורציתי כל דקה מהלבד הזה. ראיתי את עצמי בעיני רוחי עובדת על הרצאות מוזמנות, וקוראת מאמרים וספרים שלא התפניתי אליהם, וצופה בסרטים שלא הזדמן לי לראות, וישנה צהריים שלוש שעות בכל יום. התכניות שלי שעשעו אותי מאוד – כי לא היה בהן שום דבר שאני לא עושה ממילא, כשכולנו בבית.
הצחיק אותי שלא תכננתי מסעות קניות מטורפים, ומסיבות שיכרות עם חברות. שעשע אותי שאין לי מאהב לניצול השעות הרבות של הלבד, שאין לי שום צורך בשום דבר שאיננו נמצא בחיים שלי ממילא.
ואז הגיע הרגע – הם נסעו. עשיתי כל מה שתכננתי לעשות. שני ימי עיון, שתי הרצאות, שלושה מפגשים עם חברות קרובות, מפגש אחד מופלא עם הוריי, וכל השאר – ל ב ד!!! קראתי עד שדמעו לי העיניים, צפיתי בסרטים מכל הסוגים (החל מהסוג ששואב איי קיו, וכלה בסוג שמשאיר אותך מוטרד לכמה ימים), ישנתי עד אינסוף בשעות שאינן שעות סבירות לשינה (שש בערב עד עשר בלילה, למשל), כתבתי בלי הכרה, והייתי לגמרי עם עצמי.
פרט לשיחות הטלפון היומיות, לראשונה מאז הפכתי למשפחה, לא הייתי עסוקה בשותפים שלי לחיים. ביני לבין עצמי גיליתי שיש בי אפס עניין לחוויות שהם צוברים, ומספיק לי לשמוע שהם נהנים ומאושרים. הייתי שקועה בעצמי עד שטבעתי בעצמי. איזה כיף שזה היה.
תהיתי רבות במהלך השבוע הזה, האם העוצמות של ההנאה שלי מלהיות עם עצמי בלבד מעידות על כך שאני לא מספיק קשורה אליהם? לא מספיק אוהבת אותם? אולי לא מתאים לאישיות שלי להיות בעלת משפחה? לפרקים, למיקרו שניות, הציפו אותי רגשות אשמה.
ואז הם חזרו, והבנתי. הבנתי שאת כל עוצמות האושר וההנאה שחוויתי בשבוע הזה, לא יכולה הייתי לחוות אם הם לא היו בחיי. הקסם של השבוע הזה נבע משני גורמים: תחושת השחרור כשהם נסעו, והידיעה שהם יחזרו.
דווקא הארעיות של השבוע הזה, הידיעה שמוקצב לי זמן מוגבל, היא שיצרה את ההתעלות המטורפת הזו שחוויתי. דווקא הידיעה שמדובר במצב מאוד חריג, כמעט חד פעמי – היא שאפשרה לנצל כל רגע לחיבור לעצמי. דווקא קיומם של בן הזוג והילדים בחיי, אפשר לי ליהנות מלהיות רק עם עצמי.
והיתה שם עוד תובנה, לא פחות משמעותית. העובדה שבחרתי לעשות בלבד שלי, את מה שאני עושה בחיים ה"רגילים" שלי, כנראה מעידה על כך שהחיים שיצרתי לעצמי, הם החיים הנכונים עבורי. התובנה הזו, שהסתכמה במחשבות שלי בביטוי השגור "וואלה, מגניב" – היתה זו שבאמת העלתה את רמות האושר שלי. דייני. |