כשהייתי קטנה, כזו שבקושי מגיעה לגובה של החלון פחדתי כימעט מהכל. 

והיו לי סיבות טובות לפחד!

היה קיץ, מלא בגוקים בגודל נעל שהמטס הכי אהוב עליהם היה טיסת נומך הישר לתוך המיטה המוצפת ריחות של שמש של מקודם. הצרחות שהיו ממלאות את הבניין היו שייכות לאחוות לוחמים מיוחדת ממינה.

כי למחרת הפחד היה מתאדה עם שאריות הלילה ומשאיר אותנו מאוד יצירתיים במעשי הגבורה

"איך חתכתי לו את הרגליים, אחת אחת הורדתי אותם " התפאר מור (פירוש רש"י : רצתי לשירותים, עליתי על האסלה וצרחתי אימא!).

והיה גם את חיים המשוגע מלמטה, שהיה תמיד מושך אותך אליו לחיבוק מזיע במיוחד וקורא לך בשמות של ילדים שמתו (פירוש רש"י -הייתה שואה, הרבה ילדים מתו ואנחנו מה זה דומים להם, בקיצור תהיו נחמדים או שאני מחטיפה לכם כזו סטירה שתמותו למות-מילה של אימא) .    

וכן, היו גם חדשות. על חדירת מחבלים בצפון, סכינים, נהריה ,ערבים רעים בסירות גומי שמנסות לחדור דרך הים...המוות חיכה לנו ברקע כמו אותו אקדח שמופיע במערכה ראשונה ומחכה...לשלישית   (ציכוב).

ואותו הקיץ, דווקא באמצע ראשון לציון, הרחק מהים ומהצפון הגפתי את כל חלונות החדר הקטן שלי מתחת לשמיכה רועדת מזיעה מחום ...וחכיתי למחבל עם הסכין.

במקומו פגשתי בגוק מתאבד ,עקשני במיוחד שחדר דרך התריסים המוגפים והרים את כל הבניין למקלט (הם באמת היו בטוחים שפרצה מלחמה). 

היום אני כבר גדולה, כמו לוחמת קרבות ותיקה, אני מסתכלת לגוקים בעינים ומוחצת אותם  ברסיסי רעל קטלניים (זן שמאן). בצער רב אני זוכרת את חיים ואת מבטו הרעב. מתביישת בטמטום הילדות שהביא אותי להנחית עליו פצצתמים בדיוק של נווטת הטלות מהקומה הרביעית.  אבל עדיין מהמקומות הכי חבויים בנשמה הצוענית שלי -אי שם מאוסטרליה הבטוחה אני תמיד מחפשת את המחבל המתאבד שלי...זה שאמור להופיע בדיוק מפלצתי במערכה שלישית ואחרונה.

כי ככה זה פחדים, יש להם את התכונה הכי אנושית להתאמן ברקע, להעלם בסחף אופורי ולהתפוצץ בפנים בדיוק באותו הרגע בו שכחת לפחד.

רפלקס.

והיום יום שמח, יום של הפתעות. הפחד הכי גדול של אימא אולי ויגמר.

הסמל יחזור להיות איש רגיל, עם חריטות של חושך. בביתו בצפון מול אותו נוף של ארץ זבת חלב ודבש.

ואולי , אם ניתן לו -גם הוא יוכל סוף סוף ללכת לישון עם תריסים פתוחים.