מכירים את כוסות הזכוכית המקושקשות בתבליטים של עלים, ענפים ופירות?

קריסטל מבוהמיה זה לא.

הימנית שייכת לסט שהולך ונשבר לי, ואת השמאלית גיליתי בחנות כלי מטבח באחד מביקוריי הרבים שם.

אני אוהב את הכוסות האלה. בדרך כלל תקבלו בהן תה חזק ומתוק במסעדות ערביות.

על הכוס בתצוגה התנוסס מחיר של 39 שקל. התרשמתי גם מהמחיר.

הבאתי את הכוס אל המוכרת וביקשתי לצרף אותה אל הקניות שלי.

"זה בא בשישיות" היא אמרה לי.

נבהלתי, אבל היא המשיכה "39 שקל לשישיה".

עכשיו נלחצתי. פיינשמקר כמוני הולך לקנות כזה דבר זול?

אבל אני מחפש כוסות כאלה כבר זמן רב, ואז נזכרתי שאת הקודמות מצאתי על מדף בסופר, והן לא עלו יותר.

נחה דעתי.

"אני אוהב את הכוסות האלה", אמרתי לה, "זה בטעם ערבי".

"מה?" היא מלמלה, מקווה שלא שמעה נכון.

ברור, היתה כאן קצת התבדחות. לא שאני לא יודע מה זה "טעם ערבי".

אבל עם החברים שלי זה היה עובר כבדיחת קרש סבירה, מלווה בניד ראש דומם או בהרמת גבה לאות תודה.

"בטעם ערבי", התעקשתי, "כמו במסעדות בגליל. אני אוהב את הכוסות האלה".

בדיחה זה כבר לא היה - קרש או לא קרש.

בחנות השתררה דומיה צורמת.

תריסר האנשים שהיו בחנות בחנו אותי במבטים צדקניים מכל הכיוונים.

הרגשתי כמו קיפוד, שקוציו התהפכו עליו לייסרו.

"רטרו", פסקה המוכרת, "קוראים לזה רטרו".

הרגשתי נורא. גם טעם ערבי וגם חוסר טאקט.

שילמתי ויצאתי מובס.