סוג מסוים של אנשים שאני סולד ממנו הם מוכרים בחנויות בגדים. הדבר לא נובע מאיזה טראומת ילדות או פגיעה שספגתי מן המוכרים אלא זוהי פוביה ומעצם היותה כזו זהו פחד נטול הסבר. בו ברגע שהמוכרים מתקרבים לעברי אני עושה דרכי במהירות אל החלק האחר של החנות. בורח ממדפי הג'ינסים למחלקת חולצות הצווארון. במידה ואיזה מוכר תופס אותי ברגע של היסח דעת ושואל אם אני זקוק לעזרה מיד אני עונה "לא תודה רק מסתכל", מפנה את גבי למוכר ועושה דרכי אל מחוץ לחנות. אינני רוצה שיציעו לי בגדים או שיארבו לי מחוץ לתא המידה וגם לא שיחמיאו לי על הגזרה שלי, למרות שיש על מה להחמיא. לכן, תארו לכם כמה קשה היה לי הרגע בו המוכר בחנות קסטרו רצה לפתח עמי שיחת חולין כשאמר
"אז מה? נשחרר את כולם בשביל גלעד...אל תבין אותי לא נכון. אני בעד העסקה. הייתי משחרר עוד מאה מחבלים בשבילו. אבל כשאתה רואה בעיתון את השמות שלהם ומה שהם עשו לנו, שהם מרצחים שונאי אדם זה...זה נהיה קשה". עניתי "לא תודה אני רק מסתכל", הפנתי את גבי למוכר ועשיתי דרכי אל מחוץ לחנות. בדרך הביתה תהיתי אם זה עתה פגשתי בזן חדש של אנשים שהנם הכלאה של מוכר בגדים עם נהג מונית.
דבריו של המוכר הדהדו בראשי זמן מה לאחר ההגעה הביתה משום שהם מבטאים שתי תופעות שרווחות בקרבינו בימים אלו. הראשונה היא ההתעסקות בשחרורו של גלעד שליט. בכל עת, בכל מקום ובכל מצב הכול עוסקים רק בעסקת שליט. בשיחות הסלון של יום שישי, סביב שולחן הפוקר במוצ"ש, בחדר האוכל של המשרד ביום ראשון, במספרה, במכבסה ומתפרה- כולם דנים רק בסוגיה זו. ייתכן ולא מדובר עוד בהתעניינות אלא באובססיה, אולי עברנו מן הנורמאלי לפסיכוטי. ואולי זה בסדר.
התופעה השנייה היא תופעת ה"גלעד". זהו איננו עוד "החייל החטוף" וגם לא "גלעד שליט" אלא פשוט גלעד. גלעד שלי, גלעד שלכם וגלעד שלנו. כך, לכל אחד יש את הגלעד שלו. לאחדים זהו גלעד שמייצג את כל הטוב של העם היהודי, עם שמוכן לשלם כל הון בעבור אחד מבניו. לאחרים, זהו גלעד שמייצג את החרפה של אולמרט ופרץ, השריד האחרון של אותה מלחמה ארורה של שנת 2006. ויש כאלו שעבורם זהו גלעד של מצוות "פדיון שבויים" ואחרים שעבורם זהו גלעד שממלא את מקומו של רון ארד ויש גם הרואים אותו כסמל לכניעה לטרור.
המבצע לשחרור גלעד נקרא "ארבעת המינים" על שם המינים של חג הסוכות. אלא שלהערכתי לא מדובר בארבעה מינים אלא בארבע תחושות שמאפיינות את תגובת בית ישראל לשחרורו של גלעד שליט.
1. הצימאון לידע: מתי הוא מגיע? איך הוא מגיע- באוויר, בים או ביבשה? האם יעבור קודם לסיני? למצרים? אולי בכלל לגרמניה? מתי הצלב האדום פוגש אותו? מתי יפגשו אותו ההורים? האם יהיה טקס- אם כן, איזה טקס? צבאי? ובאיזה שעה הוא נוחת? באיזה מטוס? ומי מטיס את המטוס? האם הטייס הוא יהודי? ומההוא יאכל? והאם נראה אותו לראשונה על מדים בישראל? או במצרים? או בגרמניה? ואיפה זה גרמניה?
הצימאון הזה לידע איננו נובע רק מיצר החטטנות או מאהבת ז'אנר הריאליטי. הידע הוא הדבר היחיד אשר יכול לאזן את החשש שמקונן במוחם של הבוהים במרקע. שכן כל "עסקת שליט" מלווה בחשש לנוכח השבריריות של העסקה, לנוכח השבריריות של הוריו ולנוכח הקלות בה האזור שלנו חווה טלטלות ושינויים. הידע הוא שמייצב אותנו ושומר על שיווי המשקל הנפשי.
2. החשש: ואולי זה לא ילך? מה אם ברגע האחרון הם יתחרטו? מה אם פתאום איזה בג"ץ קטן יתקע את כל העסק? גם ככה בייניש הזאת נראית כמו משוגעת. ואם יהיה פתאום פיגוע? ככה סתם באמצע החיים איזה מטען קטן שיטרפד את כל העסק? ואולי זה בכלל בלוף? ייתכן והכול זו איזה מזימה של החמאס לפגוע בנו עוד? להתעלל בנו נפשית כי ההתעללות הפיזית מיצתה את עצמה. ובכלל איך הוא יראה גלעד שלנו? רזה וכחוש ושברירי או גבוה וזקוף ראש? ואיך הם החזיקו אותו? והאם הם פגעו בו?
זהו חשש מורט עצבים הגורם לנו לכסוס ציפורניים ולספור לאחור את הזמן שנותר. כך ב"ידיעות" סופרים עוד 72 שעות ובלונדון וקירשנבאום עוד 65 שעות ואולי בכלל נתלה איזה שעון עצר בכיכר רבין כך שנוכל לראות את הדקות והשניות עוברות. כמו ביום כיפור, המדינה כולה יושבת במרפסת בירושלים, מתענגת על הבריזה והדממה ומחכה להופעת שלושה כוכבים שיבשרו על סוף הצום.
אך השילוב של הצימאון לידע יחד עם החשש הם שמולידים את התחושה השלישית, ההתרגשות.
3. ההתרגשות: אני לא מאמין שזה נגמר! אני לא מאמין שהוא בא! איזה נהדר, משמח, מרגש, מפליא ומדהים! ועוד כל זה בחג הסוכות שזהו חג יהודי ואחד משלושת הרגלים! האם יש סימן מובהק יותר לנס שנקרא שחרור גלעד שליט? ואפילו הרב עובדיה מחייך ומחלק לאבי השבוי צ'פחות ומקווה לפרו ורבו מיד עם חזרת החייל לביתו. אפילו הציניקנים הגדולים אינם נשארים אדישים נוכח הדיווחים על סיום העסקה. ואביבה מחייכת! כמה שנים חיכינו לראות חיוך ולא רק דמעות של כאב וסבל שכן גם היא איננה עוד ה"אימא של גלעד שליט" או "גברת שליט" אלא פשוט אביבה, האם של כל החיילים שהיו והנם ויהיו.
ופתאום פותחים את התריסים בחדר של גלעד ומסדרים את הגינה ומבשלים את המאכלים. במקביל להכנות בבית משפחת שליט כך גם המוני בית ישראל מתכוננים לשובו של גלעד. "אני חושב שאני אשאר עוד יום בצימר כי אחרת אני אסע הביתה בצהרים ואני לא אראה את גלעד חוזר", אמר יונתן לפני הנסיעה לצפון.
אותה ההתרגשות היא שגורמת לכך שאנו מוכנים לשבת שעות על גבי שעות אל מול צג הטלביזיה ולראות שוב ושוב, בלופ בלתי נגמר, את אותם התמונות של מהדורות החדשות. וזו ההתרגשות שגורמת לכך שאנו מוכנים לשמוע שוב ושוב את רוני דניאל ואת אלון בן דויד ואת צ'יקו ואת תמר ואת כל הליצנים אומרים את אותם הדברים, באותו הסדר ובאותו הטון בעודם פזורים בעמדות שידור סביב מצפה הילה. ואולי ההתרגשות היא כה גדולה שאפילו יונית תימס כשתראה את גלעד. זוהי התרגשות חוצה דורות, גיל ומגדר. כך, ילדה כתבה לגלעד מכתב קצר שפורסם אמש בידיעות אחרונות, העיתון של המדינה. "אני מעריצה את ג'סטין ביבר אבל כששאלו אותי מי אני רוצה שיבוא לארץ ביקשתי שאתה, לך מגיע יותר". (תגובתו של מר ביבר: עלאק מעריצה...)
ואיזה הזוי, הזוי מצחיק, יהיה כשיספרו לגלעד את כל מה שקרה כשלא היה. שביבי שוב ראש ממשלה, שברק שוב שר ביטחון ושיש שחור בבית הלבן. ואיזה מצחיק, אולי מצחיק עצוב, יהיה כשיספרו לו שדבר לא השתנה. שביבי שוב ראש ממשלה, שברק שוב שר ביטחון, שעדיין אין שלום.
יש כאלה שכבר לא מצליחים להתאפק. כמו ילדים המבקשים עצירת שירותים בדרך לכינרת, ישנם אלו שכבר נסעו לבית משפחת שליט והציצו פנימה או הצטלמו בחזית או סתם עמדו. לפעמים הם שם למשך דקות ולפעמים למשך שעות. "תצלמי עוד פעם" אמר האב לילדה בת 9 שכל שביקשה בחול המועד זה לנסוע לבית של גלעד.
4. ה- X factor: לבסוף, יש את ה- X factor. הכוונה איננה לתכנית החדשה של Simon Cowell אלא לנעלם במשוואה גלעד + שחרור= אושר. הנעלם הזה, ה- X, הוא החשש הכמוס של כל אחד מאיתנו. זהו חשש שלא מציינים אותו בקול רם אך הוא מקונן בכל עת במוחנו. סיוון חוששת שגלעד יפנה את הגב להורים, שהוא לא יהיה מוכן להתחבק איתם או לאהוב אותם. שהוא נהרס. יונתן חושש שהוא יסרב לצאת החוצה ולהראות עצמו, שהוא לא יהיה מוכן לתת לביבי את ה-תמונה של הקדנציה השנייה. ותמר חוששת שהוא יראה נורא וירון חושש שהוא בכלל איננו ואיתמר חושש שהוא השתגע.
וממה אני חושש? מהו ה- X factor שלי? אני חושש מהיום שאחרי. כשכל ילד בכיתה ג' יודע לצייר את תווי הפנים של גלעד שליט, אילו מין חיים יהיו לו פה? האם גלעד שליט יוכל להיכנס למסעדה? האם יוכל ללכת לטיול? הניתן לדמיין את גלעד שליט יושב בשיעור מבוא לפילוסופיה באוניברסיטה? זהו איננו כוכב ריאליטי, זהו בן אדם ואנחנו עדין לא יודעים איך לנהוג בבני אדם.
דרך ה- x factor מתעצבים להם אלפי גלעדים שונים, כמו הגלעדים מפלסטיק שהוצבו לפני שנה בכיכר רבין. ים של גלעדים. אלא שבקרוב יהיה רק גלעד אחד. נקווה שהוא יהיה גלעד של חלומותינו ולא של חששותינו.
ואם כבר ב- X factor עסקינן, אז עלי לציין כי אינני יודע מה חש גלעד שליט בשבי אך זה וודאי לא משתווה למה שחשה דרו רבינוביץ' מטקסס רגע לפני שעלתה לבמה לאודישן שלה. "זהו הרגע המכונן בחיי, כל מה שעשיתי עד היום וכל מה שאני הכין אותי לרגע הזה", אמרה והיא רק בת 12.
הערה לסיום: עיתוני הבוקר היו מלאים בתמונות של הפגנות אנטי קפיטליסטיות מכל רחבי העולם. מטוקיו שבמזרח הרחוק ועד לברלין ורומא שבאירופה, צעירים וצעירות יצאו אל כיכרות העיר תחת הסיסמא "די לטייקונים" ו "העם דורש צדק חברתי". כאדם נוסטלגי, המראות הללו מיד החזירו אותי לתחילת הקיץ, כהשכל עוד נראה אפשרי. כעת נותר לשאול הייתכן שדפני ליף תיהפך הסופר סטאר הישראלי הראשון? יותר מבר (תצלמו אותי) רפאלי או מייקל (משהו עוד זוכר אותי) לואיס או חנה (שיט נקרא לי המצנח) סנש? אולי. אך דבר אחד ברור, דפני ליף השיגה את מה שאיש לפניה לא השיג. היא שחררה את גלעד שליט. ועל כך, תודתי.
אילן מנור |