הי גלעד, אנחנו לא מכירים. אני הילה ואני אשה של מילים בד"כ. הן נשפכות לי מהפה בלי בעיה, הן נכתבות לי על הדף, בעיתון, בבלוג ובסטאטוסים, בד"כ בלי בעיה. אני כבר שישה ימים ממעטת לכתוב וממעטת לדבר, פשוט כי לא יוצא לי, פשוט כי לא יכולה. המילים תקועות.

ביום בו נחטפת, אני הייתי בחודש הרביעי להריון. יכולתי רק לדמיין או לחשוב שאני יודעת איך מרגישה אמא  בלי הילד שלה. אחרי חצי שנה ושלושה ימים בדיוק בהם ישבת בשבי, נולדה הבת שלי, ליה. קצת אחרי ששכחו הכאבים, והתאוששתי מהלידה, החזקתי אותה בידי, הרחתי את הראש הקטן והמתוק שלה, ונשבעתי בדמעות של חרדה שמי שיעז לפגוע בשערה משערות ראשה המתוק לא יראה יותר אור יום. ואז חשבתי על אמא שלך.

כשציינו את יום הולדתך הראשון בשבי, חלפתי עם ליה בעגלה, על פני האוהל שהציבה משפחתך ופעילים למען שחרורך בכיכר רבין בתל אביב. הפעילים קשרו לה בלון צהוב לעגלה, אנחנו כתבנו בספר, חתמנו על עצומה והסתכלתי על הורייך מרחוק, ותהיתי מתי הם ייעלמו מהתקשורת ומה יעלה בגורלך. לא זוכרת אם חשבתי שתחזור או לא.

בלילה הראשון שלי בלי ליה כאב לי הגעגוע אליה. ידעתי שהיא ישנה פחות ממאה קילומטרים ממני, במיטה חמה ומפנקת ליד סבתא שלה וסבא שלה, שאוהבים אותה יותר מהחיים עצמם. ידעתי, ובכל זאת, התייסרתי מגעגועים. ואז חשבתי על אמא שלך, ולא הבנתי איך היא יכולה ומאיפה יש לה כוח.

הזמן עבר, אתה נשארת בשבי וליה גדלה. היא מכירה אותך. מזהה אותך אפילו בתמונות בהן אתה בעצמך פעוט בגילה. היא מכירה את אביך נעם, ואת אמא שלך אביבה ומאיזשהו מקום לא ברור בכלל עבור ילדה בת עשרה לחמש, מצליחה להתחבר כל כך עמוק לצער של אנשים שמעולם לא הכירה. איזו סיטואציה לא הגיונית, איפה בעולם זה עוד אפשרי?

בצעדה הגדולה (שבטח עוד יספרו לך עליה) היא רצתה לגשת ולחבק את סבא שלך חזק, ולהגיד לו שיהיה בסדר ושאתה תחזור. מאיפה היא ידעה?

מנסה לדמיין מה עובר על הורייך עכשיו, לא מבינה איך לב אנושי יכול להכיל סערת רגשות כל כך גדולה, ותהומות עזים של כאב וגעגוע במשך חמש שנים, ועכשיו פתאום, במחי חתימת דיו ועוד כמה ימים, לשאת כמויות כאלה של אושר והתרגשות.

זה בטח ייקח לך כמה שנים להתרגל בחזרה לחיים, אבל יום אחד, גם אתה תחזיק בידייך איזה ילד, ותריח לו את הראש, ורק אז באמת תוכל אולי להבין קצת, מה עבר על ההורים שלך, וכמה כוח היה להם. איך הם נלחמו עלייך בגבורה ובעוז.

גלעד, תהייה גאה בהם. גם כשהכל כבר היה נראה אבוד, וכשאמרו עליהם שהם הוזים, ותומכים בטרור, ומקלקלים, ועוד כל מיני דברים קשים, הם הצליחו לראות מולם כל הזמן רק דבר אחד, אותך בבית!

וואי, יש לי כל כך הרבה להגיד לך וזה פשוט לא יוצא, מרגישה שמתפזרת, אז כדאי שדי.

גלעד, מעולם לא הריתי אותך, לא סחבתי אותך ברחם שלי, אפילו לא רגע. לא היינו מחוברים בשום פיסת חבל טבור. מעולם לא עברתי לידך, דמותך לא נשקפה אלי משום מקום אחר מלבד מאות אלפי תמונות בהמון אירועים, ובכל זאת, הימים האחרונים, ועכשיו, הרגעים האחרונים לפני שובך הביתה, לאמא ואבא שלך, עוברים לי ישר דרך הרחם שלי שמתרגשת לקראתך כמו שלא התרגשה מאז לידתה של ליה.

ברוך הבא ילד.

מחבקת.