בשל אירועים אחרונים החלטתי לחזור לכתוב פה..

היום פגשתי בחורה שלא ראיתי כבר זמן רב, לצורך העניין אקרא לה ד'.

הייתי מאוהב בה בצורה די אובססיבית בתיכון, אהבה חד צדדית.

כל הסיפור ביננו, מבחינתי לפחות, די מסובך ולא אכנס לכל הפרטים.

בגדול, ממה שאני יודע לפחות, היא תמיד רצתה רק ידידות ואני תמיד רציתי יותר.

וכשאני אומר יותר אני מתכוון למשהו מאוד עמוק.

בתקופה שהכרתי אותה והתאהבתי בה הייתי בדיכאון, שאחת מתופעות הלוואי שלו הייתה חוסק חשק מיני מוחלט.

בזמנו זה מאוד הפחיד אותי כי בחטיבת ביניים מאד נמשכתי לבנות.

וזה הימם אותי, לגלת שאני יכול לאהוב בכל ליבי מישהי בלי בכלל לרצות לשכב איתה.

דמיינתי אותנו מחובקים במיטה ערומים אבל לא היה בזה שום דבר מיני.

אחרי שיצאתי מהדיכאון היה לי תסביך שנפתר רק לפני שנתיים, שהתאהבות ומשיכה מינית באו אצלי בנפרד.

וזה כמובן היה די בעייתי..

בכל אופן, הקשר עם ד' התחיל להתרופף בזמן הצבא ואחריו שוחחנו פעם אחת ומאז ניתק לחלוטין.

במשך השנים היא תמיד נשארה לי בראש, עם הזמן המחשבות עליה ירדו בהדרגה.

השנה, עשיתי מתוך סקרנות חיפוש של שמה בגוגל, ומצאתי במקרה בלוג ישן שלה.

התחלתי לקרוא אותו, והרגשתי רע מאוד עם עצמי.

בתקופה שהיינו ידידים, הייתי מאוהב בה וראיתי מלאך. היא הייתה הסיבה שלי לחיות.

לא זכיתי להכיר אותה באמת, אלא רק את המלאך שהיא הייתה בראש שלי.

וכבר הרבה מאוד זמן חשבתי שיהיה זה נפלא אם תהיה לי ההזדמנות להכיר אותה באמת.

כי מעבר לאובססיה שהייתה לי אני עדיין מאמין שהיא מאוד מיוחדת ויש בה משהו נפלא שפשוט לא ראוי לתאר במילים.

והיום הייתה לי הזדמנות כזאת, כפגשתי אותה במקרה.

פניתי אליה ודיברתי איתה, והברכיים שלי רעדו.

הרגשתי כ"כ מבולבל ואמרתי שטויות חבל"ז.

אחרי שיחה קצרה של "וואו שנים, מה עושה כיום?" אז היא הציעה שאצטרף אליה כשהיא הולכת לכיוון מסוים ואז פתאום הופיעו חברות שלה ושכנעו אותה ללכת לאנשהו. הלכתי איתן והרגשתי רק החמירה.

הרגשתי טיפש, המום. אחרי כמה דקות אמרתי לה שאני צריך ללכת וכך עשיתי.

אחרי זה הרגשות שלי השתנו לעצב וכעס.

ואז עוד בילבול.

חצי שנה קיוויתי להזדמנות כזאת, וברגע האמת לא היה לי מושג איך להתמודד עם הרגשות שלי.

היא יפה וחמודה אפילו יותר מפעם, ועדיין יש לה את המבט המיוחד הזה בעיניים.

למה אני מרגיש ככה?

למה זה לא עובר לי?

עברו כבר 10 שנים מאז שהכרתי אותה ו7 שנים מאז שהאובססיה שלי כלפיה נרגעה.

הייתי רוצה לדעת איך להתמודד עם זה.

איך להתמודד עם הצער על מה שהיום, ואיך יכולתי להתמודד עם הרגשות השליליים שהיו לי כשראיתי אותה.

יש דברים שאני מאוד רוצה להגיד לה.. ואני אפילו לא יודע אם זה רעיון טוב או סתם יפחיד אותה.

הכי רציתי להגיד לה שאני מרגיש שבעבר לא זכיתי להכיר אותה היטב בגלל מצבי הנפשי אז, ושמאוד הייתי רוצה להכיר אותה לעומק, לעומק הנפלא שמשתקף בעיניה מלאות השמחה והכאב.

אני מפחד שפספסתי את ההזדמנות היום ושלא תהיה עוד הזדמנות כזאת שוב

הכי קשה שאין לי עם מי לדבר על זה.

כשדיברתי על זה עם חברים בעבר כולם אמרו אותו דבר: לשכוח ממנה.

ורציתי מאוד לשכוח

אבל משום מה אני לא מצליח.

משום מה היא חשובה לי מאוד.

הלוואי וידעתי למה היא כה חשובה לי, בחורה שאני אפילו לא באמת מכיר.

והמחשבות לא עוברות.. גם עכשיו כשאני אחרי ערב אלכוהול שנועד לעזור לשכוח..

זה לא עוזר לשכוח.. אבל זה קצת פועל כמשכח כאבים.

יש לי פוטנציאל רגשי להיות אלכוהוליסט אבל למזלי אין לי פוטנציאל כלכלי להיות כזה.

אז יחי החור בכיס!

לילה טוב