הבית נראה כ"כ מוחשי ,באותה מוחשיות שלטו מקיימיה של מוחשיות : התחלה וסוף.

התחלה וסוף יצרו מובדלות דבר, גזרת ההיות למה אשר ראה עצמו כנפרדות דבר, בן אנוש. יש משהו משכנע במוצקותו של בית על קירותיו, אילו מכריזים על סוף אין עוררין, סוף אשר לא יכול לחצות אדם במוחשיותיו של גוף. ממשות פוגשת ממשות, התחלה וסוף של בית פוגשים התחלה וסוף של אדם , לידה ומוות נמצאים בגבולות מה קורה עצמו אדם , שערים אל אינסוף אל ממלכת אין נשקלויות, אל ממלכת אין טוואים. דלתות וחלונות של בית הן נקרעויות בממשותו של גוף,מקום ניבטותם של מרחבי אין קץ המצויים במוקפותו של זה . חלונות ודלתות הם לידה של בית שכן עת בא בהם אדם יוצא הוא ונכנס אל ומממשותם של דברים ,חלון מפר צמצום של בית , דלת נכנסותו של אדם מכריזה על צמצום גבולות ההיות, בממלכת אין ההיות,בממלכת אין גבולות. אינסוף מפוגג יש של אדם שכן יש נצרך לגבולות,באין גבולות מעתיר יש בנדיבות את עצמיותו על עולם ומלואו ,מגלה הוא את טבעם האמיתי של דברים,נרצויותיה של אהבה,נחבקות כל בכל.אהבה אינה מצריכה שום מאמץ, נעשית היא מאליה מצוייה היא בטבעם האמיתי של דברים. אהבה של בית , מצוייה בדלתות וחלונות,באילו קורא בית אל החוץ וקורא חוץ אל הבית . יוצא ונכנס מקיימים עילוסי אבהבים בין בית למה אשר נקרא עולם,באין דלתות וחלונות לא יוכלו בני אנוש לדור בבית , באין אינסוף ובאין אהבה תעצר זרימותם של דברים ויבוא מותו האמיתי של עולם.צמצום אשר ממית עצמו בכוח צמצומו.