ב-21 למרץ עברתי ניתוח. ניתוח פשוט, אמר לי הרופא. קדמו לו כאבים חזקים בבטן וכתמים כחולים על הצד הפנימי של הזרועות. כשראיתי בפעם הראשונה את הכתמים על הזרועות ידעתי שזה זה. אני מחכה לסרטן כבר שנים רבות, אם אני זוכר נכון אני מחכה לו מגיל ארבע. כשהייתי בן 16 חבר שלי מת מלוקמיה ומאז ידעתי גם לאיזה סוג של סרטן אני מחכה. וחיכיתי לו בסבלנות רבה. הייתי בטוח שעד גיל 20 הוא יבוא מקסימום גיל 24, וידעתי בברור שלא אאריך ימים אחרי גיל שלושים. גיל עשרים עבר ללא מאורעות מיוחדים הקשורים לבריאותי וללא מאורעות מיוחדים בכלל, גיל עשרים וארבע עבר גם הוא ללא מאורעות מיוחדים, אני בן שלושים ואחת היום ועדיין חי.
כשראיתי את הכתמים הכחולים, נאנחתי בהקלה. זה הזכיר לי את הבדיחה על הטיפוס הגס שמגיע בכל יום בשעת לילה מאוחרת הביתה וזורק את נעליו בכבדות על הרצפה ובתוך כך מעיר את שכנו הישן מלמטה. אחרי תקופה אוזר השכן מלמטה עוז ופונה לשכנו מהקומה העליונה ומבקשו להניח את נעליו על הרצפה בעדינות. ערב למחרת מגיע הטיפוס הגס הביתה וכהרגלו משליך את נעלו בחוזקה על הרצפה, כשלפתע הוא נזכר בבקשת השכן מלמטה ומניח את הנעל השניה בעדינות על הרצפה. אחרי כמה שעות נשמעת נקישה מהוססת בדלת ביתו, השכן מלמטה עומד בדלת, עיניו טרוטות מעייפות ועצביו רופפים, ומבקש בתחנונים, תזרוק כבר את הנעל השניה. כך הרגשתי כשראיתי את הכתמים. ידעתי שזה יבוא והציפיה הפכה בלתי נסבלת עם השנים.
היו תקופות טובות יותר בהן שכחתי מהחרב המתהפכת מעל ראשי, אבל ברוב הזמן ידעתי שאני עומד למות בקרוב. למרות שהייתי מוכן לגמרי למחלה ולמוות שיבוא בעקבותיה אחז אותי פחד ופתאום הרגשתי שאולי אני לא ממש מוכן למות. במחשבותי דמיינתי את הרגע הזה במשך שנים ותכננתי במדויק את צעדי כשהמחלה תבוא. ידעתי שאתפטר מעבודתי המשמימה, ידעתי שאקח את כספי הפיצויים ואצא לי לטייל בעולם. הכרתי בליבי כבר את תחושת הפטור מכל אחריות שהיא, הדאגה להורי המסכנים, ולבני משפחתי תעלם במהירות. סוף סוף אוכל לחשוב על עצמי ועל רצונותי בלבד. ידעתי גם שהכסף יאבד ממשמעותו, ידעתי שלא יהיה אכפת לי לבזבז המוני דולרים על בתי מלון מפוארים בקריביים, על שיט בספינות פאר, על סמים יקרים ועל תחביבים שעד היום לא ניסיתי בגלל מחירם היקר. בתכנוני המדוייקים כבר בררתי באינטרנט כמה זמן אנשים חיים בממוצע אחרי שמתגלה בקרבם המחלה ועד למותם הידוע מראש. ראיתי גם שישנם סיכויי החלמה די טובים בעזרת טיפולים כימותרפיים, אבל העדפתי להתעלם מהעובדה הזו ולהמשיך בתכנוני. חישבתי במדוייק כמה כסף אקבל מהעבודה כשאתפטר בנוסף על ימי המחלה שמגיעים לי שכן מעולם לא לקחתי חופשת מחלה במשך 10 שנות עבודתי, חוצמזה הגיע לי גם כסף על אובדן כושר עבודה, חשתי צער על כספי ביטוח החיים שלא יגיעו אלי אלא לבני משפחתי אחרי שאמות, וגם נחמה מסויימת על הפיצוי שהם יקבלו. אני אוהב את משפחתי והידיעה שאני עומד להתעלם מהם במשך השנה הקרובה (שזה הזמן הממוצע שאנשים חיים אחרי שמתגלה בקרבם המחלה), והצער שיגרם להם ממותי הבלתי נמנע, מלאה אותי רגשי אשמה. ידעתי שכספי ביטוח החיים יעזרו להם במעט והמדובר בסכום לא מבוטל של מליון וחצי שקלים, והידיעה עזרה לי להרגיע את רגשי האשמה. למחרת הלכתי לעבודה שכן עדיין לא ידעתי בברור שזה הסוף וקבעתי תור לאחר הצהריים אצל הרופא הכללי שלי. היתה הרבה עבודה במשרד ונאלצתי לדחות את התור לסוף השבוע, לא רציתי לריב עם הבוס לפני הרגע המיועד. רציתי לקבל את המסמכים שמאשרים בברור שחליתי ואז להגיע למשרד בתרועת ניצחון להציג את המסמכים ולהודיע על התפטרותי. הרגע הזה חי בדמיוני כבר שנים ולא רציתי לקלקל אותו בצעדים פזיזים שיפחיתו מעוצמתו.
בסוף השבוע הלכתי לרופא הכללי שלי, טיפוס זקן שמקבל חולים בדירת קרקע במרכז תל אביב, עם השנים נטשו אותו רוב מטופליו לטובת רופאים צעירים יותר אבל אני שמרתי לו אמונים על השנים הרבות שטיפל בי ובמחלותי, למרות שידיו כבר רעדו ולקח לו זמן בלתי סביר בעליל לכתוב מרשמים. גם דיבורו הפך בלתי ברור עם השנים, אבל אני הבנתי אותו ותמיד יצאתי ממנו עם מרשם לתרופה כלשהי, גם כשזייפתי את הסימפטומים. כשהגעתי לדירת הקרקע שלו היו שם חולים מעטים בחדר ההמתנה, ונאלצתי לחכות עשר דקות עד שיוכל לקבליני. הראיתי לו את הסימנים הכחולים ודיווחתי בפרוטרוט על הכאבים בבטני. עם השנים פיתחתי יכולות לדווח על כאבים באופן מפורט. אנשים בדרך כלל מספקים מידע מעורפל מאוד לגבי כאביהם. הם לא יודעים לפרט האם המדובר בכאב שרירים, בכאב של העצם, בכאב הנובע מפצע או מדלקת, כיצד נראה הכאב, מה הצורה שלו, הצבע שלו, המשקל שלו, הם רק יודעים לדווח על מקום הכאב מבחוץ. אני שונא את הדיווחים השטחיים הללו. כשמישהו אומר לי שכואבת לו ברך ימין, אני מנסה להבין האם זה כאב של השריר, כאב של הגיד, כאב של העצם, כאב חיצוני של העור, כאב של פצע או כאב אחר, בדרך כלל אני לא מצליח להוציא מידע מדוייק והשאלה מטרידה אותי לזמן רב. בדרך כלל ידעתי גם אילו תרופות לקחת כדי להקל על הכאב. יכולותי באבחון מקור הכאב עזרו לי להחליט האם לקחת כדור אנטי דלקתי, כדור הרגעה רגיל או אנטיביוטיקה. הרופא הזקן שלי שמע תמיד לאבחנותי ונתן לי את המרשמים שביקשתי. לעולם לא הייתי מגיע אל הרופא מבלי לערוך מחקר מסודר באינטרנט על הכאב הספציפי, מאיזה מחלות הוא נגרם ומהו הטיפול הטוב ביותר עבורו.
גם היום כשפרטתי על כאבי הבטן שאוחזים אותי אמרתי לו שזה מרגיש כמו דלקת פנימית בצד שמאל כשלושה סנטימטר מתחת לצלע האחרונה, הכאב יכול כמובן להיגרם ממחלות כרוניוות שונות שלא הורגות אותך אלא פשוט הופכות את חייך בשכנות עם הכאב לבלתי נסבלים, ידעתי שזה יכול להיות אולקוס, תפיסת מעיים, התנפחות של הכבד או של כיס המרה, אפילו אפנדיציט בשלבי התפתחות ראשוניים. אם הייתי אישה מקור הכאב יכול היה להיות ברחם, כתוצאה מגידול או ממחלת מין כלהי, יכול גם לנבוע כתוצאה מהריון חוץ רחמי או מהתנפחות של החצוצרה, אבל מאחר ואני גבר ואין בגופי את האברים הללו, הם לא יכולים להיות מקור הכאב. שמחתי על העובדה שבהיותי גבר יש בגופי פחות אברים חשופים למחלות מאשר לאישה, ויותר ממה ששמחתי על כך שלא אמות מסרטן השד או הרחם, שמחתי על כך שניתן לי לזהות בקלות יתרה את מקורות מחלותי וכאבי מאשר אם הייתי אישה. אילו היה זה רק הכאב הפנימי זיהוי המחלה עלול היה להיות מסובך ודורש בדיקות פנימיות רבות כמו צילומים וביופסיה, אבל השילוב של הכתמים הכחולים בצד הפנימי של זרועותי צמצם את האופציות לאופציה אחת שהייתי בטוח בה. לוקמיה.
אמרתי את דעתי לרופא הזקן, הוא נטה להסכים איתי אך טען שישנה אופציה נוספת שלא חשבתי עליה והיא מחלה נדירה שפוגעת בטחול וגורמת לתסמינים הללו בדיוק. חשתי בושה עמוקה על המחקר הרשלני שעשיתי ולא הבנתי איך לא גיליתי את האופציה הזו בעצמי. מצד שני שמחתי על כך שנהגתי בזהירות ולא פרסמתי את דבר מחלתי במשרד, מה שהיה פוגם בדרמטיות של הרגע שבו הלוקמיה תבוא בעתיד. עדיין שמרתי על תקווה שאולי זו כן לוקמיה. לקחתי את טופסי ההפניה לבדיקות שנתן לי הרופא הזקן ופניתי לאיכילוב, למרות שזה היה יום שישי ובתי החולים כבר עובדים במתכונת סופשבוע ולא עורכים אלא את הבדיקות הדחופות ביותר. עם השנים למדתי איך לגרום להם לבצע את הבדיקות גם בסופי שבוע, גם במתכונת שבת ואפילו ביום כיפור. ידעתי איך לעוות את פני בכאב בלתי נסבל, ידעתי איך להעמיד פנים שחיי בסכנה, ידעתי גם להתעלף על ידי עצירת נשימתי לכמה דקות, יכולת שסיגלתי לעצמי בצבא כדי לקבל גימלים, טכניקה שדורשת מיומנות ושליטה עצמית מוחלטת. התוצאות היו מאכזבות. הכנתי את עצמי אמנם לגרוע מכל, אבל בכל זאת האכזבה היתה קשה. שבוע שלם של ציפיה שמתפוגגת בסוף לכלום, שוב לקום בבוקר יום ראשון ללכת לעבודה משמימה, לחזור הביתה, לחלום על מקומות רחוקים ולדעת שלא אגיע לשם בקרוב, האחריות כלפי ההורים הזקנים, רגשות האשם, הכל יכול היה להעלם כהרף עין וזה לא קרה בגלל הלוקמיה הארורה שמסרבת להגיע. פטור בלא כלום אי אפשר וקבלתי פרס ניחומים בדמות מחלה מוזרה בטחול שגורמת לאי קרישת דם. נקבע לי ניתוח להסרת הטחול. ניתוח קטן ולא מסובך שנעשה בלפרוסקופיה. מעולם לא חשתי קשר מיוחד לטחול שלי ולא חשתי כל צער על כך שאני עומד להיפרד ממנו. לא הודעתי לאף אחד ממכרי או ממשפחתי על הניתוח, הגעתי בשעה היעודה לאיכילוב, ונכנסתי לחדרי הניתוח. הרופא המרדים עמד הכן עם המזרקים בידו. ברור קצר באינטרנט יידע אותי שבהרדמה מלאה משתמשים בשלושה חומרי הרדמה שונים, אחד שמנטרל את השרירים, אחד שמנטרל את הקשר בין העצבים למוח ואחד שמרדים את המוח. קראתי גם שקורות לפעמים תאונות עבודה והמרדים שוכח את אחד החומרים, ואז המנותח שקוע בשינה אבל מרגיש את כל הכאבים, מרגיש כיצד חותכים אותו ואת אבריו הפנימיים. למרות עיסוקי האובססיבי כמעט בכאב אני אחוז פחד מכאב. כאב הוא הדבר שהכי מפחיד אותי ואלולא הייתי חושש מכאב הייתי קופץ ממגדלי עזריאלי זה מכבר, הפחד מהכאב שיבוא בעקבות התרסקות האברים מנע ממני לעשות זאת. וידאתי עם המרדים שהוא לא עומד לשכוח את אחד החומרים ושכולם נמצאים הכן להזרקה. אילצתי אותו להראות לי את שלושת הקופסאות של החומרים, כדי שאוכל לראות שהן מכילות את החומרים המתאימים. אחרי שראיתי שכל שלושת החומרים נמצאים, הנחתי לו לעשות בי כרצונו. כשהתעוררתי אבדה לי תחושת הזמן לחלוטין. שאלתי את האחות במחלקה כמה זמן עבר מאז שהרדימו אותי וכשהיא ענתה לי ששעה אחת בלבד, אחז בי פחד עמוק. באותה מידה יכולתי גם להיות מורדם לשנתיים, או למות לנצח. חשתי החמצה. הייתי כל כך קרוב, המוות נגע בי לראשונה בחיי. אחרי כל השנים שאני רודף אחריו, הוא בא לבקר אותי אבל השאיר אותי חי. אפילו לא הראה את עצמו לפני כדי שאזכור את מראהו. מתתי לשעה אחת אבל אחר כך לא נשאר לי כלום, לא זכרתי, לא הרגשתי, ולא נותרו לי זכרונות מהמוות הרגעי הזה. מכאן ואילך השתנו חיי. התייאשתי סופית מהלוקמיה, מחלות כבר לא עניינו אותי. נגעתי בדבר האמיתי והוא ברח ממני, המחלות נראו לי כאתגר למתחילים בלבד. אני כבר עליתי לשלב הבא, חיפשתי את המוות. לא ידעתי היכן אני אמור לפגוש אותו, והאם אוכל להשאר בחיים אחרי שאפגוש אותו, ידעתי שחווית הניתוח יכולה לחזור על עצמה וגם אם אפגוש אותו הוא רק יותיר אותי מאוכזב ואף פחות מסופק ממה שהייתי קודם, הסיכון של מוות סופי היה נראה לי נסבל לחלוטין למרות שחששתי שאם חווית הניתוח חוזרת על עצמה במוות, הרי שאין לי למה לצפות. התחלתי ליטול כדורי שינה. בתחילה כדור אחד או שניים והגדלתי בהדרגה את המינון. הייתי נופל לשינה חזקה של יומיים אפילו שלושה, מתעורר אחרי זה ובתחושת זרות, מתהלך בקרב האנשים ברחוב. מעולם לא הרגשתי חלק מהם, אבל עכשיו הזרות היתה חריפה יותר, כאילו הפכתי לרואה ואינו נראה. כשהייתי מתעורר מהשינה הייתי מחפש תמיד את תחושת אובדן הזמן והריק המוחלט שהיו לי כשהתעוררתי מהניתוח, ולא מצאתי אותן. התברר לי שיש בתוכי שעון ביולוגי שעובד ומעדכן את המוח גם בשינה עמוקה, כמו הבטריה שנמצאת במחשב ושומרת על התאריך עדכני. גם כשישנתי יומיים רצופים ידעתי בדיוק איזה יום היום, מה השעה, היכן אני נמצא, וכמה זמן ישנתי. כדורי השינה לא הועילו לנטרל את השעון הפנימי הזה, והגעתי למסקנה שאחד המרכיבים של חומרי ההרדמה הוא שאחראי על זה ותהיתי באיזה מהם מדובר. החלטתי לביים עוד ניתוח. יש לי עוד כמה איברים פנימיים שאני לא קשור אליהם ואפשר להסיר אותם מבלי שאצטער יותר מדי. כיס המרה, כליה אחת, אפנדציט, אם הייתי אישה אפשר היה גם חצוצרה או שחלה, אפילו את כל הרחם. עכשיו הצטערתי שאני לא אישה שכן היו לי פחות איברים פנימיים לא נחוצים. הבעיה כמובן היא כיצד להשאר עם תחושה לגבי המוות ולא לחזור על אותה חווית ריק מהניתוח הקודם. נזכרתי בתאונות העבודה שקורות כשמרדימים את המנותח רק בחלק מחומרי ההרדמה והעצבים שלו עדיין עובדים והחלטתי לעבור ניתוח בהרדמה מלאה כאשר שרירי משותקים אבל העצבים שלי עדיין עובדים, אולי אז אחוש תחושה אחרת, אולי זה יגלה לי משהו לגבי המוות.
התחלתי להתלונן על כאבים חזקים והייתי מגיע למיון מידי יומיים. שלחו אותי לבדיקות וצילומים והרופא פסק שייתכן שאלו אבנים בכיס המרה אבל זה לא בטוח. הצעתי מייד ניתוח להסרת כיס המרה, הרופא לא התלהב, אבל הסכים. נקבע לי תאריך לניתוח שנדחה פעמיים אבל בסופו של דבר מצאתי את עצמי על מיטה לבנה בחדר ניתוח. כשהמרדים הסתובב לשניה העלמתי את החומר שמשתק את העצבים והחלפתי אותו בחומר אינפוזיה רגיל. הוא לא שם לב וכשחשתי את הדקירה המוכרת שוב לא נעלמתי לתוך ריק אלא נכנסתי לעולם של כאב. העיניים שלי נעצמו וכל השרירים הרצוניים פסקו מפעולה לא יכולתי להזיז יד או רגל ולא יכולתי לדבר, השמיעה שלי עבדה ושמעתי את המתחולל בחדר הניתוח. פחד מטורף אחז אותי כששמעתי את מכונת הניסור מתקרבת אלי, כמובן שלא יכולתי לעשות כלום כמו סיוט לילה שבו אתה נתון לייסורי איוב ואינך יכול להניע את גופך או להימלט מהמקום. עשר דקות בסך הכל שנמשכו כמו נצח. בפעם הראשונה בחיי לא יכולתי להגדיר מהיכן נובע הכאב, כל גופי התערבל למין עיסה של כאב, כאב של פצעים פתוחים כאב של שרירים כאב של עצמות כל מונחי הכאב שלי עמדו עכשיו בצד חסרי שימוש. היה צורך בבניית מילון הגדרות חדש.
כשהתעוררתי, אבדה לי תחושת הזמן ולא ידעתי כמה זמן עבר מאז שהרדימו אותי. הרגשתי, אבל, שעבר לידי חבר ותיק שלא ראיתי שנים והוא אפילו לא דפק בדלת להגיד שלום.
|