לפני שהולכת לישון, תולה אותם בארון בחדרי. על קולב תולה אותם, את כוחותיי. ומקווה מאוד שבבוקר , כשאתעורר הם עוד יהיו שם. שיתמלאו להם בלילה. יתפחו יגדלו ויתקדשו. ימציאו לי את היום שלמחרת. אסור שהם יגלשו למטה ויפלו מהקולב. להחזיק מעמד הם צריכים. לעבור את כל הלילה ולהגיע עד לבוקר.

מצבורי אנרגיה שעוטפים אותי ביומיום שלי. הם לא לעד. הם כן איתי אבל הם לא לעד. וכל צומת בחיי הם מועלים על המאזניים ביחד איתי. מתאזנים. מודדים. חווים. מתמלאים. מתבשרים מבשרי. מתמרחים מריחי. טועמים ממזוני. חושבים את מחשבותיי. מאירים את שביליי. ואם בחרתי ימינה הם יפנו ימינה וגם אם אבחר שמאלה הם יפנו שמאלה. אם אבחר אחורה הם גם ילכו אחורה ואם קדימה אז ברור שקדימה.  נטייתם הטבעית היא ללכת קדימה. אל מצבור האנרגיה של היקום.

פעמים הם מכבידים עלי ופעמים לא. פעמים הם קלים לי והייתי רוצה שיהיו יותר מדי אבל הם לא. פעמים הם בוגדים בי ופעמים מסיתים אותי אך תמיד בסוף היום אני תולה אותם אצלי בארון על קולב שמור מראש, נותנת להם את ברכת ה"לילה טוב" ונכנסת למיטה. 

יש בזה גם סיכון מסוים. כי שם במיטה אני עירומה מהם. עירומה מהבגדים שעוטפים אותי ומכסים עלי. בתולה מכל הצמתים ומכל השבילים ללכת בהם. גופי העירום מול חלומות הלילה, חסר הגנה כי הם תלויים בארון. 

חשופית השינה.