http://www.onlife.co.il/בלוגים/32589/ומה-אם-זה-היה-הילד-שלי

הטור של מיכל גולדן, מתאר בדיוק את הרדידות שעוברת על החברה הישראלית של היום. הרי, אין מדובר ברצון להבטיח לכל חייל כי באמת יחזירו אותו. מדובר על רצון של ציבור רחב, להבטיח את "השקט הנפשי" שלו, שיחזירו את ילדיהם מהשבי, ושלא יאונה להם כל רע.

לחיילים המתגייסים, ושהתגייסו ב- 5 השנים האחרונות, אין בעיית מוטיבציה. בעיית המוטיבציה אם היתה קיימת, היתה קיימת אצל ההורים. "תדע כל אם עברייה" - תדע האם, ולא החייל - כי לחיילים מעולם לא היתה בעיית מוטיבציה, אשר עלתה בשנים האחרונות כל שנה עוד יותר.

אלפי סטטוסים שהועלו לפייס ביום שחרורו של גלעד שליט, התייחסו להקלה ולרחשי האהבה שחשו הורים לילדיהם. כמעט ולא הועלו סטטוסים של חיילים (או מועמדים לגיוס או חיילים במילואים), אשר דיברו על תחושת ביטחון לגבי עצמם.

ניתן לראות כי השכנוע העצמי העמוק, כביכול מתוך תחושת דאגה למוטיבציה של הדורות הבאים, של החיילים להתגייס ולשרת, אינה אלא כסות של אותו פחד קמאי הורי (ומוצדק אמנם), של הורים רבים לשלום ילדיהם, מתוך רצון להגן עליהם ו"לקיים את ההבטחה" של כל הורה לילדו לשמור עליו.

אולם, בין זה ובין רמת מוטיבציה לשרת ולהגן על מדינת ישראל, אין ולא כלום.

מדיניות ביטחון אינה צריכה להתבסס על רגשות הוריים (אמהיים בפי.סי) אלא על שיקול דעת ראציונאלי. ברגע שראש ממשלה, ומאחוריו ממשלה שלמה (למעט 3 שרים המוחזקים כקיצוניים ממילא) מבססים מדיניות ביטחון על הרצון הקמאי של ציבור הורים (גדול ככל שיהיה) בהתייחס לבן הפרטי שלהם, תוך התעלמות מההשלכות הרות האסון של החלטתם לשחרור יותר מאלף מחבלים, הרי שהחברה הישראלית נדרשת לעשות בדק בית משמעותי.