"בשביל מה צריך ללמוד את זה?" ו"מה זה יעזור לי בחיים?" הן שאלות שתלמידים שואלים ואנו נוטים לפרש אותן כקנטרנות.
אבל – כך אנסה להראות – השאלה מוכיחה שדווקא אכפת להם מהלמידה, והם ערים למהותה העמוקה.

למידה בטבע

הבנתי זאת בעקבות מאמר מעניין (קישור) אודות זן חביב של חיידקי אי-קולי, אלה מהחומוס של רפי גינת, שחיים גם על הצלחת, בסביבה עשירה בחמצן, וגם במערכת העיכול של מי שיאכל את החומוס, שהיא סביבה חסרת חמצן.

כיצד יודעים הקוליפורמים החביבים לשנות את חילוף החומרים שלהם בין הסביבות?
רובם עושים זאת לפי ריכוז החמצן שבסביבה. לא חוכמה. אבל יש כאלה שמשנים את דרך "נשימתם" בעקבות שינוי הטמפרטורה של הסביבה. למה? כי אם הטמפרטורה עולה, זה כנראה משום שהמזון נכנס לפה של החיה הטורפת, ובעוד דקות אחדות הם יגיעו לקיבה - סביבה חסרת חמצן. הם "למדו" ששינוי החום מעיד על שינוי צפוי בריכוז החמצן, וכך הם מוכנים לעתיד רגע לפני שהוא קורה.

 זה מזכיר כמובן את העבודה המפורסמת של פבלוב, שכלבו למד לקשר בין צלצול הפעמון לבין האוכל העתיד לבוא. בלוטות הרוק שלו החלו להפריש רוק כבר בהישמע הצלצול ועוד בטרם חווה אוכל של ממש.

היתרון בכך הוא שהכלב היה מוכן לקליטת המזון רגע לפני שהמזון הגיע, ובזה הוא שיפר את יכולת העיכול של החומרים המתפרקים בזמן הלעיסה.

הכלב למד את העתיד, עוד לפני שהעתיד התרחש.

 
זה ממש על סף למידה מופשטת: הכלב מגיב לאוכל עוד בטרם ראה או הריח אוכל של ממש. 
כלב יכול להגיב נכון גם למילים שהוא שומע, אשר מרמזות לו על העתיד להתרחש: "אתה רוצה לצאת?" שואל בעל הבית, והכלב קם על רגליו וניגש אל הדלת, מוכן ומזומן לצאת – עוד לפני שהדלת נפתחה.

בטרם למד משהו, תלוי הכלב בשינוי כלשהו בסביבה, שמחולל גירויים שאליהם הוא יגיב: ריח האוכל עורר את בלוטות הרוק או מראה הדלת הפתוחה עורר את השרירים לתנועה.

משהו כזה:

לאחר הלמידה, קולט הכלב גירוי המקדים את השינוי הצפוי בסביבה והיא משנה את התנהגותו עוד בטרם השינוי התרחש.

משהו כזה:

הוא אשר אמרו חכמנו: איזהו חכם – הרואה את הנולד.

ולמידה אצל בני האדם?
בבסיס עומד אותו רעיון בדיוק: רכישה של קשרים בין גירויים שמאפשרים לנבא את העתיד.

אלא שרמת המופשטות של הלמידה עולה ככל שמצליחים ללמוד עוד ועוד למפרע.

למשל, כלב לא ימצא לנחוץ להזיל ריר כאשר השמש זורחת, גם אם יש בכך כדי להעיד שבסוף היום השמש תשקע ואז יוגש לו מזון. הגם שהקשר תקף ואיתן, יש כזה מרחק בין הגירוי הראשון ועד השינוי הצפוי שזה נראה מיותר.
בני אדם דווקא מתעניינים בדברים כאלה. הם יכולים להביט בשמיים עם שחר, ולהצטייד בז'קט כי בערב יהיה קריר. בני אדם יודעים ללמוד גם למרחק של שנים, ואפילו להתכונן לקראת דברים שבכלל לא בטוח שיתרחשו. הצטיידתם כבר במסכת גזים לקראת המלחמה הבאה?

ביסוד המדע כולו עומדת הכוונה לפענח ולנסח את חוקי העולם שבתוכו אנו חיים, שבעזרתם ניתן יהיה לא רק לנבא את הצפוי להתרחש, אלא גם לבצע פעולות כאלה ואחרות שייצרו (למיטב שיקול דעתנו) עתיד טוב יותר.

אז למה תלמידים שואלים "במה זה יעזור לי בחיים?"
השאלה – כפי שניסיתי להדגים – היא שאלת מהות הלמידה בטבע: איזה שימוש עתידי אני אמור לעשות עם מה שהמורה מלמדת? על איזה עתיד הלמידה הזו מרמזת? אל מה זה מתקשר בעולם המוכר לי? איזה משמעות אני אמור להפיק מהלמידה?

הקושי נובע מכך שילדים (וככל שהם יותר צעירים) שרויים עדיין בעולם המוחשי. מקובעים לממשי. הם רואים צעד קדימה, שניים, שלושה... אבל לא מאה. לכן הם לא תמיד מבינים את הקשר בין מה שנלמד לבין העתיד – בטווח שהם מסוגלים להתייחס אליו.

ומה הפתרון?
אני יכול להציע שלושה כיוונים, שכולם נכונים גם יחד, ובטח יש עוד:

 
1. להגיד את האמת. "שמעו תלמידים חמודים. אתם לא יכולים להבין כיצד שיעור מתמטיקה זה ישמש אתכם בעתיד, ולכן תצטרכו לסמוך עליי שהוא ישמש גם ישמש. הוא יסלול, למשל, מסלולי חשיבה לוגיים במוחכם, שיום אחד בעתיד, כאשר תתבקשו לקבל החלטות יעמוד לרשותכם מנגנון חשיבה מורכב ועשיר דיו כדי לעשות זאת טוב יותר או מהר יותר. אני יודע שזה לא אומר לכם כלום ולכן גם לא משכנע אתכם, אבל פה תצטרכו להאמין לי." נקודה.

 
2. לוותר על חלק נכבד מהתכנים הנלמדים. המרוץ הכמותי אין בו שום תועלת. יום אחד יבשיל מוחם של הילדים לראות את העתיד, ואז הם יתמלאו חדוות למידה כזו, שבתוך זמן קצר ישלימו את כל מה שנדמה לננו שכה חסר להם. נדרשת סבלנות מצד המבוגרים הממהרים לבגר את הילדים ולהכינם לעתיד מקודם מהדרוש. 

 
3. להעביר חלק מהתכנים באופן שקושר אותם לנושאים כלליים ופשוטים שמעניינים גם ילדים, וזאת בשונה מהשאיפה האקדמית לפרט ולדייק ולאפיין כל שבריר מידע.

כך למשל לספר סיפור על דוד המלך ואוריה החתי (נושא כללי – בגידה בחבר) וזאת במקום ללמוד על דרך העיון את פרק י"א בספר שמואל ב'. או לספר על יום בחיי קן הנמלים (נושא כללי – שיתוף באמצעות חלוקת עבודה) וזאת במקום שיעור מדע על פרוקי רגליים. וכיוצא באלה.

רק זאת – אל תבטלו או תתעלמו משאלת התלמידים: בשביל מה צריך ללמוד את זה?
השאלה מוכיחה שדווקא אכפת להם מהלמידה.