כותרות TheMarker >
    ';

    חביתה

    רשימות מהמחבת, מהלב ומעוד מקומות - בקצור, קולינריה ספרותית וחיים

    0

    יופי של פרוורסיה

    24 תגובות   יום חמישי, 20/10/11, 13:25

    כל מה שאגיד על הסרט הדפוק  והמופלא של אלמודובר, "העור שבו אני חי", גם ההיפך ממנו נכון –  זו גדולתו. לראות את הסרט הזה הוא  לצפות בכשלונו היפיפה של גאון.

     

    במובן זה, מזכיר סרטו של אלמודובר את דבריה של דיוטימה (שמצטט סוקרטס, שמצטט אפלטון ב"המשתה") שמגדירה את הארוס החמקמק כְמה שבין האנושי לעל אנושי.

     

    העור הוא מה שמפריד אותנו מהעולם סביב, הוא  האיבר הגדול ביותר בגוף, הוא מֵגֵן על הפְנים ויחד עם זאת הוא החשוף ביותר לַחוץ והראשון  להפגע. העור הוא  שקובע את גבולותינו הפיזיים. אי אפשר לצאת מהעור, הוא הגבול, הוא הכלא המסמל את מוגבלות הבשר.

     

    שני האנסים בסרט, סקה וויסנטה אינם חושפים את עורם. סקה לבוש עור נמר ומסכה. הוא אינו שבע רצון מפניו המצולקים והיה רוצה לתקנם.

    ויסנטה, שעורו מוחלף על ידי ד"ר רוברט כנקמה על שאנס את בתו, אנוס תחילה ללבוש בגד גוף, אחר כך לחיות בעורה של אשה במקום בעורו שלו.

     

    ''

     

    בכלאו בחדר ובכלא הגוף החדש שלו, בדמותה של ורה, הוא-היא מתרגלת יוגה (חִבּור) ומדיטציה. ורה שמעה בכלאה שמדיטציה אפשר לתרגל בכל מקום גם בכלא. מדיטציה פירושו לחפש את החופש בתוכינו, בַּמקום שלגוף אין מה להגיד, במקום שתמו גבולותיו, שם בתוכינו, שם החופש, שם השחרור, שם הנצח.

     

    האם העור הוא אנחנו או שמא הוא מסכה שניתן ללבוש ולפשוט? האם העולם קולט אותנו לפי העור, כלומר, לפי חיצוניותינו?

    אלו רק שתיים מתוך אין ספור השאלות שמעלה הסרט.

     

    על מה הסרט הזה, בעצם, מה מהדהד בו?

     

    הכל,  כאילו כל תודעת המאה ה-21, כל התת מודע הקןלקטיבי של התרבות המערבית על סמלי הנצרות שבו, ובפרט ההשתקפות של תת מודע זה בקולנוע - נדחסו למבחנה אחת. פרוורסיה רודפת פרוורסיה, כל מניע סותר את עצמו ומוחלף במניע אחר, כל אמירה חותרת תחת עצמה.  יש בסרט ריבוי, עומק בלתי נתפס, אין סופי כמעט כעומקה של נפש סוטה, ובמחשבה שניה, כעומקה של נפש בכלל.

     

    תגידו, ספורו של ד"ר רוברט, מנתח פלסטי או אמן, ספורו הקדמון של האדם הקם על יוצרו, מנסה לברוא בשכלו ובתבונת כפיו  אדם או נכון יותר אשה מושלמת – קנאת רחם של זכר? אולי. ואולי, התגרות אחרת בבורא, מציצנות, רצון לשלוט, להיות רואה ובלתי נראה.

    מבצבצים מאחורי הקלעים, או המסך, ספורי הופמן, הגלם מפראג, ואפילו ספורו של פינוקיו – בוּב העץ.

     

    האינקרנציה  ברקע, לפי הנצרות אלוהים התגשם או התגלם בבשר, מרים הרתה מרוח הקודש, התגשמות האלוהים בבשר האדם אפשרית. אם כך מדוע לא ינסה האדם את כוחו ליצור אדם שלא בדרך הטבע.

    אמנם אלמודובר אינו הולך עד הבשר, הוא מסתפק בעור, אבל האם העור אינו חלק מהבשר, או לחלופין, האם החלפת העור מספקת, האם די בה ליצור אדם חדש, האין העור בבחינת מסכה בלבד, היחליף כושי עורו, היחליף אדם עורו ויהיה אחר, יוולד מחדש.

     

    ''

     

    תגידו, וריאציה על ספור קין והבל – ספור על שני אחים יוצאי רחם אחד (אף שלא בטוח שהם יודעים זאת)  רוברט -  הטוב, המושלם, המשכיל, העשיר, המקובל, היפה וסקה - הרע, המכוער, הנרדף, החייתי – והמאבק ביניהם מילדות, מאבק על חיים ומוות, על אם ועל אשה, על מעמד ועל בית -  עד שה"טוב" הורג את ה"רע".

     

    מה פתאום.

     

    ה"טוב" רע מאד ועל טיבו של ה"רע" אלמודובר אינו מרחיב, רק רומז על הסבות המקלות, ילד רחוב נטוש, חסר אב, שגם אמו מולידתו זנחה אותו. ילד שתובע את חלקו בעולם בכח, לעומת אחיו שעושה זאת במח.

     

    ומה על האם, הקדושה הקדֵשה, שבמקרה, או שלא  במקרה שְמה בסרט, מריליה, (מריה או מריה מגדלנה) זו שממנה מתחיל זרע הפורענות. מתוך רחמה מגיחים הטוב והרע, או הטוב לכאורה והרע לכאורה, ועם מותם של בניה מסתיימים גם חייה.  ממנה הכל מתחיל ואליה כמו לאמא אדמה, הכל חוזר.

    תבנית מקבילה של שיבה אל האם, אבל  כשיבה אל החיים היא שיבתו של ויסנטה - בדמותה החדשה של ורה- אל אמו, לידה מחדש, גאולה אחרי יסורים הרבה.

     

    ''

     

     

    ''

     

    או ספורו של ד"ר רוברט, מדען, קרייריסט, רופא, מנתח פלסטי  – שכל אמצעי כשר בעיניו להגיע להישג, ליצור עור, ליצור פנים, כל-יכול בעל מעבדות נסתרות וחדר נתוח  משוכלל (סמל  למרתפי התודעה?)  בעל מכשור ומבחנות שרוחשות, מבעבעות ויוצרות חיים – ד"ר פרנקשטיין במיטבו, בשיא רשעותו, חסר מעצורים, חסר מצפון – התגלמות הרוע האנושי במדע. (אגב, לא רק במדע בדיוני, גם בהסטוריה היו כאלה, ד"ר מנגלה, למשל).

     

    לא נכון. אלמן שאבד את אשתו האהובה ומנסה להחזירה לחיים על ידי יצירת כפילה דומה לה.

     

    לא נכון. מטורף אובססיבי, המייסר עצמו על ידי יצירה מחודשת של אשתו, שפגעה בו ונטשה אותו למען אחיו.

     

    לא נכון. אב שכול, שאבד את בתו ומנסה לנקום את מותה, לפגוע באנס, שגרם למותה.

     

    לא נכון. לא ברור, אם האונס היה או לא היה, הבת היתה מטורפת, בלעה תרופות, גם האנס מעיד שאינו זוכר אם היה אונס. על כל פנים האב נוקם בו בדם קר, בתהליך מתוכנן, מרושע ושכלתני, הופך אותו מגבר לאשה, שיֵדע מהו אונס, וזה-זו נדונ-ה, כמובן, לְמה, אם לא לאונס.

     

    וכבר אני נוגעת בגבולות הזהות והמגדר, המטרידים את מוחו הקודח של אלמודובר בכל סרטיו.

     

    ''

     

    האם שנוי המראה, שינוי הגוף -  משנים את התודעה שבפנים. גבר שהופך אשה, האם הוא נהיה אשה או נשאר גבר.

     

    יותר מזה, הגוף שלנו, במקרה זה העור כמסמל אותו, הקנקן שבו אנחנו נמצאים, האם הוא קובע את זהותינו, מבדיל אותנו, או שזהותינו וגורלינו נקבעים עם הלידה.

    מנין נובע הצורך של אשה להיות גבר או להזדהות עם גבר ושל גבר להיות אשה.

    האם מקדמת דנן, מאז,   "ויאמר האדם, זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אשה , כי מאיש לקחה זאת. על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד".

     

    ואם נרחיב את השאלה,  מנין  היכולת להזדהות לא רק עם בן המין האחר, אלא בכלל עם הזולת, עם האחר, עם השונה, עם הנבדל.

    מה קובע את זהותינו, את תודעת האני שלנו.

    הזכרון? הגוף שלנו? המראה שלנו ואולי דברים אחרים?

    השאלות נשאלות ותשובות כמובן אין  - גדולתו של גאון.

     

    ''

     

    או אשליית נתוחי הפלסטיק, אשלית השלמות האנושית, המרדף המתמיד שלנו בני החברה המערבית במאה ה-21 אחרי היופי המושלם, הגוף המושלם, הנעורים. ההבל והאשליה שבמרדף כזה, הנה, החזות האחרת, המושלמת, העור החדש, גוף האשה ופני האשה החדשים אינם גוברים על זכרון מינו הגברי של ויסנטה, הוא נשאר הוא, נתוח פלסטי לא יעזור למחוק את אי השלמות האנושית הבסיסית, את פצעי הנפש.

     

    או אשלית היופי, אשליית השלמות, משאת לבותיהם ומוחותיהם של יוצרים ואמנים. לשוא. לשוא, אמנים,  תטרחו, אם היופי מושלם, הוא סטרילי, הוא אינו  אנושי, הוא אינו מרגש.

     

    ''

     

     כמו בא אלמודובר והצהיר, אולי לשוא אני עושה את סרטיי יפים כל כך, מושלמים כל כך. הפעם אחבר עולמות, אבשל את כל הפרוורסיות, תקבלו סרט פרוורטי, סטרילי, יפה, שבו למרות היופי, הפגם האנושי, הכתם, הפרוורסיה יחרקו  בכל חור, יזעקו מכל סדק. מכל תפר עור  של הגופים המושלמים -  יופי מושלם או פרוורסיה למופת, שלא ירפו  מכם במהרה.

     

    לראות את הסרט.

     

    ''

     

     

    ''

     

    ''

     

    הרשומים הם של יואב אפרתי, מתוך, "יואב אפרתי: רשומים", מוזיאון תל אביב לאמנות - אתנחתא מינימליסטית ומעודנת לדחיסות של אלמודובר.

    אצטט מתוך דבריו של אפרתי (שפורסמו ב"הארץ" ב- 19.8.2011  של עוזי צור "מבוגרים שנשארו ילדים")

    "בשנת 1997 נסעתי עם אחי לניו יורק. הלכנו ברחוב, עשיתי מטוס מנייר והטסתי אותו לתוך צומת הומה. צחקנו נורא, שחקנו והשתוללנו. אחרי שבוע, כשעברנו שם שוב, אחי אמר לי: 'תראה, הנה המטוס שלך בחלון ראווה'.  מסתבר שמישהו הרים את חתיכת הנייר מהרחוב ושם אותה בחלון הראווה(...). זו האמנות שאני רוצה לעשות:'כלומים' שמישהו יאסוף".

     

    (C) כתבה באבא יאגה

    דרג את התוכן:

      תגובות (24)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        28/10/11 20:22:

      צטט: Ben Aluf 2011-10-28 18:19:19

      צטט: Raindrop 2011-10-20 13:36:32

      לא ראיתי את הסרט אבל איזה כיף לקרוא אותך. מטריד ומעשיר.

       תודה רבהוסוף שבוע מעניין

       

      http://www.facebook.com/yourwayIL

       

       

       

        28/10/11 20:21:

      צטט: לחפשולאבד 2011-10-27 19:21:01

      אני תוהה לפעמים (גם לאור ניתוחים שלי,בדרך כלל ביני לבין עצמי,של יצירות אמנות מסוימות) מה היה אומר היוצר על מה שיש לנו להגיד על היצירות שלו.העור - היה השחקן הראשי באחד הפוסטים היותר טובים שלך בעבר,כך שמן הסתם מצאת בסרט דברים שגם את חשבת עליהם...ובכלל,מי שמענין זאת את שרואה את הדברים כפי שאת רואה...בקשר לאלמדובר.אוהבת.את הסרט הזה כנראה לא אראה בקולנוע,אולי כשיגיע לערוצי הסרטים בטלויזיה...מקסימום אפרוש להפסקה בקטעים הפחות נסבלים...

      תודה רבה שזכרת את הפוסט על העור. נכון מאד, הסרט מדבר אלי כי בתוך עורי אני יושבת.העור הוא נושא שמעסיק אותי שנים.  והשאלות שאלמודובר מעלה הן גם השאלות שלי. ברור שכל קולט יצירה קולט אותה בעורו, בעיניו, בשכלו ובכלל בכל חושיו. נדמה לי, שלא רלוונטי (אולי כן) מה יאמר היוצר על דעתו או נתוחו של הקולט. (זה אגב, נושא למחקר היחסים בין היוצר ובין קולט היצירה) ברגע שהיצירה יוצאת מתחומו של היוצר, היא נחלת הקולט.

      בעצם,  היוצר מתוך עולמו  בורא עולם חדש, שהוא היצירה, הקולט מתוך עולמו שלו ומתוך היצירה יוצר שוב עולם חדש שנברא בתוכו   אלו יחסי גומלין, יש תלות בין העולמות, אבל הם אינם מקבילים וזו גדולתה של כל יצירה טובה. שבת נפלאה

       

        28/10/11 18:19:

      צטט: Raindrop 2011-10-20 13:36:32

      לא ראיתי את הסרט אבל איזה כיף לקרוא אותך. מטריד ומעשיר.

       

       

      http://www.facebook.com/yourwayIL

       

       

        27/10/11 19:21:
      אני תוהה לפעמים (גם לאור ניתוחים שלי,בדרך כלל ביני לבין עצמי,של יצירות אמנות מסוימות) מה היה אומר היוצר על מה שיש לנו להגיד על היצירות שלו.העור - היה השחקן הראשי באחד הפוסטים היותר טובים שלך בעבר,כך שמן הסתם מצאת בסרט דברים שגם את חשבת עליהם...ובכלל,מי שמענין זאת את שרואה את הדברים כפי שאת רואה...בקשר לאלמדובר.אוהבת.את הסרט הזה כנראה לא אראה בקולנוע,אולי כשיגיע לערוצי הסרטים בטלויזיה...מקסימום אפרוש להפסקה בקטעים הפחות נסבלים...
        27/10/11 04:16:

      צטט: צביה חן 2011-10-26 00:37:33

      מעניין

      תודה רבה, גם הסרט

       

        27/10/11 04:15:

      צטט: ואחרי ככלות הכל 2011-10-25 16:00:04

      תודה על השתוף

      תודה על הקריאה

       

        26/10/11 00:37:
      מעניין
        25/10/11 16:00:
      תודה על השתוף
        20/10/11 23:43:

      צטט: פרודת רשתית 2011-10-20 23:32:45

      אני דווקא לא אוהבת את אלמודובר וחושבת שאת שכתבת כאן באופן כל כך יפה ואינטליגנטי יכולת לכתוב גם על סרטיו האחרים. יחד עם זאת למרות הכשלון עוררת בי סקרנות ואולי, אחר צהרים אחד, אם לא אצליח להתרכז בכתיבה אלך תודה

      אצטט לך מה שכתבה חברה טובה שלי על אלמודובר:

       "הסרטים של אלמודובר  שואבים אותי פנימה,למרות שאין לי דבר וחצי דבר עם העולם המשונה שלו.
      וזו גדולתו: ברגע שאת נשאבת לעולמו, את שם, נרגשת, נדהמת ומזדהה, עד סוף הסרט.
      אח"כ רק מתחילות התהיות".

        20/10/11 23:34:

      צטט: dafone 2011-10-20 23:14:06

      אני אוהבת את הסרטים של אלמודובר!
      בתכנון לראות גם את זה. ואחרי הפוסט שלך, הסקרנות התעצמה.

      ננוח מעט מסרטי הפסטיבל הרבים שראינו בחיפה ונגיע גם לאלמודובר.

      תודה!

      תהני!

       

        20/10/11 23:32:
      אני דווקא לא אוהבת את אלמודובר וחושבת שאת שכתבת כאן באופן כל כך יפה ואינטליגנטי יכולת לכתוב גם על סרטיו האחרים. יחד עם זאת למרות הכשלון עוררת בי סקרנות ואולי, אחר צהרים אחד, אם לא אצליח להתרכז בכתיבה אלך תודה
        20/10/11 23:14:

      אני אוהבת את הסרטים של אלמודובר!
      בתכנון לראות גם את זה. ואחרי הפוסט שלך, הסקרנות התעצמה.

      ננוח מעט מסרטי הפסטיבל הרבים שראינו בחיפה ונגיע גם לאלמודובר.

      תודה!

        20/10/11 21:40:

      צטט: (--) 2011-10-20 21:13:00

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 21:03:30

       

       

      בענין הפרדוקס אני מסכימה לגמרי, כמעט אין רגש שאינו מלווה גם בהיפוכו, אם לכך כוונתך אז אני יכולה להסכים לזה, שאהבה נושאת בה  גם את היפוכה.


       

      בגלל שזה לא אהבה,ולא שאני חושב שיש משהו רע בפרדוקס כשלעצמו או מתקשה לקבל מציאות שבו כל דבר הוא גם היפוכו,בדיוק להפך,דווקא בגלל זה נדמה לי שהאהבה/שנאה,משיכה/דחייה... שלנו זה לא הדבר עצמו אלא חלק מהדרך אליו,סוג של צל,של רמז לטיבו האמיתי של הדבר שמטבעו מכיל ומבטא משהו שהוא מעבר לתנועה בין הניגודים,שהקיצוניות בסרטים של אלמודובר מנסה להמחיש קצוות אבל באותה מידה ואפילו יותר יש יצירות הרבה יותר מאופקות שהרבה יותר נוגעות בדיוק בגלל שהן יותר קרובות למקום שבו התנועה הזאת נעצרת והופכת לדבר עצמו

       "סוג של צל,של רמז לטיבו האמיתי של הדבר שמטבעו מכיל ומבטא משהו שהוא מעבר לתנועה בין הניגודים" - עם זה אני נוטה להסכים. ובענין הקיצוניות והקצוות אצל אלמודובר, ודאי שיש יוצרים ויצירות אחרות ודרכים אחרות להגיע. זה מזכיר לי מורה נבון להתעמלות, שאמר לי פעם, שיש דרכים רבות להגיע אל הגוף. כך גם אל מה שמעבר לו. 

       

       

        20/10/11 21:13:

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 21:03:30

       

       

      בענין הפרדוקס אני מסכימה לגמרי, כמעט אין רגש שאינו מלווה גם בהיפוכו, אם לכך כוונתך אז אני יכולה להסכים לזה, שאהבה נושאת בה  גם את היפוכה.


       

      בגלל שזה לא אהבה,ולא שאני חושב שיש משהו רע בפרדוקס כשלעצמו או מתקשה לקבל מציאות שבו כל דבר הוא גם היפוכו,בדיוק להפך,דווקא בגלל זה נדמה לי שהאהבה/שנאה,משיכה/דחייה... שלנו זה לא הדבר עצמו אלא חלק מהדרך אליו,סוג של צל,של רמז לטיבו האמיתי של הדבר שמטבעו מכיל ומבטא משהו שהוא מעבר לתנועה בין הניגודים,שהקיצוניות בסרטים של אלמודובר מנסה להמחיש קצוות אבל באותה מידה ואפילו יותר יש יצירות הרבה יותר מאופקות שהרבה יותר נוגעות בדיוק בגלל שהן יותר קרובות למקום שבו התנועה הזאת נעצרת והופכת לדבר עצמו

       

       

       

        20/10/11 21:03:

      צטט: (--) 2011-10-20 19:46:44

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 19:21:22

       

       

      אולי זה לא סותר כי למרות שזה נשמע זוועתי והכי לא מתקבל על הדעת משום מה הדרך לבלתי אפשרי,

      לליטוף,

      עוברת גם דרך המציצנות והאונס והניכור,

      גם זו אחת התעלומות הגדולות של הקיום,

      אם ברור מעבר לכל ספק שכל תכליתו ותכליתנו היא אהבה למה אנחנו צריכים לסבול יסורי נצח בדרך אליה,

      מזווית הראיה המוגבלת של בני תמותה מאוד קשה לעקוב אחרי ההגיון של אלוהים,

      אבל אולי זה אפשרי

      בכל מקרה זה מעניין נורא וגם לא נראה שיש לנו ממש ברירה

      לא הבנתי,  למה הליטוף הוא לא אפשרי, נדמה לי שהליטוף לא חייב לעבור דרך האונס והנכור ולנבוע מהיסורים.שהאהבה חייבת לעבור דרך הייסורים - זו נוצרי מאד ולכן נדמה לי שפחות אנושי. אולי לא?

       

       כאמור,גם אני איני מבין,מתאר לעצמי שצריך לעבור דרך הסטיות וההגזמות בשביל למצוא את האמצע,את המשקל הנכון של האור והמקום הנכון לעור,זה לא בדיוק רק רעיון נוצרי,כל התרבות האנושית מאז ומעולם נטרפת ומתפתלת ומתייסרת בנסיון למצוא את התנועה והמגע והגבול הנכון בין הפרט לפרט ובין הפרט לחברה,לדעתי זה הכי אנושי,אולי ההבדל בינינו שאת כמו רוב האנשים בטוחה שיש בעולם אהבה ואני איני מרגיש כך משום מה

      גם לא מאמין באפשרות לאהבה בטווח של מיליון השנה הקרובות

      אבל אין לי ספק שמתישהו זה יקרה

      גם זה חלק מהפרדוקס

       

      בענין הפרדוקס אני מסכימה לגמרי, כמעט אין רגש שאינו מלווה גם בהיפוכו, אם לכך כוונתך אז אני יכולה להסכים לזה, שאהבה נושאת בה  גם את היפוכה.


       

       

       

        20/10/11 19:46:

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 19:21:22

       

       

      אולי זה לא סותר כי למרות שזה נשמע זוועתי והכי לא מתקבל על הדעת משום מה הדרך לבלתי אפשרי,

      לליטוף,

      עוברת גם דרך המציצנות והאונס והניכור,

      גם זו אחת התעלומות הגדולות של הקיום,

      אם ברור מעבר לכל ספק שכל תכליתו ותכליתנו היא אהבה למה אנחנו צריכים לסבול יסורי נצח בדרך אליה,

      מזווית הראיה המוגבלת של בני תמותה מאוד קשה לעקוב אחרי ההגיון של אלוהים,

      אבל אולי זה אפשרי

      בכל מקרה זה מעניין נורא וגם לא נראה שיש לנו ממש ברירה

      לא הבנתי,  למה הליטוף הוא לא אפשרי, נדמה לי שהליטוף לא חייב לעבור דרך האונס והנכור ולנבוע מהיסורים.שהאהבה חייבת לעבור דרך הייסורים - זו נוצרי מאד ולכן נדמה לי שפחות אנושי. אולי לא?

       

       כאמור,גם אני איני מבין,מתאר לעצמי שצריך לעבור דרך הסטיות וההגזמות בשביל למצוא את האמצע,את המשקל הנכון של האור והמקום הנכון לעור,זה לא בדיוק רק רעיון נוצרי,כל התרבות האנושית מאז ומעולם נטרפת ומתפתלת ומתייסרת בנסיון למצוא את התנועה והמגע והגבול הנכון בין הפרט לפרט ובין הפרט לחברה,לדעתי זה הכי אנושי,אולי ההבדל בינינו שאת כמו רוב האנשים בטוחה שיש בעולם אהבה ואני איני מרגיש כך משום מה

      גם לא מאמין באפשרות לאהבה בטווח של מיליון השנה הקרובות

      אבל אין לי ספק שמתישהו זה יקרה

      גם זה חלק מהפרדוקס


       

       

        20/10/11 19:21:

      צטט: (--) 2011-10-20 14:10:12

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 14:03:22

      צטט: (--) 2011-10-20 13:53:26

      אולי בגלל שכל דבר הוא היפוכו בסופו של דבר דווקא המוגבל הוא המוחלט,כשהאני מתבטא כפרדוקס העור זהה לאור,כמהות שמאחדת שם לבשר ,הדימוי לעצם,זכר הופך לנקבה בשביל להגשים את עצמו כזכר,ולהפך,שאיפת הזכר ללדת שמתבטאת כמהלך קירוב הדימוי למציאות ושאיפת הנקבה ליצירה שמתבטאת כקירוב המציאות לדימוי על ידי שינוי הסביבה דרך הקשבה ,סוגרים את הפער בין גילוי והמצאה בגלל שבסופו של דבר הכלא הוא החופש רק העור מאפשר לחוש את היד המלטפת

      נכון מאד. נגעת בנקודה חשובה, העור הוא המגע עם החוץ ורק הוא מאפשר את מגע היד המלטפת. אלמודובר לא כל כך מתיחס לענין הלטיפה ומכאן הנכור הגדול של הסצינות בסרט, שהן כמעט סטריליות, מציצניות.  המגעים הקיימים בסרט הם של אונס  או של תקון אסטטי גם הוא כאונס. 

       

      אולי זה לא סותר כי למרות שזה נשמע זוועתי והכי לא מתקבל על הדעת משום מה הדרך לבלתי אפשרי,

      לליטוף,

      עוברת גם דרך המציצנות והאונס והניכור,

      גם זו אחת התעלומות הגדולות של הקיום,

      אם ברור מעבר לכל ספק שכל תכליתו ותכליתנו היא אהבה למה אנחנו צריכים לסבול יסורי נצח בדרך אליה,

      מזווית הראיה המוגבלת של בני תמותה מאוד קשה לעקוב אחרי ההגיון של אלוהים,

      אבל אולי זה אפשרי

      בכל מקרה זה מעניין נורא וגם לא נראה שיש לנו ממש ברירה

      לא הבנתי,  למה הליטוף הוא לא אפשרי, נדמה לי שהליטוף לא חייב לעבור דרך האונס והנכור ולנבוע מהיסורים.שהאהבה חייבת לעבור דרך הייסורים - זו נוצרי מאד ולכן נדמה לי שפחות אנושי. אולי לא?

       

       

       

        20/10/11 15:30:

      צטט: Shimon Rosenberg 2011-10-20 14:21:19

      פתחת כי "לראות את הסרט הזה הוא לצפות בכשלונו היפיפה של גאון".

      לכאורה לא הסברת במה כישלונו. לכאורה או בפועל הסרט מהלל את מורכבותו את שפע רעיונותיו, תחכומו. ובעיקר שכוונת המכוון של הבמאי מושגת.

      אלא ש"מרוב עצים לא רואים את היער", ש"תפסת מרובה לא תפסת".

      מדבריך עולה ש"הפעם" הסרט פרוורטי, מושלם בפרוורטיותו.

      אלא שהעיסוק בפרוורטי הוא מאפיין מרכזי של מרבית סרטי אלמודובר, שאני ראיתי. 

      חלקם או רובם משלבים בין הפרוורטי לקיטשי, כשל אופרת סבון, בהם יש סיפורים והתפתחויות מצוצים מן האצבע,  כשהיסוד האחרון מובל בידי הבמאי עד לקצה ה'הגיון'.   

      אבל לפי פרשנותך - המרתקת - אני מתרשם שהשילוב הזה מוקצן הפעם אף יותר.

      לעתים אני מעדיף לראות סרטי גאון גם בכשלונו. כשלונו של גאון עולה לעתים קרובות על הצלחתו של סרט רגיל.  

      אך מאחר שאיני סבור שאלמודובר הוא גאון, הייתי אומר שסביר שלא אראה את הסרט.

      חבל, כדאי לראות את הסרט. אני חולקת על דעתך, הוא כן גאון, כי הוא מעז לגעת במרתפים  חשוכים של התודעה, שמרבית האנשים פוחדים להציץ לשם בגלל הכאב ובגלל שכדי להציץ לשם, צריך להתפשט ממערכות ההגנה שלנו וזה תהליך כואב ומייסר.  במובן זה אלמודובר מזכיר לי את פרוסט. הסרט הזה הוא הכשלון, כי הוא דחוס יתר על המידה..

       

       

        20/10/11 14:21:

      פתחת כי "לראות את הסרט הזה הוא לצפות בכשלונו היפיפה של גאון".

      לכאורה לא הסברת במה כישלונו. לכאורה או בפועל הסרט מהלל את מורכבותו את שפע רעיונותיו, תחכומו. ובעיקר שכוונת המכוון של הבמאי מושגת.

      אלא ש"מרוב עצים לא רואים את היער", ש"תפסת מרובה לא תפסת".

      מדבריך עולה ש"הפעם" הסרט פרוורטי, מושלם בפרוורטיותו.

      אלא שהעיסוק בפרוורטי הוא מאפיין מרכזי של מרבית סרטי אלמודובר, שאני ראיתי. 

      חלקם או רובם משלבים בין הפרוורטי לקיטשי, כשל אופרת סבון, בהם יש סיפורים והתפתחויות מצוצים מן האצבע,  כשהיסוד האחרון מובל בידי הבמאי עד לקצה ה'הגיון'.   

      אבל לפי פרשנותך - המרתקת - אני מתרשם שהשילוב הזה מוקצן הפעם אף יותר.

      לעתים אני מעדיף לראות סרטי גאון גם בכשלונו. כשלונו של גאון עולה לעתים קרובות על הצלחתו של סרט רגיל.  

      אך מאחר שאיני סבור שאלמודובר הוא גאון, הייתי אומר שסביר שלא אראה את הסרט.

       

        20/10/11 14:10:

      צטט: באבא יאגה 2011-10-20 14:03:22

      צטט: (--) 2011-10-20 13:53:26

      אולי בגלל שכל דבר הוא היפוכו בסופו של דבר דווקא המוגבל הוא המוחלט,כשהאני מתבטא כפרדוקס העור זהה לאור,כמהות שמאחדת שם לבשר ,הדימוי לעצם,זכר הופך לנקבה בשביל להגשים את עצמו כזכר,ולהפך,שאיפת הזכר ללדת שמתבטאת כמהלך קירוב הדימוי למציאות ושאיפת הנקבה ליצירה שמתבטאת כקירוב המציאות לדימוי על ידי שינוי הסביבה דרך הקשבה ,סוגרים את הפער בין גילוי והמצאה בגלל שבסופו של דבר הכלא הוא החופש רק העור מאפשר לחוש את היד המלטפת

      נכון מאד. נגעת בנקודה חשובה, העור הוא המגע עם החוץ ורק הוא מאפשר את מגע היד המלטפת. אלמודובר לא כל כך מתיחס לענין הלטיפה ומכאן הנכור הגדול של הסצינות בסרט, שהן כמעט סטריליות, מציצניות.  המגעים הקיימים בסרט הם של אונס  או של תקון אסטטי גם הוא כאונס. 

       

      אולי זה לא סותר כי למרות שזה נשמע זוועתי והכי לא מתקבל על הדעת משום מה הדרך לבלתי אפשרי,

      לליטוף,

      עוברת גם דרך המציצנות והאונס והניכור,

      גם זו אחת התעלומות הגדולות של הקיום,

      אם ברור מעבר לכל ספק שכל תכליתו ותכליתנו היא אהבה למה אנחנו צריכים לסבול יסורי נצח בדרך אליה,

      מזווית הראיה המוגבלת של בני תמותה מאוד קשה לעקוב אחרי ההגיון של אלוהים,

      אבל אולי זה אפשרי

      בכל מקרה זה מעניין נורא וגם לא נראה שיש לנו ממש ברירה

       

       

        20/10/11 14:03:

      צטט: (--) 2011-10-20 13:53:26

      אולי בגלל שכל דבר הוא היפוכו בסופו של דבר דווקא המוגבל הוא המוחלט,כשהאני מתבטא כפרדוקס העור זהה לאור,כמהות שמאחדת שם לבשר ,הדימוי לעצם,זכר הופך לנקבה בשביל להגשים את עצמו כזכר,ולהפך,שאיפת הזכר ללדת שמתבטאת כמהלך קירוב הדימוי למציאות ושאיפת הנקבה ליצירה שמתבטאת כקירוב המציאות לדימוי על ידי שינוי הסביבה דרך הקשבה ,סוגרים את הפער בין גילוי והמצאה בגלל שבסופו של דבר הכלא הוא החופש רק העור מאפשר לחוש את היד המלטפת

      נכון מאד. נגעת בנקודה חשובה, העור הוא המגע עם החוץ ורק הוא מאפשר את מגע היד המלטפת. אלמודובר לא כל כך מתיחס לענין הלטיפה ומכאן הנכור הגדול של הסצינות בסרט, שהן כמעט סטריליות, מציצניות.  המגעים הקיימים בסרט הם של אונס  או של תקון אסטטי גם הוא כאונס. 

       

        20/10/11 13:53:
      אולי בגלל שכל דבר הוא היפוכו בסופו של דבר דווקא המוגבל הוא המוחלט,כשהאני מתבטא כפרדוקס העור זהה לאור,כמהות שמאחדת שם לבשר ,הדימוי לעצם,זכר הופך לנקבה בשביל להגשים את עצמו כזכר,ולהפך,שאיפת הזכר ללדת שמתבטאת כמהלך קירוב הדימוי למציאות ושאיפת הנקבה ליצירה שמתבטאת כקירוב המציאות לדימוי על ידי שינוי הסביבה דרך הקשבה ,סוגרים את הפער בין גילוי והמצאה בגלל שבסופו של דבר הכלא הוא החופש רק העור מאפשר לחוש את היד המלטפת
        20/10/11 13:50:

      צטט: Raindrop 2011-10-20 13:36:32

      לא ראיתי את הסרט אבל איזה כיף לקרוא אותך. מטריד ומעשיר.

      תודה רבה, לך לראות ותהנה שבעתיים

       

        20/10/11 13:36:

      לא ראיתי את הסרט אבל איזה כיף לקרוא אותך. מטריד ומעשיר.

      ארכיון

      פרופיל

      באבא יאגה
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין