בלילות אני שודדת את יהלומי פיך,

באיטיות אני נופלת בין ידיך ורגליך.

נוטעת עצמי בגופך, חופרת בלאות בחזך.

קסמיי אינם גואלים אותי יותר,

אתה מסיר את חתימת שפתייך מעל נשימתי.

בזמנים אחרים היית משאיר נשיקות אדומות על החזה שלי

שורפות, כמו סכינים מצוחצחים

עיני הנמר שלך רשפו כשסימנת לי לבוא אחריך

אני תמיד נושאת אותך בין שיניי

ולמרות טעם דמך החם

אני נמקה,

כפותה אליך כמו שרף על עץ רעיל.

נשימתי מרקיבה לעומתך

ואף פעם לא הייתי חיים.

אם הייתי יכולה הייתי פוצעת אותך,

אחר כך מחטאה את פצעייך.

עכשיו אני ניתקת ממך

אמזוג לי משקה בעקבות סרובך,

מרימה את שולי שמלתי, מנערת שיער ראשי מבגד חלציך

לו היית מעבר אותי הייתי נודדת ממך ואליך.

עכשיו אתה צועק סיוטים מגרונך

בשנתך הערה

אני מעשנת סיגריות ועצבים

משהה את הזדקקותי אליך

מביטה פעם על הדלת ופעם עליך,

בשתי הפעמים אני נחלשת

ומקללת את חייך.

פעם היית לי וודאות נפלאה

עכשיו אתה חוסר וודאות נפלאה אפילו יותר.

ואיך אני שונאת את החצרות האחוריות שבראשך,

שם חייך אחרים בלעדי אני ובלעדי אנשים.

אתה הולך שם רחובות מדרגות פרוזדורים

שיכור מביבים ומשרידי השורדים.

שם דמך מהול בחופש ומרעל עכברים.

פתאום אתה צועק את שמי בצרידות מבוהלת

דרך קירות עמוסי חיים..

אני זורקת מזוודה פותחת את הדלת

לחיי אדומות משמחה

כשאני צוללת אתך אל תהומות ילדותך.