לפעמים אני מרגישה לבד. כן, יש לי משפחה, הורים, אחים, בעל וילדים, חברים וחברות. ובכל זאת אני מרגישה לבד. בבית הכנסת, בחגים היו כמויות גדולות של חברים ומכרים, עם כולם היה נחמד לדבר, לצחוק לקטר, ולהעביר חוויות. אבל בין כולם אני מרגישה לבד. כל כך מוקפת, אבל כל כך לבד. מרגישה כאילו שנולדתי במקום הלא נכון...לא שייכת. זר לא יבין זאת. תחושת חוסר השייכות, במקום שאני הכי שייכת בעולם! במדינה שהיא שלי, בבית שהוא שלי, עם חברים שלי, ומשפחה שלי. אבל מנטליות שהיא ממש לא שלי. גם בבית הכנסת, בתפילה, בהקפות היתה כל כך הרבה המוניות, לחץ, היסטריה שנמצאת ממש בתוכינו. "אחרי החגים..." הנה זה נגמר, זה ממש עכשיו.
החגים שהם המשפחתיות המובהקת, וה"ביחד" הזה של חברים, והארוחות החגיגיות (והאינסופיות), החופש, הטיולים, האורחים וכל שאר ירקות. דווקא אז הרגשתי הכי לבד! הרגיש לי קרוב אבל כל כך רחוק. כאילו בבטן שלי יש איזו תחושה מסתובבת שמרגישה שאני במקום הלא נכון!!! תגידו לא הגיוני? נכון. אבל בגלל שאני אחת כזאת שהולכת על אינטואיציה ותחושות בטן. ככה זה בדיוק מרגיש. (למרות שאני חייבת לחזור לתחושה הזאת שהרגשתי כשראיתי את גלעד שליט חוזר – הרגשתי גאווה גדולה להיות יהודייה וישראלית. וגם אם זה לרגע קט... )
וחברים,חברים זו בעיה מוכרת אחרת. מאז עידן הפייסבוק, קם לו עידן חדש. כן. חברי הפייסבוק. נכון שעל חברים כבר כתבתי. אבל חברי הפייסבוק הם משהו שונה בתכלית. הם שם כדי לעודד, להחמיא, ושתעודד אותם ושתחמיא להם. הם לא חברים אמיתיים. (ביננו, הרי מי שאתה נמצא איתו בקשר טלפוני, ופגישות- לא צריך את הפייסבוק, כי תישארו בקשר. לעומת זאת מי שלא היית בקשר פתאום מתקשר איתך בפייסבוק זה כי זה נשאר בגדר פייסבוק לא עובר לפסים של חברות אמיתית) ועם כל זה יש לי את התחושה שחיים בחוץ לארץ החברים הם המשפחה. נכון, המשפחה נמצאת רחוק מעבר לים אבל משום מה מרגיש יותר נכון מהרבה זיוף וצביעות שנמצאת בחברה. ואת זה אני לא מוכנה לקבל בשום צורה. או שחברים בצורה אמיתית וגורפת או שלא. אז אני ממתינה להגיע למקומי האמיתי... ארה"ב או אוסטרליה.
בדרך לשם, אנחנו מנסים בכל כוחנו להתפרנס בכבוד, וזה קשה. נורא קשה. החור בכיס נותן אותותיו... וגם אם אנחנו רוצים להגיע למקום אחר בעולם, הדבר הראשון שצריך זה כסף שכרגע אין ממנו הרבה. יהיה בסדר. כמו שאומר השיר: "וזה יבוא...אתה תראה הידיים הקפוצות יתארכו והלב השומר לא להפגע - יפעם בקצב רגיל, זה יבוא, כמו שהטבע רגיל להיות שלם עם עצמו..." (עידן רייכל) |