כשאני מביטה עליה היום, ממרחק של זמן, היא נראית מעט אחרת. ואולי היא באמת השתנתה. אבל אז. אז, היא עמדה מול הים ברוח המלוחה. מוארת רק באור פנס בודד בעלטה כמעט מוחלטת, ברגע הראשון כל הסיטואציה נראתה כמו רגע אחד נעים למדי, והיא הייתה יותר עירומה מלבושה. עטופה באיזה חלוק משי קצת מוזר. פתוח ברובו. וזהו. כנראה,
חלוק-משי שדי דמה לכתונת הפסים של יוסף, זה מה שחשבתי אז. אבל מפוספס. לבן עם גוון שבין ורוד לסגלגל וממותג כמובן, בלוגו שכבר דהה מזמן. בלתי נקרא לעין לא מיומנת דיה. חלוק המשי שלה, גילה את כל אורך ידה הימנית, זו שפנתה קדימה לכיוון של הגלים, ומה שאני זוכרת, למרות הזמן שעבר, שאותו חלוק מוזר, הסתיר את כל היד השמאלית שלה. כמעט עד לקצה של כף היד, שהייתה נקייה מכל טבעת או סימן אחר, החלוק גם הסתיר את הדבר האחד שהחזיק אותה, במקומה. מסמר אחד בלבד. מעט חלוד, מפלדה. שהיה מחובר לקיר אפור, מבטון. קיר, שחלקו הוסתר על ידי הסלעים הגדולים,
הייתי בטוחה ששמעתי אותה ממלמלת מילים. לוחשת על אומץ לשלוף ברגע אחד. ועל דברים שלא מבקשים,
לימים היא אמרה לי שלא היו שם מילים. רק רחש או אולי בכלל לחש של גלים וקצת רוח רטובה של ים. והמון חול.
אני לעולם לא מתווכחת עם זכרונות של אנשים אחרים, מה שהזכיר לי כבר אז. שגם יער הוא לא תמיד יער של מכשפות ופיות. לפעמים יש בו רק המון עצים גבוהים לצד בתים רגילים בכלל בלי סיפורים,
· • ● |