18 באוקטובר השנה. תאריך שמשמעותו ח"י ועוד איך חי... שערי שמיים נפתחים. להורים שזכו לחבק את בנם בחזרה. לאלה שזעקתם עוד תימשך כל החיים כי לא יחבקו יותר את ילדיהם, הוריהם ויקיריהם. את היום הזה, שהיה טעון עבור רובנו, בחרתי לעבור בטבע הירוק, ולהתחבר מהמקומות האלה - ולא צמוד לטלביזיה - וגם קרוב אל יישוביהם של בני 3 הדתות - אל תחושות הלב המעורבות. השמחה, הכאב, הצער, הדאגה, החששות, הקבלה, חוסר הוודאות, וכל השאר.

אחרי שבוע של סימני שאלה, הדיונים העצובים  עמוסי המחלוקת,

אחרי לילה לא שקט ויותר מאחד כזה, בהם הבקרים היו המשך ישיר למחשבות של הלילה, עקבתי אחר האירוע המרגש כל כך, בין עצי החורש המוריקים של אחת מפינות החמד היפהפיות והמומלצות -דרך נוף מבית קשת אל הר תבור.

הירוק הרוגע הופר מעת לעת בקולם הדרמטי של שדרני החדשות, אבל עדיין - אמר את המילה האחרונה בממלכת הטבע.

כך, יכולתי לשחרר את הדמעות שהיו חנוקות כמעט יממה, במקומות שאני אוהבת ומרגישה בהם כמו היו ביתי - בטבע, בחורש, מול הנופים.

וזו היתה דרכי.

שעת שקיעה בפיסגת התבור. גלעד שליט כבר בבית. ואמא של חנן ברק ז"ל חברו שנהרג

באותו אירוע אומרת בטלביזיה: "הייתי מוכנה להתחלף עם אביבה". כואב כל כך ואין נחמה.

הבוקר התחיל עם זוג יונים על גג רעפים בכפר תבור. סמל לשלום? הלוואי. אמן. בינתיים,

חלומות באספמיה...

כל מילה בסלע. בית יגאל אלון בכפר תבור. רק מילה אישית - מתגעגעת לאיש, למנהיג ולהרגשה

שיש אנשים כאלה. אבל היכן ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא? היום - בעיקר בספרי ההיסטוריה...

אלה השמיים בבוקרו של יום מיוחד, מרגש, מזיל דמעות עבור המאושרים ועבור הכואבים,

ואין מזור ללב ולנשמה, ואין מילים מתאימות.

מבעד לצמרות העצים בדרך הנוף מבית קשת אל פסגת התבור השמיים נראים רכים כל כך...

דרך הנוף מבית קשת - יער ירוק ועבות ויפהפה וממנו נשקף הר תבור, השדות הזרועים

והשורשיים המחוברים אל אמא אדמה, יישובים של בני 3 הדתות וריחה של מולדת.

המסגד בדבורייה אשר בדרך אל התבור. תכלת השמיים מכסה על הכיפה הצהובה.

האם ומתי יהיה פעם אור כזה גם בין המתפללים שם לבין המתפללים אצלנו לשקט ושלווה ?...

שקיעה מהפנטת ממרומי הר תבור. שקט, שלווה ורוגע

ללא מילים...

שערי שמיים בצבעים טבעיים - שעת בין ערביים מהתבור

אש בשמיים - הלב בוער תרתי משמע...אבל ובכל זאת הנשמה כבר גם רגועה...סופו של יום

מרגש, ירידת מתח עצומה, הדמעות כבר משתחררות אחרי 24 שעות שבהן היו חנוקות בגרון...

השער לכנסיה הפרנציסקנית, מעל לכפרים מוסלמים, מרחק פסיעה מנצרת עילית ומישובים

יהודים. הלוואי ויהיה פעם שקט אמיתי בין כולם ואפשר יהיה להינות מהיופי הזה, נטו.

השער לכנסיה הפרנציסקנית. נוף וצבעים שמרחיבים את הלב.

הערב יורד. השקט כאן כל כך נוכח ומתערבב בכוחם של גווני השקיעה. פסגת התבור.