עסקתי במחשבות, מגלגלת מבטים בוהים בחלל אל קו האופק. מסתכלת באנשים שחלפו על פניי, כשהם מחפשים מקום להניח בו את ישבנם להמשך המסע, אך לא ראיתי ממש. פתע הבנתי את הסוד שהעניק לי ארז כהן במשפט שאמר ונזכרתי בדרכם של כוהנים את עבודת האל. ידעתי סיפורי מקרא אחד או שניים. גם ידעתי כי עיקר עיסוקם של כוהנים בקודש סביב פולחן ההקרבה. שאלתי עצמי מדוע קורבן? מספרים כי רוחניותם הייתה כה גבוהה עד כי ניהלו עם האל שיחה ישירה. היום גם אני יכולה, זה מה שאומרים לעשות, לנהל שיחה ישירה. לא שיש מי שחזר משם כדי לספר. לא שתאמינו לי שאומר כי הוא עונה לי. אך בניגוד לנביאים אשר נשאו דברי אלוהים חיים משמיים, פעלו הכוהנים כאילו בתוכם שכן. מעולם לא גרסו כי היה לאל שם, בשום מקום לא תואר הוא הכל יכול כאדם ואף לא ישות דומה כי אם רק הוויה כוחנית ומופשטת שהוכרה באמצעות התרחשויות מעוררי פליאה. ידעתי כי עסקי הכוהנים בהקרבת הקורבן ושפיכת הדם הייתה לכפרה, התקרבות לקדושה. רק מאות שנים אחר כך למד דור המשך את מהות הפחד והמורא, בהניחו שאלוהים מביט ממעל והוא כמפקח. רק אז קראו לו בשם ודימו לו צורת אדם, כמו חרון אף וזעם..... מחשש להביט בעניו. והיום הזה מבקשים ממני לשוב ולדבר איתו ככה סתם, באופן ישיר ולעשות כאילו שהוא כאן איתי, וקוראים לזה "דמיון מודרך". רק צריך לדמות והוא כבר יופיע לבד. ואומרים שזה עובד, הדמיון מודרך. אז יש לנו את היכולת להיות שם בגן עדן. פשוט צריך למחוק שנות דור ההם שדימו לו צורת אדם. במקום שלפני הזמן בו קראנו לו בשם אלוהים, המפקח. אז זהו, סוגרים מעגל. בראשית, על דרכם של כוהנים, הייתה רוחניות מאוחדת בהוויה אף כי פעלה זאת הראשונה ללא הפוגה להקריב דם לכפרה ונענתה לכל ציווי ופקודה. את כל זאת ראיתי בעניו של ארז כהן. השקט התמים שלא ידע פחד, אך ידע את הרוח הקדושה.
|