"אפילו מי שלא חונך כלל על ברכי האמונה והתורה, כשיזדמן לו במקרה מעשה הטוב, כגון שהציל לקוחים... תגדל שמחת נפשו וירגיש נעימות מופלגה"

החזרתו של גלעד שליט, מהשבי הממושך שבו הוחזק במשך 1,941 ימים, עוררה גלי התרגשות ברחוב הישראלי. מאז נודע על העיסקה שאיפשרה את שחרורו, רותק הציבור כולו בציפיה דרוכה לשמוע האם אכן ישוב לביתו ולמשפחתו, כשהוא בריא ושלם, עד אשר, בסופו של דבר, הגיעו הדיווחים המשמחים על יציאתו מאפילת מרתפי החמאס.

מזה זמן רב לא זכור אירוע חדשותי שכה ריתק וריגש המונים, מקיר אל קיר. הנושא הפך לשיחת היום בכל פינה, הסיפור דחק לקרן-זוית את שלל הדיווחים השוטפים השגרתיים, והכל הפכו לפרשנים לעת-מצוא, שניסו לנחש את מה שעבר על גלעד שליט וניתחו את מצבו הרפואי והנפשי. אך מעל לכל ניכרה תחושה עמוקה של ריגשת הלב והשתתפות בשמחתו של השבוי שנפדה ובני משפחתו.

אין כאן המקום לדון בעצם העיסקה, שבמסגרתה שוחררו למעלה מאלף טרוריסטים. לפני מקבלי ההחלטות בממשלה עמדו שאלות חמורות ביותר, של דיני נפשות, שדורשות קבלת הכרעות קשות ומייסרות. ההתלבטות הממושכת האם לחתום על עיסקה שתכלול שיחרור המוני מרצחים תמורת פדיונו של השבוי שעלול היה "להיעלם" כמו רון ארד ואחרים, כרוכה בשאלות של פיקוח-נפש, לכאן או לכאן, אלא שאין זו הפעם הראשונה שהחלטות גורליות שכאלה מוטלות לפיתחם של אישי שלטון חילוניים שאין להם את הכלים המינימליים להכריע בדיני נפשות.

יחד עם זאת, אין להתעלם מן הקונסנזוס של תחושת ההשתתפות בשמחתו של גלעד שליט ומשפחתו. כאמור, הציבור הישראלי ביטא התרגשות נדירה ומתפרצת, עד אשר נוצר חשש כי ההמונים שיבקשו לחזות בצעיר שעמד במוקד ההתרחשויות, עלולים "לחנוק אותו מאהבה", כהגדרת העתונאים, ולהקשות עליו להשתקם מן הטראומה שעברה עליו. לא בכדי פרסמה משפחת שליט מודעה בעתונות הכללית, ובה הודתה לציבור הרחב, ובסיומה ביקשו: "כעת עיזרו לנו לשוב לשגרה ולהעניק לגלעד את השקט לו הוא זקוק".

יש להזכיר, כי תופעה דומה נחזתה לפני כ-17 שנה, בפרשת חטיפתו של נחשון וקסמן הי"ד. גם אז ניכרה דאגה המונית חריגה לשלומו של החטוף ובכל אתר הביעו חרדה לשלומו ונשאו תפילה להצלתו, אלא שלמרבה הצער והכאב, אותה חטיפה הסתיימה ברציחתו רח"ל. הפעם, בחסדי שמים, החטוף שב לביתו בלא פגע, כאשר הציבור הישראלי כולו משתתף בשמחה הקולקטיבית ובהתרגשות המדבקת, עד אשר הוגדרה בפי כמה פרשנים סרקסטיים בכלי התקשורת כ"פסיכוזה המונית".

רבים ניסו לעמוד על פשרה של תופעה זו. יהודי שומר מצוות מכיר את חובת החסד וההטבה לזולת. כל מי ששקוד על המוסר התורתי, יודע כי מחובתו של האדם לשאת בעול עם חברו, ובקרב הריכוזים החרדיים רבים נוקטים כדבר שבשיגרה במעשי סיוע ועזרה לאנשים שמעולם לא הכירו באופן אישי. לעומת זאת, הישראלי המצוי, שבימים כתיקונם מוכר כטיפוס אנוכי ונוקשה, שלא ינקוף אצבע למען זולתו ולא יגלה התענינות במצבו של שכנו, נתקף לפתע בפרשה זו ברגשי אלטרואיזם, פעל למען שחרורו של החטוף והביע דאגה כנה לשלומו.

דומה, כי הדבר מבטא איזו שאיפה פנימית נסתרת לעשיית טוב, שטמונה גם במעמקי ליבם של רחוקים מתורה. מרן הגרי"י קניבסקי זצוק"ל עמד על כך בספרו "חיי עולם" (מפרק ה´ והלאה), כי פעמים רבות רואים אנו שהנפש בטבעה משתוקקת למשהו רוחני ונעלה יותר מאשר שיגרת הבלי העולם הזה. ועל כך כתב (בפרק ט´) : "וזה תראה אפילו במי שלא חונך כלל על ברכי האמונה והתורה (אם על כל פנים לא הרשיע להשחית נפשו למאוד ברשעות וטומאה, רחמנא ליצלן) כשיזדמן לו במקרה מעשה הטוב, (היינו כשעשה על כל פנים בתורת מעשה טוב ולא בשביל נגיעה עצמית) כגון שהציל לקוחים למות על לא-חמס, או שהרנין לב נדכאים, כגון שהשיא יתום ויתומה וכיוצא בזה, תגדל שמחת נפשו וירגיש נעימות מופלגה, למרות שמעולם לא השתוקק למעשה כזה". ועל כך כתב, כי שורש הדבר בשמחת הנפש הרוחנית, "ואף על פי דאיהו לא חזי, מזליה חזי, ונפשו מתעלה באותה שעה. (ואמנם הרשעים והפוקרים לא יבינו דברינו אלה, אבל הישרים בלבותם וכל שכן מי שבא מעשה לידו והרגיש דבר זה, יבינו הדברים היטב)".

אלא שבדרך כלל מדובר בהארה חד-פעמית, שאינה מותירה את רישומה לאורך ימים בליבם של רחוקים מתורה, וזאת על אף שחשו באורח רגעי את משמעותו של סיפוק רוחני מסוים, שהינו מעל ומעבר לתחושת הסיפוק הריקני והמזוייף של הבלי העוה"ז. רבים שבים להבליהם ומנסים למצוא טעם וסיפוק בהבלי יומם, אך "הנפש לא תימלא", וכך הם נקלעים למעגל הקסמים המוכר של נסיונות בלתי-פוסקים להעצמת החויה החומרנית על שלל היבטיה.

יחד עם ההשתתפות בשמחת השבוי ששוחרר, יש לקוות שרבים מאחב"י יפנימו את המשמעות העמוקה של תחושותיהם המיוחדות בתקופה זו, ובימים אלה של שלהי חודש תשרי, לאחר ימי הדין ומועדי ירח האיתנים, יש לשאת תפילה שילמדו תועים בינה וישכילו להכיר בצורך המתמיד והנצחי של הנשמה במזון רוחני הולם.