| חצות כבר חלף מזמן ורוח קלילה מלטפת את פני, מייבשת את הדמעות שאך לפני רגע שיברו את פנסי הלילה לאלפי רסיסים. הרחוב נראה נטוש, בתוכי פנימה הכל מרגיש נטוש. לפני רגע חלף פה שועל, עצר לרגע, הביט מסביב מתהדר בזנב מפואר, לא בלשון של גוזמא אוחזים באגדות, אכן זנב מפואר. אולי אף ערמומי. עמד לרגע, הסתכל סביב ואף נדמה היה כי נועץ הוא מבט כמו היה חוכך בדעתו השועלית לפשר הברייה המשונה השרויה בצל החשיכה. אף אני תוהה ביני ובין עצמי על ההתנהגות המוזרה, שלא לומר ההרסנית שהוא, כלומר אני, מפגין מפעם לפעם.
מניח לרוח הלילה הקרירה ללטף לפני, מאזין לרעשי השעות הקטנות של הלילה של פרברי הכרך וחש בריקנות המחלחלת בתוכי. הייתי מקדיש לך את כל ההירהורים הללו של השעות הקטנות של הלילה אבל, איני יודע היכן את ומראה פנייך נסתר ממני. מראה שיערך המתבדר מטושטש בחושיי ואת שמך נראה שאף פעם לא לחשת על אוזני. אז מי את האישה שכותב אני אליה הירהורים ותחושות אלו, לא יודע... רק כותב את ליבי השותת, את הריקנות האין סופית.
האורות מנצנצים במרחק חלקם לוחשים הבטחה וחלקם זיכרון מתרחק שכמעט ולא נותר ותחושותיו קבורים עמוק במקום שאף אחד כבר לא זוכר היכן הוא. אמר אחד באחד משיריו, "מהן המילים אם לא שתיקה...". דומני כי השתיקה היא מעבר למילים.
רוצה לומר לך דבר מה חכם אך כל שעובר בראשי ברגע זה הוא דממה. דממה של מדבר חולות המשתרע עד אופק ללא כל נקודת אחיזה. כל כך ריק עד כי מצליח ליצר ולו כתם אחד של צל, במרחבי הדממה האין סופית הזאת. לרגע אני מפליג ברחבי הדממה המדברית במחשבתי, בריקנות השורה במקום בו אמורות לנבוע להן מחשבותי אל בין חמוקי סלע, ללטף להם ולנוע הלאה.
אם לדייק את מצבי אז הדממה מתייחסת לחוט המחשבה, כלומר לאותו חלק בעל משמעות שניתן לאחוז בו בקצה אחד וללכת לאורכו, לפגוש מראות מוכרים, קולות וריחות אהובים. זה החלק הדומם במחשבתי. ישנו געש הגואה מעבר ליכולתי לזהות ולאחוז בדל מחשבה או הגיג או טעם של משהו מוכר.
אני מנסה להזכר בחיי שלי, אלו שמזמן, משחר ילדותי, טרם התגבשות ההכרה. מנסה להזכר בימים שהמבט קדימה גבר על המבט אחורה. מנסה להזכר באתמול שנמשך על פני ימים רבים אחורה, אך הדממה רועמת.
קינאה מאכלת בליבי על אותם אנשים אשר חייהם נמתחים לפניהם כנחל זורם מקצה לקצה וברצותם יפנו את מבטם במעלה או במורד הזרם. קנאה רבה עוד יותר שמורה לאלו היכולים לטבול את רגליהם בזרם ולנוע בו במעלהו ובמורדו, לחוש על עורם את רסיסי המים הקרים הניתזים, לחוש באפם את ריחם המתוק ועל אוזניהם את הצליל המפכפך.
פחד עמוק צונח עלי. צונח ומערבל תחושות הגורמות לי לרצות לרוץ אל פתח האסלה שברגעים אלו מצטייר כפתח הצלה.
להיות עטוף בזרועות אישה זאת נחמה. להיות עטוף עמוק בתוך גופה מעורר את תאי הגוף לזיכרון מן התקופה הפריהיסטורית של כל אחד מאיתנו, זיכרון המונח בבסיס הוויתנו ודוחף אותנו לחפש את גן העדן האבוד בזרועות אחרים.
בשעה הזאת רגע שמתפזרים ערפילי היום שזה אך נולד אני יושב לי ועיניי עצומות מנסה לאחוז בחוט אחד של מחשבה וללכת לאורכה אל מקורות הוויתי, אל המקום בו נובעת נשמתי, אל הזמן שטרם פגשתי את פחדיי ממצוקי החיים ותהומות המוות. |