יש לי כל מני פריטים בבית - ספלים, תחתיות, מעמד לנייר טואלט, קערה - שמעוטרים במודעות פרסום ישנות משנות ה-50, לקפה או לסיגריות או לקוקה קולה.

הבטחתי לכתוב פוסט על משהו חדש הפעם, ואני באמת כותב על משהו חדש - הסדרה הגברים של שדרות מדיסון  (באנגלית MAD MAN משחק מילים על AD MAN שזה אנשי פרסום, MAD שזה קיצור של מאדיסון וכמובן גברים מטורפים) עלתה היום באקסטרא הוא - וכמה שאני נהנתי

כשאני עורג בנוסטלגיה לזמנים שלא הכרתי, אני שוכח את הצדדים הפחות טובים לפעמים. MAD MAN מציגה את ניו יורק של שנות החמישים ללא כחל וסרק, עם גזענות, שובינזם, יוהרה וחוצפה.

היא גם מציגה דילמות לא פשוטות בקשר לעולם הפרסום, לפחות ככה זה בפרק הראשון, כשהמפרסמים של לאקי סטרייק צריכים להתמודד מול כתבות שליליות במגזינים על כך שהעישון אינו בריא.

עוד מהפורמואים נלדקו לי העינים, ועכשיו התיישבתי מול המסך עם תבשיל אפונה ובצל, וכוסית ג'יימסון ופשוט נהנתי.

מחדד לי את החושים, הציב לי מראה מול הפרצוף, זה משעשע. אפילו לא נעלבתי כשהם צחקו על זה שהפלנרים הם חנונים.

לכו תראו, בטח יש שידורים חוזרים.