גילוי נאות: חלק ניכר משנותיי כאדם מבוגר עברו עלי בהוראה במסגרות חינוך שונות, פורמליות ובלתי פורמליות. בשנים האחרונות אני מתמקדת בהנחיה של קבוצות מורים והורים, אבל ממשיכה ללמד בהיקף מאוד מצומצם. ביוטכנולוגיה. תלמידי יא'-יב'. אני מספרת את זה כדי להדגיש שבתור מורה, יש לי הרבה כבוד למערכת. הרבה ביקורת, אבל גם הרבה כבוד!

מסר מספר 1 – מה שאני מצפה מהבית להיות

מדי יום חול, בסביבות השעה שתיים בצהרים, נכנסים הילדים שלי הביתה, בסיומו של יום לימודים בבית הספר היסודי. כשהיד הקטנה של אחד מהם לוחצת על הידית, והדלת נפתחת כדי סדק צר, אני רוצה שהם יוצפו בתחושה של בטחון, רוגע, וקבלה אינסופית. אני רוצה שהם ידעו שהם הגיעו למקום שבו הם יכולים להיות הכי אותנטיים, הכי בטוחים, הכי שייכים. לפני שאני הופכת להיות פועלת של בית הספר, המוציאה לפועל של דרישות המוסד, אני נותנת לילדים שלי להיות הילדים שלי, ולעצמי אני נותנת להיות סתם אמא שלהם. אני מחבקת ומנשקת, ומספרת איך עבר עלי היום, ושואלת איך עבר היום שלהם. זהו.

הרבה הורים שאני פוגשת מספרים לי שהם "יושבים" על הילדים עם שיעורי הבית, מהרגע שהם חוזרים מבית הספר. "הוא בחיים לא יכין שיעורים אם אני לא אלחץ" הם אומרים לי. כדאי לקחת בחשבון, שכאשר אנחנו "נופלים" על הילדים עם דברים שקשורים למקום אחר, אנחנו הופכים את הבית למקום מלחיץ עבורם. קחו שניה לחשוב על הילד הזה שלא מכין שיעורים, שיודע שמהרגע שהוא יכנס הביתה, מתחילה המלחמה שלו מול ההורים שלו. באסה. בלשון המעטה.

מסר מספר 2 – להכין שיעורים זה מעניין

בשיחה הזו של אחרי בית הספר, אני משחילה כמה שאלות קבועות. אחת מהן היא "איזה דבר מעניין למדת היום?". שאלה של חננות, אני יודעת, אבל היות שהם בבית ספר יסודי, חלק ניכר ממה שהם לומדים חדש להם. ואני, תאבת ידע שכמותי, באמת חושבת שללמוד משהו חדש זה כיף. זה יותר כיף כשהמורה מגניבה, אבל זה בסדר גם עם מורה בינונית. כשהם מספרים מעצמם על שיעורי הבית, אני מציעה את עזרתי, ואני מבקשת שהם ינחו אותי בסוג העזרה שהם צריכים. כשהם מבקשים את עזרתי, אני משתדלת להאיר את הצד המעניין של הנושא שנלמד, משתדלת להיות עירנית ומתעניינת, ולגלות הנאה מהמשימה. כשהם מכינים שיעורים, הם עושים את זה עצמאית (עם בקשות עזרה נקודתיות).

ולפעמים הם בוחרים שלא להכין שיעורים.

מסר מספר 3 – לא צריך לתפקד מאה אחוז בכל התחומים

כשהם בוחרים שלא להכין שיעורים, או לא להתכונן למבחן, או לא ללבוש תלבושת בית ספר, אני מבהירה שהם קיבלו החלטה, ועכשיו הם יצטרכו להתמודד עם התוצאות שלה. אנחנו מדברים על התוצאות האפשריות, והם חופשיים לבחור. הקטנה בודקת את המערכת יותר מהגדול, והיות שהיא לא סתומה, היא מבינה שבדרך כלל ה"תוצאה" תהיה שאני, אמא שלה, אקבל מכתב מבית הספר, בו אדרש לקחת לתשומת לבי את חוסר התפקוד של הילדה, ולוודא שהיא עושה מה שבית הספר דורש ממנה. כמה וכמה מורות שמעו ממני את התשובה: "אלה החוקים שלכם. בבקשה תתמודדו. תמצאו תגובה חינוכית הולמת, לא משפילה, כזו שתגרום לילדה להבין שאתם מוסד עם שיניים. אני לא עובדת אצלכם." נקודה.

הסיבה שאני מאפשרת לילדים שלי את החירות של הבחירה היא שהם ילדים מתפקדים. ילד שהולך על בסיס קבוע לחוג או שניים, מתמיד ומגלה עניין, סקרן ומשקיע, הוא ילד שיש לו את התכונות שבעיניי נדרשות לחיים מאושרים ובריאים. ילד שיש לו חברים (לא צריך הרבה) שאיתם הוא מצליח לתקשר, הוא ילד מתפקד. אין לי שום בעיה שהשקעת האנרגיה תהיה במקום שהוא לא בית הספר, כל עוד יש בחייהם מקום שבו הם משקיעים אנרגיה, מתאמצים ומשקיעים, סקרנים ונהנים מהתמקצעות ולמידה.

ולגבי השאלה החרדתית שעולה בכל הסדנאות שאני מעבירה – "ואם לא תהיה להם בגרות?"

אז לא תהיה להם בגרות. יש אפס קורלציה בין הצלחה בבגרות להצלחה בחיים.