כותרות TheMarker >
    ';

    amor mío - פרק 2

    28 תגובות   יום שבת, 22/10/11, 10:59

    ''

     

     

    הי Love,

    השעה אחת בבוקר ואני לא מסוגלת לישון. ההורים שלי כבר נרדמו מזמן. כל היום אימא שלי ואני עבדנו במטבח לקראת הארוחה של ראש השנה. יתארחו אצלנו מעל עשרים איש. אתמול הייתי בקולומביה סטודיו'ס וקניתי לך מתנה. רק כשאגיע תגלה מהי.

    פעם הייתי כותבת את כל מה שהייתי מרגישה, כי זה היה לי קצת קשה לומר. עכשיו זה כבר לא קורה לי כמעט. בעצם מאז שאני איתך לא זכור לי פעם אחת שלא הצלחתי לדבר איתך, זה בטח אומר שיש ביננו תקשורת טובה, לפחות מבחינתי. מעניין לדעת אם אתה תמיד מספר לי את מה שעובר לך בראש כשמדובר בי, אני כל כך משוכנעת שלא.

    אני בטח משעממת אותך, זה בגלל השעה המאוחרת. אני מרגישה קצת משוררת עכשיו כשאני כותבת לך, פעם אני אראה לך את השירים שכתבתי, אבל אני לא יודעת אם זה ייצא טוב בעברית. קשה לי לחשוב על העתיד איתך, וקשה לי לתאר אותו בלעדיך.

    אני מדמיינת אותך עכשיו, אתה בטח עובד על ההפקה לסרט קיץ. בא לי עכשיו להתקשר, אפילו שאין לי משהו חשוב לומר לך, רק  כדי לשמוע את הקול שלך, את השקט שלך, את הנשימות שלך.

    ביום חמישי כשהסעת אותי לשדה תעופה חשבתי שהכל נגמר, ואז אמרת לי שאתה אוהב אותי (אני כותבת את זה כדי שאזכור. אני יודעת שאתה לא מתכוון לומר לי את זה שוב כשאחזור) והכול התהפך. מוזר הכוח של המילים. אתה זוכר שפעם אמרת לי שאתה צריך לא לראות אותי לפעמים כדי להתגעגע? לא הבנתי את זה אז, אבל עכשיו אני כן מבינה. היום ראיתי זוג הולכים מחובקים ברחוב, באותו רגע הרגשתי שאתה חסר לי מאוד. אבל כשאנחנו הולכים מחובקים ברחוב אני אף פעם לא חושבת על האושר שזה גורם לי.

    בשלב הזה של המכתב אני כמעט נרדמת, אז עדיף שאלך לישון. ככה אני משאירה קצת מקום לדמיון שלך ושלי, לכל מה שלא הספקתי לכתוב לך.

    אני אוהבת אותך,

    לילה טוב,

    נעמי.

     

    שרונה החזירה את המכתב לקופסא, אחר כך נטלה מגבת, ונכנסה למקלחת. היא בחנה את גופה העירום במראה, אבל לא הישירה מבט. זה הביך אותה להביט בעיניה המשתקפות בשעה שהיא עירומה. היא סיבבה מעט את אגן ירכיה כדי לבדוק אם הוא קיבל את הקימור העדין שהיה לאחותה.

    שרונה הייתה קטנה מאחותה בשנה. היא הייתה מורה, ונהרגה לפני שנתיים במהלך טיול שנתי במדבר יהודה. לאחר ההלוויה משרד החינוך ביקש להעביר לשרונה את כל הפיצויים מהמוות הנורא. היא הופתעה, גם הוריה ושאר המשפחה. הם ציפו שהפיצויים יועברו אליהם, או לפחות יחולקו באופן שווה בין כולם. אבל האחות ציינה בטופס הביטוח רק את שרונה. שתיהן לא היו ממש קשורות למשפחה. הן היחידות ששמעו מוסיקה לועזית, ואהבו את אותם סרטים מוזרים. לאחר מותה, לא יכלה שרונה להחזיק מכחול, וכל מה שציירה עד אז זרקה לפח. בפיצויים שקיבלה, שילמה שכר דירה, ולא עבדה כלל למורת רוחה של המשפחה. אחרי חצי שנה התחילה לעבוד כגרפיקאית, שכרה סטודיו בדרום העיר והתחילה לצייר. הציורים היו העתק מדוייק של בתי המושב בו גרו הוריה. המקום הפך למשגשג, והתושבים מכרו אדמות לבנייה. בכסף שהרוויחו הקימו וילות מצועצעות.

     

    בערב עשינו אהבה, ושרונה שתקה. באמצע הלילה כשהתעוררתי, היא לא שכבה לצידי. הרמתי את הראש, וראיתי אותה במרפסת, יושבת בגופיה ומכנסיים קצרים. היא סיכלה את רגליה על המעקה, הביטה בחשכת עצי הפיקוס, ועישנה. רציתי לקרוא לה, אבל חששתי לצעוק את שמה בתוך לועו של הלילה. התכברלתי עם השמיכה, והבטתי בה עד שנרדמתי.

    בבוקר כשהתעוררתי, היא ישנה לצידי מקופלת מתחת לשמיכה. קרני השמש הגניבו מבט רך מבעד לחריצי התריסול. ליטפתי את שיערה, ועיניה נפקחו לאט. הבטנו אחד בשני בשתיקה, ואז היא אמרה.

    "צמחה לך שיערה לבנה."

    "מה פתאום שיערה לבנה?" אמרתי ומיששתי את שיער ראשי. "לאף אחד במשפחה אצלנו אין שיערות לבנות!"

    "נו יש לך. מה הסיפור? אתה בן שלושים ושתיים, אז הגיע הזמן."

    "תראי לי איפה יש לי שיערה לבנה?" אמרתי מרוגז קצת.

    "שם." ענתה והצביעה בעיניה על הצד השמאלי של ראשי.

    קמתי מהמיטה, והלכתי למראה באמבטיה לבדוק.

    "אין לי שום שיערה לבנה. את סתם מדברת." צעקתי לה מהאמבטיה.

    "יש לך." היא החזירה מהמיטה "אתה לא יכול לראות אותה כי היא בצד."

    חזרתי לחדר השינה, ודרשתי ממנה שתתלוש אותה.

    "מה פתאום? אם אתלוש, יצמחו לך שתיים במקום." ענתה.

    נכנסתי להתקלח וחשבתי, זה מוזר. הרי פעם קלטתי אותה תולשת שיערה לבנה מראשה.

     

    "להשאיר לך את הדוד דולק?" שאלתי לפני שעזבתי את הדירה.

    "לא תודה, אני רוצה להישאר עוד קצת במיטה." ענתה שרונה וכרכה את השמיכה סביב גופה.

    לקראת צהריים, קמה, הדליקה את הדוד, ופנתה לספריה. היא הורידה את הקופסה, ושלפה את המכתב הבא.

     

    הי love,

    אני כותבת לך היום כי אני לא מסוגלת לומר לך בטלפון כמה קשה לי. לא חשבתי שהפרידה  תכאיב לי ככה. אבל אולי זה הדבר הנכון לעשות. עוד יומיים אני טסה להורים וזהו זה. כאשר אני חושבת על זה (כל הזמן) אני מרגישה שאלפי מחטים דוקרים אותי בחזה. אתמול חלמתי שאתה מתגעגע אלי. אני כל כך רוצה שתרצה אותי כמו שאני רוצה אותך, אך אני לא משלה את עצמי.

    אבל אם, אולי, יש סיכוי קטן כזה, שתצטער, שתרצה אותי בחזרה, אז תבוא לשדה התעופה כשאחזור בעוד חודש.

    נעמי.

     

    בסוף שבוע שרונה ביקשה שנבלה הפעם את השבת אצלה. חזרנו עם הקניות מהשוק לביתה, והיא התנצלה שדירתה לא מסודרת כשלי.

    "זה ממש לא משנה לי." עניתי.

    "נו, תראה את הבגדים הלא מקופלים, והארון שלא נסגר עד הסוף."

    "נניח, אבל זו הדירה שלך לא שלי." אמרתי ופירקתי את המצרכים מהשקיות.

    "בעיניים שלך אני רואה, שאתה לא אוהב את הבית שלי." אמרה שרונה ונעמדה באמצע המטבח "אתה כל הזמן בוחן אותי."

    "מה פתאום בוחן?!" השתוממתי, ובפנים ידעתי, היא צודקת.

    אני באמת כזה, בולע כל מה שאני רואה כמו ילד, אבל לא שופט. רק בלילה לפני השינה, אני מתחיל להבין את משמעותם של הדברים.

     

    למחרת בצהרי שבת, שרונה ביקשה ללכת לסטודיו שלה לבד ולצייר. זה בסדר, אמרתי לה, על אף שתיכננו לטייל ביחד על החוף. בערב הבטיחה, ניפגש אצלי.

    החושך ירד ושרונה טרם הגיעה. פשטתי את בגדיי ונרדמתי. באמצע הלילה חשתי לפתע את גופה העירום משתחל בין ידיי, ונושא ריח צבע וטרפנטין.

    בבוקר התעוררתי מאוחר, התלבשתי בחופזה, ויצאתי לעבודה. שרונה ישנה עמוק וקמה רק בצהריים. היא הכינה לעצמה קפה, שלפה את המכתב האחרון של נעמי, והתיישבה לקרוא במטבח.

     

    הי,

    למרות שידעתי שלא תחכה לי בשדה תעופה, בכל זאת קיוויתי. כל כך רציתי לראות אותך. היה לי קשה לא ליצור איתך קשר במשך כל הזמן הזה מאז שחזרתי. שאלתי את דודה שלך עליך, והיא סיפרה לי שקנית אוטו. קשה לי שאני לא חלק מהחייים שלך עכשיו. חשבתי שאצליח לשים את הכל מאחור, אבל זה לא קורה. לפעמים נראה לי שזה יישאר בתוכי כמו מחלה נצחית ואני כל כך רוצה שכבר ייגמר הכאב הזה. 

    מבטיחה לך שזה המכתב האחרון שלי אליך, לא אטריד אותך יותר.

    אל תשכח אף פעם, שאהבתי אותך.

    שלום Love.

    נעמי.

     

    בערב כאשר הגעתי הביתה, הבית היה שקט. התקשרתי לשרונה, אך היא לא ענתה. המדף שלה בארון הבגדים היה ריק, ובאמבטיה נותר רק עיפרון איפור שחור. כיביתי את האורות, ועזבתי לכיוון ביתה. דפקתי על הדלת אך לא הייתה תשובה. לקחתי מונית, ונסעתי לסטודיו שלה בדרום העיר. המקום היה סגור. במכולה הירוקה שליד זיהיתי את ציוריה קרועים.

    למחרת ניסיתי לאתר אותה בבית ובמקום עבודתה אך ללא הצלחה. שבוע אחרי, זוג סטודנטים נכנס לגור בדירה שלה. הם פינו את התכולה וניקו את הבית.

     

    כמעט שנתיים עברו מאז, ואמש בחצות הטלפון צלצל. גילי העירה אותי ואמרה שמישהי בשם שרונה רוצה לדבר איתי. הלכתי למרפסת וסגרתי את דלת הזכוכית מאחוריי. שאלתי אותה לשלומה ואיפה היא עכשיו גרה. שרונה ענתה שהיא בסדר, רחוקה מתל-אביב, ב"מקום שעושה חסד עם היקום". שמעתי אותה דרך האפרכסת, מציתה סיגריה, מזיזה כיסא ומתיישבת.

    "זו חברה שלך שענתה לטלפון?"

    "כן."

    "יש לה קול יפה." החמיאה שרונה.

    "תודה. מה איתך? אולי ניפגש לקפה?" הצעתי "אני מאוד רוצה לראות אותך. את פשוט נעלמת ו..."

    "אני יודעת, ואני מתנצלת, לא יכולתי אחרת. אולי ניפגש פעם." אמרה שרונה ובקו השתרר שקט.

    "את עוד מציירת?" הסתקרנתי.

    "כן, אבל לאט לאט, מה איתך? מתי נראה סרט שלך?"

    "לא נראה לי שתראי, עזבתי את התחום."

    "חבל, זה מצער אותי לשמוע."

    "אני לא יודע, בינתיים טוב לי ככה, בלי כל הטלטלות וחיבוטי הכתיבה."

    "טוב, בזה אני יכולה להבין אותך... אתה זוכר את הסיפור שסיפרת לי פעם על מתקן הפנצ'רים מפרדס-כץ?"

    "כן, זה היה רעיון לסרט."

    "המשכת לכתוב אותו?"

    "רק בקווים כללים," עניתי "אבל כמו שאת מבינה, לא יצא מזה כלום, ואולי בצדק."

    "אתה סתם קשה מידי עם עצמך."

    "ואת לא קשה עם עצמך?"

    "שתי נקודות! טוב בחלק הזה אנחנו דומים. תגיד.."

    "מה?"

     "תוכל לספר לי את ההמשך של הסיפור על מתקן הפנצ'רים?"

    "עכשיו בלילה, בטלפון??"

    "כן בבקשה. אתה מספר יפה ואני אהבתי להאזין לך."

    "אני אפילו לא זוכר עד איפה סיפרתי לך?"

    "סיפרת לי עד לנקודה בה אבשלום מגלה את אהבתו מחדש לדליה רחמים, שחזרה מארצות הברית."

    "אה..." הבטתי אחורה, גילי נרדמה במיטה. התיישבתי על הכיסא והתחלתי לספר לשרונה את ההמשך, ממה שיכולתי לדלות מזכרוני.

     

    אבשלום למד מהר מאוד לחלק את זמנו בין שלושה מקומות. בבוקר היה נפגש בביתו עם דליה רחמים, אחר כך היה עובד בפנצ'ריה, ובערב היה מבלה עם אניה ומקסים בדירתם. הוא מבין שהוא צריך לבחור, אבל כל עוד אף אחת לא ידעה על השניה, אז מה הלחץ? גם ככה כל חיו היו ריקים, וזה סוג של פיצוי שמגיע לו. דרך אהבתן הוא הבין מה נשים משתוקקות לשמוע, מתי להחמיא, ומתי לעמוד על שלך. תחושת הכוח הזו משכרת אותו, והוא מתחיל לפזול לעבר נשים אחרות. הוא מגדל שפם דק, ולוחש באוזני נשות השכונה מילים מלאות תשוקה בספרדית. כשאחת התוודתה בפני שכנתה כי היא בוגדת בבעלה, ענתה האחרונה שגם לה יש מאהב, ובעצם התכוונו לאותו אחד שרמנטי. יום אחד מקסים, הבן של אניה, תופס את אבשלום בגינה הציבורית  מתנשק עם אישה זרה. מקסים עוזב את המקום בכעס. הוא מספר לאימו על מה שראה, והיא מנתקת את הקשר עם אבשלום. הוא מתחנן שלא תעשה כך, אך אניה חשה מאוד פגועה. אבשלום נאלץ להתנחם בזרועותיה של דליה, שמעבירה את הוריה לדיור מוגן. כעת היא ואבשלום מבלים זמן רב יותר ביחד. אך היחסים עם דליה מתדרדרים. הנוכחות של אבשלום בביתה מתחיל להוציא אותה מדעתה. הוא ביקש ממנה יחס אימהי, והיא דרשה את הגבר שבו. החיכוכים עימה גוברים, ואבשלום מתחיל לאבד את בטחונו. הוא נזרק ממיטותיהן של הנשים בשכונה, ודליה מנתקת עימו את הקשר כליל. אבשלום חוזר גלמוד לביתו ולפנצ'ריה הקטנה שלו. הוא מנסה לחדש את הקשר עם אניה, וקונה לבנה מקסים אופני מירוץ. הוא יודע שמקסים עומד להשתתף בתחרות ארצית וזקוק לאופניים מתאימות. אניה מבקשת ממנו שייקח את האופניים בחזרה. מספיק לה שהוא שבר את ליבה ולב בנה פעם אחת, היא לא רוצה שזה יקרה שוב. אבשלום מתעקש שתיקח את האופניים, ושלא תגלה למקסים שזה הוא קנה לו אותם. אניה מסכימה, וכאשר מקסים מקבל את האופניים אין קץ לאושרו.

    למחרת מגיע לפנצ'רייה בעל של האישה שאיתה התנשק אבשלום בגינה. הוא גילה שאשתו בגדה בו, ומפוצץ את אבשלום במכות. למקום מוזעקים אמבולנס וניידות. אבשלום מפונה לבית חולים, כולו שק עצמות שבורות. במהלך האישפוז אף אחד לא מגיע לבקרו. הוא מתאושש וחוזר לשכונה. כחלק מטיפול פיזיוטרפיה, ממליצים לו הרופאים לרכב על אופניים. אבשלום מתחיל לדווש בפארק. באחת הפעמים הוא נתקל באניה ומקסים. אניה עומדת עם סטופר ומודדת זמן לבנה, שמקיף את האגם על אופניו החדשות. אבשלום יורד מאופניו ונעמד לצידה. אניה לא מפנה את מבטה אליו, אך חשה בנוכחותו שמרגשת אותה. אתה בסדר? היא שואלת אותו. כן, עונה אבשלום, עכשיו אני בסדר.

     

    "זהו סוף הסיפור." אמרתי לשרונה "עכשיו שסיפרתי לך אותו, אני מבין למה הוא לא יצא לפועל."

    "למה?" שאלה שרונה.

    "כי אין בו שום דבר ממני." עניתי.

    "אולי, אבל אני אוהבת לשמוע אותך מספר."

     

    סוף.

     


    דרג את התוכן:

      תגובות (28)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        24/10/12 06:55:

      צטט: Ownaa 2012-03-09 05:00:08

      מאוד אהבתי.

       

      תודה :)

        9/7/12 11:22:

      צטט: ההיא 2012-07-09 02:07:12

      הרבה דברים מהרבה דברים. כמו לכלוא במסגרת זמנית פיסת חיים (כמה שנכנס לתוך מסגרת נתונה) ולהתבונן בה. ובסוף נשאר משהו לא פתור. (וטוב שכך).

       

      בדיוק כך. אם הכל היה פתור לא הייתה לנו זכות קיום.


      תודה :)

        9/7/12 02:07:
      הרבה דברים מהרבה דברים. כמו לכלוא במסגרת זמנית פיסת חיים (כמה שנכנס לתוך מסגרת נתונה) ולהתבונן בה. ובסוף נשאר משהו לא פתור. (וטוב שכך).
        9/3/12 09:22:

      צטט: Ownaa 2012-03-09 05:00:08

      מאוד אהבתי.

       

       

      תודה רבה.

      יום נפלא :)

        9/3/12 05:00:
      מאוד אהבתי.
        22/2/12 00:10:

      צטט: שירי'ס 2012-02-21 13:50:31

      "דוק של עצבות" - כך מגדירים את זה בספרים

       

      כנראה...

      תודה שירי :)

        21/2/12 13:50:
      "דוק של עצבות" - כך מגדירים את זה בספרים
        19/11/11 17:52:

      צטט: שחר בן-חור 2011-11-19 12:58:06

      צטט: talishia1 2011-11-17 18:45:49

      הממממ.....מעניין. בכל סיפורי האהבה שכאן אף אחד בעצם לא מוצא סיפוק. האושר הוא זמני. ובדידות, מלא. באמת אין בהם שום דבר ממך?..... :) (לא לנשוך, אני רגישה ;) )

       

      גם השקר הוא חלק ממני :-))

       

      תודה טליה :)

       

       

      ;)

        19/11/11 12:58:

      צטט: talishia1 2011-11-17 18:45:49

      הממממ.....מעניין. בכל סיפורי האהבה שכאן אף אחד בעצם לא מוצא סיפוק. האושר הוא זמני. ובדידות, מלא. באמת אין בהם שום דבר ממך?..... :) (לא לנשוך, אני רגישה ;) )

       

      גם השקר הוא חלק ממני :-))

       

      תודה טליה :)

        17/11/11 18:45:
      הממממ.....מעניין. בכל סיפורי האהבה שכאן אף אחד בעצם לא מוצא סיפוק. האושר הוא זמני. ובדידות, מלא. באמת אין בהם שום דבר ממך?..... :) (לא לנשוך, אני רגישה ;) )
        2/11/11 00:21:

      צטט: ליידי לו 2011-11-01 22:27:17

      אהבתי שילוב 3 הסיפורים יחדיו (אזלו לי הכוכבים) אשוב.

       

      התגובה שלך משמחת אותי יותר מכל כוכב.

      תודה :-))

        1/11/11 22:27:
      אהבתי שילוב 3 הסיפורים יחדיו (אזלו לי הכוכבים) אשוב.
        30/10/11 11:12:

      צטט: *אריקסון* 2011-10-30 00:00:30

      גם א ני אוהבת לשמוע אותך מספר.. (בעצם אני קוראת אך בכל זאת)

       

      תענוג של מחמאה גברת אריקסון :-)

        30/10/11 00:00:
      גם א ני אוהבת לשמוע אותך מספר.. (בעצם אני קוראת אך בכל זאת)
        26/10/11 18:50:

      צטט: יוספה אבן-שושן 2011-10-26 11:01:40

      שלום שחר, אהבתי את הסיפור, מעניין כמה מערכות יחסים אנו יכולים לנהל בו זמנים ולא מעורבים בהם טוטאלית... חומר דחוס מאוד לסיפור קצר מתאים מאוד לספר ארוך ...

       

      קודם כל תודה יוספה :)

      המערכות יחסים בסיפור מתקיימות בהפרש של שנים, אך מתקיים 'לינק' ביניהם. זה נובע מתוך תפיסתי את המציאות - כל מערכת יחסים מקרינה על הבאה אחריה.

      נ.ב

      על המקלדת אני אצן של מרחקים קצרים - זה כבר עניין של DNA :-)

       

      שוב תודה :))

        26/10/11 11:01:
      שלום שחר, אהבתי את הסיפור, מעניין כמה מערכות יחסים אנו יכולים לנהל בו זמנים ולא מעורבים בהם טוטאלית... חומר דחוס מאוד לסיפור קצר מתאים מאוד לספר ארוך ...
        23/10/11 17:00:

      צטט: lirazy 2011-10-23 09:52:09

      צטט: שחר בן-חור 2011-10-23 08:12:44

      צטט: lirazy 2011-10-22 23:53:50

      שחר הלכתי לאיבוד...אבל אהבתי את הקופסאות מאיקאה יש לי את זו עם הפסים:))

       

      'איבוד' זה מקום לא רע לבדוק כמה דברים :)

      אין על הקופסאות של איקיאה.

       

      תודה לירזי :)

       

      איזה משפט מוחץץץ...לפחות הוא בא עם חיוך

       

      (-: Big like

        23/10/11 16:59:

      צטט: Rain Drops 2011-10-23 09:51:04

      מהמם. הכל. כולל התמונה.

       

      תודה ליאת :)

        23/10/11 09:52:

      צטט: שחר בן-חור 2011-10-23 08:12:44

      צטט: lirazy 2011-10-22 23:53:50

      שחר הלכתי לאיבוד...אבל אהבתי את הקופסאות מאיקאה יש לי את זו עם הפסים:))

       

      'איבוד' זה מקום לא רע לבדוק כמה דברים :)

      אין על הקופסאות של איקיאה.

       

      תודה לירזי :)

       

      איזה משפט מוחץץץ...לפחות הוא בא עם חיוך

        23/10/11 09:51:
      מהמם. הכל. כולל התמונה.
        23/10/11 08:12:

      צטט: lirazy 2011-10-22 23:53:50

      שחר הלכתי לאיבוד...אבל אהבתי את הקופסאות מאיקאה יש לי את זו עם הפסים:))

       

      'איבוד' זה מקום לא רע לבדוק כמה דברים :)

      אין על הקופסאות של איקיאה.

       

      תודה לירזי :)

        22/10/11 23:53:
      שחר הלכתי לאיבוד...אבל אהבתי את הקופסאות מאיקאה יש לי את זו עם הפסים:))
        22/10/11 23:31:

      צטט: אינדיאנית אדומה 2011-10-22 20:55:07

      גם אני אוהבת לשמוע אותך מספר :), מדהים איך רקמת שלושה סיפורים ביחד בצורה כל כך קולחת. והסוף.בום לבטן. תודה!

       

      תודה לך מיכל

      היה שווה לכתוב, ולא רק כדי לקבל מחמאה כזאת :)

        22/10/11 23:29:

      צטט: ענבל ר נקש 2011-10-22 17:22:54

      מעניין.

       

      מרסי בוקו ענבל :)

      גם אני אוהבת לשמוע אותך מספר :), מדהים איך רקמת שלושה סיפורים ביחד בצורה כל כך קולחת. והסוף.בום לבטן. תודה!
        22/10/11 17:22:
      מעניין.
        22/10/11 15:35:

      צטט: dor@ 2011-10-22 13:00:16

      לא קראתי פרק 1 ולמרות זאת רותקתי לסיפור.

       

      תודה דור :)

      אחלה קומפלימנט!

        22/10/11 13:00:
      לא קראתי פרק 1 ולמרות זאת רותקתי לסיפור.