היום ראיתי את האשה היפה ביותר שראיתי מעודי.

כמורגלת במבטים משתאים, התהלכה לה בגווה הזקוף, במבטה שווה הנפש, מפזרת זיקוקי קסמים המכשף את כל הבא במגע עמו.

שמלת הקפלים שזכתה לעגוב על ירכיה חזרה וליטפה את רגלי האיילה מעולפת אף היא למגעה ולקרבתה של האשה היפה עלי אדמות. הסודר ההדוק שחבק את חזה נשם בכבדות, מאיים להחזיר את נשמתו לאלוהי צמרי הכבשים מהם נארג, וגרביה השחורות, הרקומות לאורך שוקיה אחזו בה, אוספות למענה את שאריות זיקוקי הכשוף מעורב באבק הרחוב המשתאה.

ואני, עומד נדהם, מבולבל ואבוד, תמה על עצם קיומי העלוב לנוכח בריאת היום השביעי שחלפה מולי כעת, אובד עצות על מהלכי הבא.

הייתי בדרכי לעורך הדין שלי, סמואל בקו, לפגישת עדכון על עזבון רוסי מן המאה ה-19 שעדיין לא אבדה תקוותי לרשתו. משרדו ספון העץ שכן בבית אר דקו קלאסי בקרבת פלאס סטפני. היו לו שתי עוזרות, סטפני חמודת הסבר, והשניה, מדלן, שתקנית מקצועית, אך וודאי יעילה מאין כמוהה, מסוג העוזרות המשרתות את בוסן עשרות בשנים לפני צאתן לגמלאות עם חתול או שניים.

וכך, בין מדלן וחתוליה ובין סטפני וחמידות מראה, בין האוצר הרוסי המנצנץ, ובין פלאס סטפני המגחך לנוכח רפיסותי, חשבתי רק עליה, רק עליה, רק עליה.

ונזכרתי בענת, בימי החמישית, שלשווא ביקרתי בכל תיבת דואר בחצי עיר גדולה על מנת להשיב לה דבר שלא איבדה, ביומאלי המולטית, שהאתגר בלמצוא את חיוכה מבשר הרעות פרנס רבים מהחינטרוס של הוואנה, ובארגנטינאית שמשכה אותי באפי בסמטאות רוסריו.

הגשם החל. פתחתי איפוא את תיק העור המרופט שלי, ואפסנתי בזהירות את מפזרת אבק הקסמים שלי. מיסייה בקו ממתין, וכך גם האשה היפה הבאה שאראה מעודי.