הלילה נדד אל מחשבות רחוקות,כזמן שעצר מלכת.

כוכבים בשמים זהרו בכל יופיים,ואני מחפש את דרכי אל הניסיון למצוא מעט הקלה בים ההרהורים שאחזני,ללא הרף.

האם טעיתי בכך שהסכמתי להפגש עימה?

הייתכן ששוב חוזר אני על טעותי עם א'?

ההרגשה הייתה של אושר וחשש,חשש של דחייה,של מועקה לקראת הבאות.

ואני,אני הוא אשר צייר לה את מושלמות הקשר הכי הוגן שיש.

אל תקחי על עצמך את מעמסת האכזבה כבר מעכשיו,אמרתי לה לא פעם,הביאי לתוכך את הידיעה שאכן יכולה הינך לרקום רגשות בטחון ואהבה.

כל נסיון אחר ייתקל באכזבה וכאב.למדי את עצמך להתמודד עם הסקרנות,וגם הרגש הפועם ילבה ליבך לאושר.כשהסקרנות תגבר על הרגש,היופי ייעלם כלא היה.

והלילה עדיין ממשיך בשתיקתו,עוטף אותי בחשיכה קסומה שהביטה אליי בשלל צורות חמקניות.

ניסיתי לתת לעצמי מרגוע ולפלס דרכי אל חלומות הלילה,אך שנתי נדדה.

הלומי מחשבותיי הלמו בי ללא הפסק..חששות פרידה היכוני ללא רחם,והלב האיץ כוחו לשיאים חדשים.אש בוערה בעצמותיי,עורגת לדעת  את זוהר שפתיה המענגות.

עד מתי ירבץ געגוע בדמעותיי החרישיות לקריאה המבוהלת לראותה?

מדוע זה אני מתכחך  בשרידי חשכת כיסופיי התמימות?

ואיכה אהיה שבוי בלבטי המחר המקסמים זרותם בכליאת בדידותי הבלתי נמנעת?

עד לאן אקח  לחלוחיות אדמדמות וכואבות שיעלו על פניי בתחינה אחרונה השוקקת לימים אחרים?

היימשכו רגעיי חסרי השחר בלעדיה,רגעים המבקשים את הנגיעות הכמוסות שירטיטו עלומיה בתשוקה אדירה?

מדוע זה  אלוהיי אמשיך לרקום תקוותי באשליות מדומות הכלואות בחשכת רגעיי בלעדיה?

ואת יסורי,האם תשמע היא?

עד מתי אתענה לבדי?

ועד מתי ימשיכו בכיותיי לסלסל בלילותיי?

שואל אני את עצמי,והתשובות רק מתעצמות לנוכח הדקות החולפות כשהיא אינה עימי.

עד מתי תפילתי הקטנה תהמה קולה בסתר,ותוריק חלומותיי ומשאות נפשי הקוראת אליה ללא רחם?

הן לא תדע את פניי העצבות הנושאות קולי אליה ממגרפות  תשוקותיי לראותה,תשוקות המרחפות כהרהור מעורב ברחמים ועונג.

קורא אליה-והיא איננה..

לא אוכל לומר לה עד כמה הכאב בלעדיה פורט להבותיו בנימי רגשותיי,מפילם חלל מתוך עולם שהותיר אותי בודד בלעדיה.המרטיט גופי באצבע הפועמת רגעיה לזכרון הנשכח שהותירה בי.

וגופי נחנק מדמעותיו,מחריש לנגד שלהבות הציפייה הנאמרת ללא מילה,באותו טעם מנוכר שנותר בשדותיי היבשים והשחונים בלעדיה.

מנסה אנוכי להביט ולו לכמה רגעים באותן עקבות מאושרות שהותרת לאחר שנדם קולך,עקבות המחייכות אליי לרגע קטן אחד.

ואותה הארה שובבה שפורצה לבדה לחוחי העצב חנקה מילותיי הקורעים מתוכן את אש המרד הכושלת בתבונותיה בהלומי ליבי.

אני חושב עד כמה הייתי מאושר להיות תלוש מהמציאות הזו ולרחף אליה ולראותה ולו לרגע אחד ויחיד,רגע שיכפר על ימי סבלותיי,ויכפר על כאבי געגועיי.

שתיקה זרה נפלה עליי פתאום ומבינה מה רבות הן הדמויות העצבות שבי לנוכח תעתועי החיים .והלילה חלף...

יום חדש עלה,ועימו ההבטחה החדשה.

היה זה בשלהי הקיץ,הסתיו קרב ותחושה עזה של שינוי התפשטה באוויר,החום היה מעיק, ונתן בי את אותותיו..הייתי חסר סבלנות..

האם היה כדאי להגיע?  הרהרתי ביני לבין עצמי..

החום רק  מתגבר ,כמו מאלץ אותי לסוב על עקבותיי....

והמחשבות מעיקות ומנקרות ללא רחם כשחום הקיץ  מגיע לשיאו.

פסעתי בצעדים כבדים,לא יודע מה מצפה לי..מחפש בזוית עיניי את המקום בו היא מתגוררת.לפתע ..."מצאתי" נפלטה אנחת רווחה מפי.

היה זה בניין דירות גדול ומפואר,שהיה ממוקם בלב היישוב.

מה אני עושה כאן? שאלתי את עצמי,מופתע לנוכח המקום בו אני נמצא.

מה לי ולעושר הזה שפתאום אני ניצב בשעריו?

חשבתי לחזור חזרה,להניח לעצמי לשכוח,אך,הבטחתי שאגיע.למרות הרצון העז לחזור חזרה,החזקתי את עצמי לבל אבזה עצמי בהבטחתי.

נכנסתי למקום שלא ידעתי את טיבו,נעמדתי מול דלת ביתה,ונקשתי בדלת.

ובראשי עלו המילים שערב קודם אמרתי לה...

"אם באי תגובה מצידך בחלוף דקותיים אלך לי לדרכי".

בעודי ממתין,חזרתי לשיחות שנערכו בנינו לאורך הימים,שהרגעים היו כזהרורי אור שהביאו מזור לחיי, שיחות על העולם, שלא רציתי שיחלפו,ומילים שהפליאו בי אהבה,רצו את המגע שכה רציתי לחוות,לדעת שוב שהמונח אהבה הוא לא מילה גסה בעבורי.כל כך רציתי לאהוב אותה,לתת לה את רגשותיי למשמרת עולם,ואני מפליג אל הלא נודע... לפתע,רחש קל מפנים הבית עורר אותי בבת אחת.

הרגשתי כאילו תהום ניצבת למולי,ושבעוד רגע אחליק פנימה,ללא יכולת להציל את עצמי. אחרי 11 שנה ללא אהבה הייתי כבתול לנוכח המעמד בו מצאתי עצמי.

הדלת נפתחה....וכשראיתיה..

ליבי הלם בחוזקה,המחשבות התרוצצו בתוכי  כמכונית שועטת אל הלא צפוי.

הייתי מבולבל ונרגש,לא יכולתי לבטא עצמי במילים.

הרגשתי קושי ומחנק,היד רטטה קלות,לא צייתה לפקודותיי.

מלמולים לא ברורים יצאו מפי,כשפה אחרת,לא מובנת.הציגו אותי כמגוחך,שאינו שולט במחשבותיו.מה אני עושה? מה קורה בתוכי?

האם אתבדה באהבתי?  או שמא אלך לדרכי ?

שפתיי  נחתמו בשתיקה.,והמחשבות  חלפו כענני סערה,הקימו אי מנוחה בנשמתי.

בוהה בעצמי הייתי,לא יודע נפשי מבלבול שרק הגביר נוכחותו בחיי.

כשבחינה במצוקתי,קרבה אליי,וליבי החסיר פעימה.

ליטפה פניי, במגע קסם שהציפני ברגשות נעלמים,והשקט חזר לחיי...

מגע ידיה נסך בי תחושת שלווה ענקית,והייתי חסר אונים בין זרועותיה.הושיטה לי ידה,והוליכה אותי אל חמדות אהבתה.

"שב" ,לחשה קלילות.

גופי רעד,אט אט התיישבתי,פעימות הלב רק התגברו,לחץ הדם הרקיע לשחקים.

היא קרבה לנשיקתה שדבקה בשפתיי,מפריחה סומק ראשוני ,מיד נבוכתי ההרגשה הייתה של שייכות של עדינות מופלאה שמצאה את דרכה אליי במעשה טהור ונפלא.

אל תחשוש..לחשה לי.

ובמיטתה,מקשיב אני לפעימות ליבה,נותן בידיה את גופי והיא מקבלת אותי בברכה.

עוטפת אותי בגופה,מביאה בי את ניחוחותיה,למשמרת,כעילוי למזבח אהבתה.

לה בכל אותיות ליבי ,קראתי את הדיבר ה 11,"ולא תהיה לי אישה אחרת על פנייך,מעתה ועד סוף יובלי החיים.".ושם,ברגע ההוא ידעתי שהיא שלי לעולם.