עירית הגיעה ביום שישי אלינו. לא אמרה דבר לפני, לא התריעה, לא דיברה ולא שיתפה אותי בלבטיה ובחייה. היגיעה עם שלושת ילדיה. דן הבכור, בן 13, רז האמצעי בן חמש וליהי בת השנה. נולדה בסימן פרידת הוריה זה מזו ותלמד לחיות את חייה בלי הורים שישנים ביחד באותה המיטה.

נכנסה בדלת עם מזוודה שחורה גדולה. התחילו צעקות בבית. "מה את עושה אין לך אחריות כלפי ילדיך וכלפי בעלך, תתעשתי עירית בחייך את לא יודעת מה זה להיות אם חד הורית. תחזרי אליו. לא רוצה שתבואי כך אלינו בלעדיו. תחשבי טוב טוב על מעשיך. מה קרה כבר? מה היה כל כך גרוע לך? " נחמה בכתה וצעקה ונכנסה לאטרף של הסתבכויות עם המילים ועם עצמה.

"אמא זה ארוך ומורכב ולא יכולה לספר הכל על רגל אחת", אמרה עירית. "רוצה לישון קצת ולהניק את ליהי היא סחוטה ועייפה. והילדים רעבים. יכולה להכין להם אוכל? אולי נזמין פיצה?" רעדה עירית.

אין הרבה מה לומר עכשיו, היא הרגישה כמו בסרט לא שלה, כמו לקחו לה את חייה ומישהו אחר חי אותם ועוד מעט תסתיים הסצנה המכוערת הזו והיא תשוב לשחק את התפקיד שתפרה לעצמה. כל זיק של תחושת חופש שמעיזה לחדור לתוך האזור הפנימי של שדה השמאלי היא משאירה  ולא דוחקת בו. אין לה כוח להתמודד לא איתו ולא עם הוריה מצד שני שמנסים כל יכולתם להחזיר אותה לתפקיד הקודם.

הפיצה היתה ברוכה מאוד. נתנה לה את מנת החופש שהיתה זקוקה לה למשך ארבע שעות. רז ודן עצובים ראו טלויזיה. אתמול היה היום האחרון של הלימודים והחופש הגדול השנה יהיה שונה מאוד מזה של שנה שעברה ומזה של כל השנים הבאות. לעטוף אותם. לעטוף בהרבה אהבה ולהסביר ולדבר ולתת להם להוציא את הכל מתוכם. כך אמרה העובדת הסוציאלית שדיברו איתה ליפני חודש. נישמע לא נעים אבל ישים. הדמעות זלגו על לחייה כל פעם שחשבה שהנה הולכת להרוס להם את חייהם. הולכת להרוס את חלקת האלוהים שטיפחה וניסתה לעצב במשך ארבע עשרה שנה.

רק לעבור את שישי שבת. שישי שבת הראשונים שלה בלי עקיבא. וביום ראשון תחזור שוב לביתה. יודעת שהוריה, כשיתפכחו מרגשותיהם יעטפו את ילדיה. קיוותה גם שאחיה יבואו. ואולי יעטפו אותה יתנו לה כוח להמשיך הלאה וכוח לחיות.

ערב שבת ניכנס לו בפתח. לא בישלה את בישוליה כמצופה ממנה ולא שטפה את כל הבית. חשה עייפות מצטברת. עייפות שהצטברה לה מתחילת השנה והגיעה עכשיו לשיאה. יודעת מה צריכה לעשות ויודעת גם למה באה להוריה. התרכזות והתמקדות בילדים. תשומת לב שלה אל ילדיה ותשומת לב של משפחתה אליה. הרמת יד אחרי יד הליכה ברגל צעד אחר צעד, הזזת הגוף ותנועה שלו מצד אל צד. פעולות שבעבר אף גוף לא שם לב אליהן והן מבוצעות כדרך קבע ובנורמליות, אולם, בזמנים בהם הגוף נכה הוא והנפש גם, יש בפעולות אלו כאב מסוים. כאב פיזי או נפשי מתרחש באותה המידה ואינו מאפשר ביצוע פעולות נורמטיביות בשבילן הוא קיים.

"אמא אני רעב" רז, אלא מי חושבת לעצמה. מאוד מאפיין אותו הניסוח הזה של המילים. "אמא אני רעב". עכשיו בלי לדחות ושהאוכל יגיע אליו. לא סתם אוכל אלא אוכל שהוא אוהב. אוכל בצקי כמו פיתה הפתעה. פיתה שבתוכה נישפכת ביצה ומעליה פרוסת גבינה צהובה והכל מבושל במיקרו. או מלוח מטוגן ועליו גבינה צהובה ומעליה חביתה. שוקו קר מאוד רצוי שיהיה בנימצא, כוס מיץ תפוזים יכולה לעזור גם. וכך עסוקה בהכנת תפריט מרשים לכל אחד מהם בטעמים וריחות שונים, היא מתחילה להניע את איבריה בלית ברירה.

בערב יתחילו להגיע אחיה. אבי שגדול ממנה בתשע שנים היגיע ראשון. הוא עדיין לא יודע שהיא לבד ועומדת לספר לו.

האווירה בבית מתוחה כולם חוששים מתגובתו של אבי. כיאה לבכור יש לו חותם אישי על כל אחד מאיתנו. על אמא על אבא ועלי.

"הי מתוקה, מה שלומך?" פניו של אבי תמיד מאירות. גבוה בשני ראשים ממני, בחור חתיכי. שיער שחור קצוץ משוח לאחור. תמיד עוטפים אותו מיכנסי ג'ינס וחולצת טריקו.

הגיע עם כל המשפחה שלו. אישתו וארבעת ילדיו. תאומים בני שלוש ותאומים בני שבע.  באים להורים כדי לנוח קצת. להספיק לישון ולנסות להשלים את מה שלא ראו בטלויזיה ואם יתמזל מזלם אז יוכלו ליקרוא עמוד אחד או שניים בספר.

"הי, אבי מה שלומך? מלא זמן לא ראינו אותכם." נישוקים. מינהג שחוזר על עצמו אצלנו במישפחה. נישוקים כשהולכים ונישוקים כשבאים. "אנחנו בסדר". מה איתך? מה אם הילדים?" "אז זהו אני צריכה לדבר איתך. אולי נלך לבריכה, נשב שם בקפטיריה ונדבר. יכול?" קיוויתי.

השיחה עם אבי היתה מעמיקה וטובה. הבין ברור שהבין. הרי אם יש הסבר ונימוק הגיוני ומשכנע מבינים. לא תמיד רוצים להבין ולא תמיד מתאפשרת הבנה גורפת משום המצב בו נימצא המקשיב. יש לומר את הדברים בנקודת זמן מתאימה מבחינת האדם שמקשיב. אבי היה במצב מתאים. מוזר שלמרות שהוא אחי לא הייתי מודעת שנים כה רבות ליכולות ההקשבה וההפנמה שלו.

"דברי אני מקשיב" פתח אבי. במה להתחיל, פתאום צריכה לספר לעצמי בעצם מהתחלה ועד הסוף את כל מה ששמרתי בסוד ממני. את כל מה שנימנעתי מלספרו מחשש שיכאיב לי ולא אדע להתמודד עם זה ואז אכנס ללחץ, מה שיכול ליגרור התפרקות עצמות.

 "אני ניפרדת מעקיבא. " אמרתי בקול סדוק. לא מבינה למה תופסת את זה כל כך נורא. כמו חרב עלי עולמי. כל הזמן שומעת מסביבי נשים שניפרדות מזה שחיו איתו שנים. ניפרדים ומממשיכים ליחיות נישארים בחיים. לא מיזמן שמעתי על אפרת שניפרדה מבעלה. שתי בנות להם . החליטה וביצעה. רק בת 30 וכבר החליטה וביצעה החלטה גורלית כל כך . היה לה אומץ לקום ולומר "זה לא מתאים לי. לא מתאים לי ליחיות בלי אהבה בלי השקעה בלי אור שינצנץ בבוקר כשקמה, בלי יחסים שלא לדבר על יחסי מין מטוהרים מזוקקים וניזקקים פתוחים ומלאי הנאה."

אז גם אני הגעתי למסקנה דומה. "שנתיים במשבר עמוק וכרוך בהתמוטטויות הגוף והנפש הביאו אותי להחלטה שכך את חיי אסור להמשיך. ולא רק בגללי. אלא גם לחיים לצידי."  אבי מסתכל מקשיב שלו ורגוע. "יודע על כך, שמתי לב וחושב שאם כך מרגישה, עושה את הדבר הנכון" "לא מופתע?" שאלתי.

"לא", ענה בנימה שקטה משהו . קול עמוק ושקט.

אבא היה במצב פחוס לחלוטין. כל שעשה ואמר היה כדי להניע אותי ממצבי. להטיח בי ולומר לי את משנתו ואת חובתו להצילני מהיחס החברתי אלי מהעונש שמטילה על עצמי לעולמי עד. מכך שכל הגברים עכשיו יראו בי אובייקט מיני. ידפקו וישליחו. "כמה גרושות יש בשוק, יודעת את? וכמה גברים וכל מה שהם רוצים זה לשכב איתן, יודעת? מי בכלל יקח אותך אליו? שלושה ילדים? למה את עושה זאת לעצמך? למה לי?" דמעות של יאוש החלו לזלוג על פניו. התכוננתי לסצינה הזו. בפעם הקודמת הוא הצליח ללבות את האש מעיני להשפיל אותן שוב אל הריצפה ושוב להמשיך ולגרור אותן שנה שלמה . ועכשיו סיפרתי לו רק בסוף. רק כשהכל הגיע לסופו סיפרתי לו. לא נתתי לו לשבור אותי. לא עכשיו לא היום ולא מחר. אנשים אחרים אולי כן ישברו אותי. אבל לא הוא. לא אבא שאוהב אותי תמים, אבל כאן ועכשיו הוא מבכה את עצמו ולא אותי. מנסה להגדיר את חייו ואת כישלונו הסופי שנחרץ במו ידי.

הכל הסתובבב בראשי, הרגשתי איך שהריצפה רועדת וזזה ואני איתה זזה בלי יכולת לייצב את עצמי. כולם נבהלו כשנפלתי לריצפה, משוחררת ועייפה בעיניים עצומות. שלוש שעות שכבתי כך עד שהתעוררתי. שפכו מים. הביאו רופא שבדק ואמר שהכל בסדר ורק צריכה להתעורר. אין טעם להיכנס לפאניקה עכשיו. תנו ל את זה כניראה שהיא צריכה את ההתנתקות הריגעית הזו מהמציאות. תנו לה ופיתחו את החלונות כדי שישהיה לה אויר זורם. היא תמשיך ליזרום כשיהיה לה כוח חדש.

אחר הצהרים התחל לרדת גשם. הכי מוזר ולא צפוי שבאוגוסט ירד גשם. אבל הוא ירד למרות כל הפילאות של כולם. והוא עשה לי טוב. התעוררתי. יצאתי החוצה ונירטבתי. לא איכפת לי שגופיה דקה מילאה אותי ושאני בלי חזיה ושמיכנסיים קצרים מאירים אותי ויחפה. ישבתי על המדרגה בפתח הבית, בעומר, ראלף היגיע ללקק אותי ולקבל חיבוק ולטיפה. ליטפתי את ציצית ראשו והוא שמח. קישקש בזנבו. ועם כל יאושי ראיתי זאת והרגשתי זאת. סתם כך להרים את היד וללטף מישהו , כל כך בסיסי וכל כך נחוץ . מתוך האין מתוך החלל הריק שבי הרגשתי משהו צף ועולה. משהו חדש שניעור בפנים ומרגיש את ראלף. אף פעם קודם לכן לא הרגשתי אותו. לא אהבתי אותו והתרחקתי ממגע לשונו. ועכשיו כאילו הכריח אותי ובכוונה ניצמד אלי. כאילו להאיר אותי מתוך החשיכה הזו שניצמדת אלי ולא מרפה.

את ההצמדות לחיים החלטתי לבצע לא רק בגללי אלא גם בגלל ילדי. את ההצמדות לחיים שלי בעבר ובהווה החלטתי לבצע רק בגללי. היה לי חשוב להעביר את המסר הזה לי ובאותה הנשימה להעמיק את הקרע שניפער וניפתח ביני לבין חיים, בעלי הקרוי בפי בעלי לשעבר. היה ואיננו עוד. היה וטוב שכך היה. את שארית חיי מוטב ואיישם בתובנה הזו. לא להצטער על מה שהיה אלא לנסות ולהתרומם דרכו. להביא את עצמי למודעות חיצונית ופנימית ולשלול את זכות ההצטערות מחיי, אותה זכות שהיתה חלק ממני כל כך הרבה פעמים בחיי.

עברו קשה מאוד היומיים הבאים. ימי השישבת בצל הפרידה הכואבת. גם אם ליפעמים ניתקבע חיוך על פני, הקפדתי למחוק אותו ליפני שיראו אותו. לעצמי חייכתי. היום הזה סימל בעבורי את חירותי. כבת 40 אני. ניראית צעירה מכפי גילי. ההרגשת היתה מוזרה. הרגשה שהחיים מתחילים עכשיו, ממש ברגעים אלו. חיים חדשים מלאי הפתעות ואורכם לא נודע. ייחלתי לחיים ארוכים.

בדיוק ליפני שבוע סיפרנו להם. אחר הצהריים נעים. מזג האויר הפציע אל סתיו. הסוכה עדיין נשמה את נשימתה האחרונה, קישוטיה גוועו מזמן. ביקשנו שיבואו לסוכה, לשבת בחוץ. ג'וי התרוצצה כל העת בצורה חריגה מהרגיל. ניתרה ולא הפסיקה ליילל. נידמה כאילו בגופה רוצה היא לעצור את שאמור להתרחש כל רגע. החלטתי כי אנסה להעביר את המסר בצורה קלילה. לא כבדה ולא מסורבלת. לתת להם את כל המידע שנחוץ ולדבר אמת ככל שאוכל.

"אני רוצה לדבר איתכם על היחס ביני לבין אבא" התחלתי בהדרגה. "הקשר ביני לבין אבא מבוסס על בחירה. בחרנו ליהיות ביחד ובחרנו בכם. ואנחנו שמחים ומאושרים שיש לנו אתכם." המשכתי וניסיתי לא להיתקע. הרבה זמן שיננתי לי את שהולכת לומר בשיחה הזו. הרבה זמן פינטזתי ליהיות אחריה ולעמוד את הנזק שאנחנו גורמים לילדנו. הפיך או לא הפיך. צלילה למעמקים או טבילה במים ועליה מחוזקת אל פני הקרקע. "רציתי ליחיות עם אבא. ורציתי להקים איתו בית משפחה ושיהיו לנו ילדים. וכך באמת היה וקיים עד עכשיו. אני מאוד מעריכה את אבא שלכם והוא אבא נהדר, אבל לנו בינינו קשה לנו ליהיות ביחד. אנחנו חושבים אחרת על הרבה דברים. אני מרגישה שרוצה ליחיות בלעדיו. להמשיך את חיי בלי אבא שלכם. זה מאוד קשה לי וברור שגם לכם יהיה קשה". הפסקתי. רציתי שיוציאו את שהם שמעו בזה הרגע. שישאלו שאלות. שיבכו . שיצרחו אמא לא אל תעשי את זה. רז שאל "אתם מתגרשים?" "כן" עניתי לו. דן התחיל ליבכות והחזיק את ידיו של אביו. אלי הוא לא הסכים להתקרב. כעס אבל נעתקו המילים מפיו. הרכין את ראשו לריצפה ושתק. ניסיתי לשאול אותו מה הוא מרגיש ואם יש דברים שהוא רוצה לישאול אותי או לומר לי. ניגשתי אליו וחיבקתי אותו. הוא גדול. לא מיזמן עינו לו מסיבת בר  מיצווה. בחרנו את העיתוי כך שיהיה אחרי הבר מיצווה כדי שלא לקלקל לו הכל ולגרום לריכולי סרק במסיבה שלו. קיויתי שלא ירגיש מרומה.

זמן, הרבה זמן, צריך לתת להם. הזמן מרפא ואם לא מרפא לפחות מרפה את הזיכרון ונותן תחושה ישנה שאפשר יהיה להתמודד איתה. 

שתיקה. שקט. שקט ושתיקה ביחד. עצמתי את עיני והרגשתי איך ניכנסת אלי חמימות לא מוכרת אל קודקוד הראש ועוברת אל שאר הגוף. הכל התמלא מסביבי ביטחון. דופק הלב שהיה מואץ ליפני שתי דקות, נעלם והותיר התכווצות לב והרפיה, התכווצות שתיקה והרפיה, התכווצות שתיקה שתיקה והרפיה.  שקט עצמי נכנס לגופי, צעדיו בטוחים הם ואין מחסומים בדרכו. השקט לו חיכיתי הרבה מאוד חודשים התעורר האיר אותי ושלח קרני אור לעבר דן, רז וליהי הקטנה שישנה כל העת בעגלה.

הרעננות של יום שישי אחר הצהריים הגיעה לקיצה ורגישות גופנית דפקה בדלתנו. איטיות שלא נעצמת וביטחון מזיז גוף. בבת אחת ראיתי אותם נעטפים בידיים חובקות אותם ונרגעים. ראיתי הילה מתרוממת מעל כל אחד מהם ומגיעה עד לתיקרה ושם נעצרת. וידעתי שהיא תישמור עליהם. היא לא תיתן להם ליפול. היא תיהיה היד שמכוונת אותם והאוזן הקשובה להם. ברגעים הקשים היא תתמוך בגבם, תחזיק אותם ותסייע להם. ועוד ידעתי שהיד הזו באה ממני. שאני שלחתי אותה אליהם. היא היד שמכוונת אותי. היא מגינה עלי והיא שומרת אותי. היתה שם תמיד רק לא בזכרוני. גדלתי איתה אך לא התייצבה לנגד עיני. גם הם לא יראו אותה אלא כאשר יהיו מוכנים לכך. רק כשיהיו נאמנים לעצמם ומודעים לנפשם.

הסתכלתי על הסוכה בחוץ. עדיין נטועה שם, עומדת ויציבה. חשבתי שרוחות המידבר והגשם יזעזעו אותה. אבל לא . בשורשיה ישנם זיכרונות של סופות חול ורעמי גשם. היא יודעת איך להתקבע כנגדם. יודעת איך לנוע ולמצוא את האיזון בין טיפה לטיפה ובין קרן רוח לשניה. היא למדה זאת על בשרה, הסיקה מסקנות והיום ,למרות שהיא ארעית, יציבה היא. התיישבתי בתוכה. מרגישה שם כמו בבית. הארעיות והזמניות נכנסה אל חיי שלושה ימים לאחר שנולדתי. את בית הורי הכרתי רק בשעות בודדות של היום ואת בית הילדים הכרתי יותר שעות. את אימי גם הכרתי שעות בודדות במשך היום ואילו את הסופר נני של הקיבוץ הכרתי כבר מיומי הרביעי. פאולה. פאולה דחקה את הקיבעון ממני החוצה.הוא מצידו ניסה להתייצב, להתגונן הרי יודע הוא את העבודה לשמה נולד, אך גדרות הקיבוץ היו קשוחים יותר.

וכמו בני ישראל שאלתי את עצמי שאלות מדבריות וסוכתיות. האם אני ראויה? האם הזמן הקצוב שלי ניגמר ועכשיו אני עומדת בפני הארץ המובטחת? כבת ארבעים. ארבעים שנה שהם יותר מסמל, הם המציאות העכשווית, הלכתי במידבר. והיד הייתה שם. תמכה בי לכל אורך דרכי במידבר. לא התייאשה ולא נעתרה לתחנוני להשאיר אותי לנפשי ולהתנתק ממני.

בלילה, במיטה, הבנתי שדרך ההליכה שלי במידבר היא שהביאה את המידבר לילדי, ועכשיו כאשר אני מפסיקה את ההליכה הזו ונכנסת לתוך ישוב קבע בחיי, אגרום בכך גם להם לשוב ולחיות בתוך הוויה שהיא לא זמנית אלא מקובעת. הזמן הזה הוא הנחת אבן פינה למה שאמור להבנות מאוחר יותר. אבן מסותת שיש לה חיים משל עצמה. דם ותאים שנבנים כאשר הם מתפצלים אחד אחרי השני. הבנייה, עתידה להיות מוכפלת בשתים כל פעם כאשר שישנה התחלקות תאים.

מסוחררת מהגילויים האחרונים בנפשי, התחלתי לארוז את חפצינו מבית הורי. ניראה כי אני מחוזקת עכשיו קצת יותר מהיום הקודם. הרבה תיקים קטנים הבאתי איתי. ארבעה, לכל אחד תיק. ועוד תיק אחד לשים שם את דברי האוכל והשתייה לדרך ואת כלי האיפור שלי. את המיזוודה הגדולה שבה ארזתי תמיד השארתי בבית לחיים. היא התחלקה בחלוקת הרכוש ונישארה איתו. הכנסתי את הבגדים מקופלים ונקיים כל בגד לתיקו האישי. במשך השבת אמא כיבסה את כל הבגדים המלוכלכים והכינה אותם מקופלים היטב על השולחן הגדול במטבח. בשעה שש בערב כבר הייתי מוכנה לנסיעה חזרה. היה כבר חושך ונסיעה של שעה וחצי חיכתה לי. עצרנו בצומת דבירה באלונית. קניתי קפה הפוך חלש ועוגיות גרנולה עם סוכר חום.

3.

ידעתי מה רציתי. הידיעה הכתה בי פעמים לפני ולא ירדתי לסוף דעתה. לא הבנתי מה בדיוק הידיעה הזו רוצה ממני. האם לא די בכך שנפרדתי שהלכתי אל התחושות שלי. האם לא די בכך שפירקתי משפחה שלמה כדי להפוך את אותה הידיעה למציאות. ניראה שלא. הידיעה הכתה בי שוב ושוב בעיקר לפנות בוקר בשעות שבין ארבע לחמש. ממשיכה הלאה ולא עוצרת. למען האמת אין מה שיעצור אותי. יש רק מי שדוחף אותי  הלאה. צריכה לעשות לביתי. ביטוי שנתקלתי בו פעמים רבות בהקשר זה או אחר. פעם שחקן ידוע אמר זאת "אני עושה לביתי". בלי להתבייש וללא מעצורים. לעשות לביתי או שמה לעשות לי? או לעשות להם? או לעשות לו?

 לעסוק בפיתוח של מה שתמך בי. לפתח את היד הזו שהייתה בגבי כל העת. להבין שהיא שם למען מטרה מסוימת. לתת לה המשכיות, חיים, עצמאות וחירות.

קמתי התלבשתי הסתרקתי ויצאתי. לא שמתי לב לכמות השיער שנשארה שם על המסרק ולא לחיות שהלכו שם בין השערות. עתידם שיחלפו אם אשאיר אותם במקומם הראוי ולא אחזור על טעויות מהעבר. להתרכז בהווה ובעתיד, זה מה שחשוב עכשיו. לבנות בית יציב ואמיתי שמגובה באבנים תאיים מוצקים.

נסעתי לתל אביב לרחוב גרמה. הפגישה נקבעה לשעה תשע וחמישה. בשעה תשע הגעתי חניתי בחניית הבניין וכבר הלכתי לעבר השוער שהסתכל ולא הבין מה אישה כמוני עושה כאן. "באתי לראיון עבודה" אמרתי. הוא לא הבין. "לא יכול להיות. ראיונות עבודה נעשים בחלקים אחרים של הרחוב ובטח שלא פה. אין כאן אף אחד שיכול לעשות לך ראיון עבודה. הוא לא הגיע עדיין". "אז אחכה לו שם למעלה" עליתי ולא חיכיתי לתשובה. הרי אני יודעת למה באתי ויודעת את שעלי לעשות עכשיו, גם אם לא הרמתי טלפון וקבעתי ראיון עבודה מסודר. ישנם דברים שנקבעים מראש וזה שהשומר לא יודע עליהם אין זה אומר שהם לא יתקיימו. ברור שלא יודע. הוא לא היה שם כדי לשמוע אותי.

הוא לא רדף אחרי. כנראה שחשב שאין צורך בכך ובמילא אחזור עוד מעט. המעלית הייתה מסודרת ונקייה מאוד. מאווררת ומוארת. הרגשתי שעולה במעלית שונה כלפי מעלה. התרגשתי והתחלתי להזיע בבית השחי. חייבת להירגע. בקומה שמונה המעלית נעצרה ושם מסדרון ארוך שמפריד בין שתי אולמות. פרקט לאורך הרצפה ופינות ישיבה מסודרות בצבעים של בורדו חום וכתום בצדדיו. משהו מוכר. תחושת מוכרות וחמימות עטפה אותי. הגעתי למקום הנכון.

הוא כבר חיכה לי. לא ידעתי את שמו אבל הוא ידע את שלי. אמר לי לשבת ונתן לי כוס מים קרים. הבחין ישר בריח זעתי החריף כאשר הושטתי את ידי לקחת את המים. עיוות קל בפניו אבל הוא לא נירתע. "שלום עירית, מה שלומך?" שאל. " לא יודעת" עניתי וקולי קצת רעד. "בואי לא נתעכב לגבי הסיבות שהביאו אותנו לשבת כך ביחד היום. אני רוצה להתחיל הכול היום ולא לדחות שום דבר. אם כבר באת הנה ועשית את הצעד המחייב הזה סימן שאת מוכנה". מוכנה למה? כאילו הוא קרא את מחשבותיי. אני עדיין לא יודעת מי הוא, למה ובאיזה עניין זומנתי לכאן. נכון שמשערת. אבל האם השיעור מספיק? האם ניתנה לי הזכות רק בגלל שפתחתי את הדלת ההיא במעלה ליבי? "מצוין" השבתי. "אני מוכנה להתחיל עכשיו אחרי שאלך לשירותים. יש פה שירותים?" הוא הצביע לעבר דלת שחורה שנראתה כמו דלת כספת. מפחידה עם ידית גדולה וזוהרת. כמעט וויתרתי, אבל חשבתי שזה לא יראה טוב עכשיו לוותר.

עיניו הגדולות הרגיעו אותי. מדי פעם כאשר דיבר ובלי להפסיק את שטף דיבורו, העביר יד על מצחו וקימט אותו. חשבתי שהוא רוצה לחדור בכך אל מוחו , להיות ברור יותר ונקי.

"אני רוצה שתתחילי כבר היום. לא לדחות שום דבר. את אישה רצינית, רואה זאת בעינייך ובגופך. הסתכלתי עליך בשבועות האחרונים ונבחרת לייצג את החברה שלי". "אבל אין לי את הידע והכישורים ואפילו אינני יודעת מי אתה ובמה אתה עוסק" הרגשתי שכוחותיי עוזבים אותי ואינני מבינה כלום וניסיתי להוריד את ששמעתי למטה אל קומת הקרקע שממנה נכנסתי קודם לכן לפני שעליתי במעלית.    

וכאילו שהוא לא שמע אותי, המשיך ועיניו היו חדות יותר. "משאיר לך נייר עם כל ההוראות שיש להבנתך. קריאת הנייר תלויה בך וברצון שלך להתקדם הלאה. ויותר מכך קריאת הנייר והבנתו תלויה בהתקדמות שלך לעבר עצמך. לעבר מי שהיית, לפני ארבעים שנה ולפני כל המחסומים איתם סגרת דלתות". לקחתי את המעטפה ולא פתחתי אותה. הודיתי לו ויצאתי מהחדר. ניסיתי לחשב מאיזה כיוון הגעתי ובאיזו מעלית צריכה לרדת. עצמתי את עיני והתקדמתי. הרגשתי את נוכחותו לצידי.

עצרתי את המכונית בצידי הכביש ופתחתי את המעטפה. לא היה בה שום דף. אבל היתה מעטפה. לא דמיינתי את כל מה שקרה עכשיו. המעטפה הייתה בידי וזוהי העדות שלי שאני ממשיכה הלאה. וההלאה הזה כרוך בי. אמר שנוסע לחוץ לארץ למשך שלושה חודשים. תחילת מסע ארוך שבסופו יש תקווה.

4.

הגעתי אל שער הקיבוץ לבדי. השעה היתה שתיים בצהרים. שעת המנוחה. השעה שבה ההורים חוזרים מהעבודה ונותנים לעצמם תנומה קלה לפני שמביאים את הילדים אליהם מבתי הילדים. הכל שקט ושלו. שום דבר לא היה יכול להעיד על ההתרחשות שלי בתוך לבי. התרחשויות כאלה לא ניראות והן מופיעות שנים מאוחר יותר ולא סובלות הפרעות. שמש הנגב החמה, השער הריק של השומר וצי הטרקטורים במוסך גרמו לי להיזכר בכל מה שזנחתי מאז ועד היום. 20 שנה לא הייתי שם. לא באתי לבקר את הבית בו גדלתי. לא ביקרתי את עצי האקליפטוס ששימשו לנו כקורות לתמיכת הסוכה בסוכות וכקורות לתמיכת האוהלים במחנה ל"ג בעומר. הרבה חלומות הקדשתי למקום הזה שניקרא "שיבולי החמה". נסעתי אל לב ליבו של הקיבוץ ועצרתי ליד חדר האוכל. שם בחניה הלא גדולה השתלבו רכבים מהעבר עם רכבים מהווה. רכבי סוברו מעותרים בשני פסים ירוקים ועליהם אות מזהה, לעומת רכבים חדישים שמראים את השינוי הגדול שחל בגישה , באידאולוגיה ובאנשים שעכשיו חיים שם. אולי השינוי הזה גם תפס אותי.

התחלתי ללכת מחדר האוכל בשביל במוביל לחדר. חדר ההורים. דרך שעשיתי עשרות ומאות פעמים ועכשיו מרגישה שהיא בפעם הראשונה נעשית בלב שלם. בפעם הראשונה עושה זאת אישה שהורידה את כל מחסומי ליבה והיא צועדת לעברה של הילדה הקטנה ההיא שהשאירה שם לפני 20 שנה. מרוגשת חלפתי מהר על פני שרל'ה, המטפלת מהגן ועל פני אסתר המורה של כיתה א'. הם לא הכירו אותי ולא הרגשתי שום רצון להוכיח אותן שזו אני. הן לא השתנו. ורלי גם לא השתנתה. שמנה ומכוערת זכרתי אותה מאז ואילו עכשיו היא נראית כל כך שבירה ופגיעה. ניסיתי למצוא את החוזק שהיה בידיה שם כשהלכה עם בעלה בשביל או את העוצמות שתמיד פחדתי מהם. המחשבה ריגשה אותי. פניתי ימינה לעבר השכונה שלנו אל גינת שיחי ההדס שהיתה לנו בחזית החדר. ראיתי אותה שם. ילדה שמנמנה עם בגד ים בקיני כחול משחקת בבובה רטובה בתוך גיגית כחולה. הגיגית מונחת לה במרפסת ולידה אמה שוכבת על הנדנדה.  רציתי להיכנס לחיים האלה ולהבין מה קרה מאז. איך קרה ומה הרתיע ונכנס אל ליבה בכל אותן שנים של חוסר וודאות וחידות אינספור שחרצו חריצים עמוקים.

ברור שלא היה כתוב שום דבר שם במעטפה. הוא לא היה יכול לכתוב או לומר לי אף מילה. כל מילה ולו הקטנה ביותר שהיתה יוצאת לו מפיו היתה מרגיזה אותי ולא הייתי מקבלת אותה כפי שאמורה להיות. אינו אמור לדעת יותר ממני עלי. ואינו אמור לומר לי גם אם יש לו איזו הרגשה או גם אם הוא רק השליח. השליח אמור לפתוח את הדרך ולא לכוונה. לא להושיט אצבע שמראה את הכיונים ימינה שמאלה או אחורה אל תוך היער. עצם פתיחת הכוונה הראשונית היתה שם. ובתוך שאני שוקעת במחשבות, היא הרימה את ראשה וניתקלה בי בעיניה. עיניים חומות מתוחמות בריסים ארוכות אף לא מוגדר ופה מצויר. פוני חלק חום שטני ושיער ארוך אסוף בקוקיה. "רוצה לשחק גם בבובה". שאלה בעיניה. "תיראי היא רעבה ורוצה לאכול וללכת לישון. כל הבוקר שיחקתי איתה. עוד מעט תגיע אמה שלה ותיקח אותה לישון". היא דיברה מתוכה של ילדה כבת שבע לכל היותר שמונה, אך מילותיה היו של נערה בוגרת. לא נישמע בהם קול ילדותי כי אם קולה של בוגרת שהיא יודעת ומבינה מה רוצים ממנה ובאיזה עיניים להסתכל ובאיזה מילים להשפיל את מבטה למטה ובאיזה ליהיות גאה ולבטוח. " חשבתי שאת היא האמא שלה" השבתי. " לא, אני רק החברה שלה. היא אוהבת רק אותי. היא לא אוהבת את החברות האחרות שאיתה בקבוצת רקפת". שאלה בפני. "למה, קרה איתן משהו?" " הן לא נחמדות והיא לא אוהבת את כל המריבות שלהן". שתי הגבות שלה התקרבו זו לזו ופיה התכווץ ולא המשיכה לדבר יותר. שתקה. ניסיתי לתת לה להבין שיכולה לדבר. שגם אם ניפגשנו לפני שני רגעים אני יודעת לשמור סוד ואני גם יודעת להאזין בשקט. ניסיתי לומר לה שיכולה לספר את מה שלא סיפרה לאף אחד. אבל לא מצאיתי מילים לומר לה את כל שעבר אצלי במחשבות באותה השנייה. שתקתי. עיניה חדרו לעיני. אישונים גדולים חומים ירוקים עם מעט דבש בהן. אישונים בוגרים ויודעים. היא קראה אותי. "אני לבד." התחילה להסביר לי את שרציתי לשמוע. " אני לבד ואין לי באמת חברות טובות. וחוץ מזה אני לא באמת רוצה שהן יהיו לי החברות הטובות שלי. אבל כאן אין לי ברירה. אנחנו רק 9 בנות בקבוצה. 4 בנות קיבוץ". הרגשתי צביטה בלב. צמד המילים הזה "בנות קיבוץ" השאיר בי הילה מסוימת. זה כמו לומר הטובים לטייס. אנחנו נולדנו בקיבוץ אז אנחנו טובים . יש לנו עדיפות. זה שאומרת בנות קיבוץ כבר פותח דלתות. כך היה גם בצבא וכך היה גם בעבודה שלי. "ו5 בנות חוץ" היא השלימה את המשפט. וכשאמרה זאת הרגשתי חרב חדה ומדויקת שרוצה להנעץ בי. אבל זזתי. ולא נתתי לה . גם אני הוחתמתי עם אותה אוזלת יד שהיתה לנו לצעוד לעבר ילדי החוץ. ילד חוצני וילד קיבוצי. רק חברה שלא יודעת ערכיה מהם ולא כותבת על דיגלה את ערכי האדם באשר הוא אדם, יכולה להשתמש ולהכתיר מונחים אלו. וכזאת היתה הילדות שלי. "למה את בוכה?" היא שאלה אותי תופסת את צערי. "כי גם לי פעם היו בנות בכיתה שקראנו להן בנות חוץ. ועכשיו אני מבינה שגם לך. ניזכרתי איך היינו רבים ומדברים איתם. ניזכרתי איך הייתי גאה בכך שאני לא בת חוץ. נזכרתי איך לקחו אותנו כל שנה להכיר את ילדי הבדואים ואת ילדי חב"ד ואת ילדי הערבים בנווה שלום, ואולי בכלל לקחו אותנו לא מתוך חברות ולאומיות טובה אלא כדי להראות להם מי כאן הטוב ואיך לא צריך להיות". וכבר הרגשתי שאני מעמיסה עליה את כל הזיכרונות שלי והיא בסך הכול רצתה שאני אטפל לה בבובה. ולמה אני תמיד צריכה לתת לכל דבר משמעות סמויה. " בואי ניראה אם היא רעבה, הבובה שלך" הפגנתי רצון טוב והיא נראתה מרוצה."עוד מעט נלך לבית הילדים להשכיב אותה לישון". היא אמרה זאת במין השלמה שהפליאה אותי. אני תמיד התמרדתי מהשעה הזאת של ללכת לישון בבית הילדים. כאילו העולם מתחלק לו לבית ילדים ולחדר ההורים, ואולי בגלל זה לא ניקרא חדר ההורים בית הורים.

"הי יפה שלי, עם מי את מדברת שם?" אמא שלה התעוררה ורצתה את תשומת ליבה. "עם חברה" היא ענתה. "איתי", השבתי בקול חלש שלא תיבהל. אבל היא לא הגיבה והרגשתי כאילו אני שקופה. כאילו אני חוצנית שבאה מעולם אחר. הרגשה מוכרת. ועוד איך מוכרת. גם אז הרגשתי שאני לא שייכת. העדפתי להסתכל על הילדים מבחוץ. לבחון אותם בעיניים אחרות. כאילו נולדתי בזמן הלא נכון ובמקום הלא מתאים. לא הרגשתי הרבה טעם ללכת שבי אחר ענת מלכת הכיתה, זאתי עם הציצים הגדולים שתארה לנו את ההרגשה שלה בזמן שהווסת ירד לה לתחתונים. סיפרה איך הוא זורם לה בין רגליה ועיוותה את פניה כדי לשוות לזה נוף טראגי. היתה שמנה ובטח שגם הכוס שלה היה גדול, כי סיפרה שהלכה עם שי ללול והוא הכניס את כל היד שלו אליה. זוכרת שחשבתי אם היא דוברת אמת או לא. ניסיתי לתאר לעצמי איך אפשר להכניס את היד למקום הזה שם. במיטה אחר כך בבית הילדים ניסיתי לעשות את זה ורק דאגתי ששירלי או יצהר לא יראו אותי עושה את זה כי ישנו באותו חדר. חיכיתי עד שהם יירדמו התכסתי טוב טוב בשמיכת הפיקה הצהובה, הורדתי את התחתונים והכנסתי אצבע אחת לתוך הכוס שלי. היה נעים. רך וחם. הכנסתי עוד אצבע והרגשתי את החלק התחתון של הפתח. הוא היה גבעתי ומעוגל. הכנסתי את קצה השמיכה לתוכי התהפכתי על הבטן ושפשפתי את הדגדגן. ההרגשה שבאה אחריה היתה מרעננת  ולא מוכרת.

"איך קוראים לך?" שאלה אותי אמא של הילדה שלא ידעתי את שמה. "עירית" עניתי. היא היתה רכה ולא מאיימת. שאלה שאלות כדי להבין מה אני עושה כאן באמצע היום ואיך בכלל הגעתי הנה. סיפרתי לה שליפני הרבה שנים גרתי פה ורציתי לבוא לבקר. "אז למי באת?" שאלה. "לא באתי לאנשים עם שמות באתי לבקר את המקום שגדלתי בו, את העצים האבנים את הדשא את השדות את הטרקטור שנסענו עליו בשבתות לעץ האשל הזקן."