יום שישי שמונה בבוקר הנייד מצלצל חזק מתמיד. למי ממכרי יש את האומץ לקחת את הסיכון?

אני פוקחת עין אחת, מנסה להותיר את השנייה בחלום המתוק על כפיות מעופפות.

מספר חסום.

אין סיכוי שאני עונה.

אני חוזרת לחלום מנסה להיזכר באיזה עמוד עזבתי אותו, אבל הנייד מתחצף בשנית.

מספר חסום.

המוח שהספיק להתעורר בפעם ההיא מזכיר לי שיש בעולם עוד כמה דברים חוץ מהפוך שלי ואני לוחצת על הכפתור הירוק. הלו!!??

השקט בצד השני שימח אותי, המתקשר שמע את קולי והבין כי שגה ביעדו. לחצתי על הכפתור האדום, הסתובבתי לצד הריק של המיטה מנסה למצוא חלום חדש לטייל בו.

לא עוברת יותר מדקה, וצלצול נוסף אבל שונה במקצת מקודמיו מטריד שוב. זה לא הנייד. גם לא של העבודה. יום שישי בבוקר לעזאזל, הלכתי לישון לפני שלוש שעות, מה חטאתי???

לקח לי כמה שניות להיזכר בטלפון המשוכלל שרכשתי. כן, זה שמחובר לקו הטלפון של פעם, זה שלאף אחד אין את המספר שלו חוץ מלמענה הקולי של מחלקת הארנונה של עיריית ת"א.

הפעם בטוח שזו טעות.

אפילו לא טרחתי לקום ולחפש אותו.  

יום שבת בלילה. מישהו יפה במיוחד ישן במיטה שלי, לי יש עוד לפחות כמה שעות להעסיק את עצמי לפני שאצליח להוריד את הבגדים ולעצום את עיניי. אני יושבת על הספה בסלון, מביטה בספר שקיבלתי אמש, קוראת שוב את ההקדשה הכי יפה שנכתבה עבורי. מי מחבריי ער בשעה כזו? אני מעדכנת את קרן בסופ"ש המדהים שבדיוק עמד להסתיים. "חכי שנייה על הקו, יש לי שיחה ממתינה ממספר חסום, זה בטח טעות, אל תברחי."

אני מצליחה באופן מפתיע לענות לשיחה השנייה אבל השקט המכוער בצד השני מחק בשנייה את החיוך משפתיי.

מייד ניתקתי וחזרתי לקרן.

"קרן, נראה לי שמטרידים אותי בטלפון."

חיברתי קו בין אירועי אמש להיום, רק זה חסר לי עכשיו.

כעבור פחות מדקה הטלפון הקווי מזכיר לי את קיומו באופן מטריד. שוב שתיקה. שוב צלצול ושוב שתיקה.

לא ניתוק, לא רעשים, פשוט שקט מוחלט סבלני ומצמרר. בפעם השלישית  בחרתי לא לענות. "איזה אנשים משועממים יש במחוזותינו." אמרתי לקרן בהומור. מנסה לשכנע את עצמי.

פתחתי את הטלוויזיה בתקווה למנוע ממוחי להעלות זיכרונות הוליוודים דמיוניים. ערוץ yes דוקו החליט לשדר בתפר בין שבת לחול תוכנית על גברים שבוחרים מרצונם החופשי לסרס את עצמם בטענה שהם מעוניינים "להיפטר מהאיבר הטורדני הזה".

הצדדים החולניים במוחי איפשרו לי לצפות ברבע שעה הראשונה של התוכנית. אינסטינקט ההקאה שלי גם לי לכבות את המכשיר.   

"נראה לי שמישהו מטריד אותי בטלפון." שיתפתי בשעת בוקר שמשית בחצי חיוך גיבורי תוך התלוצצות מאולצת. לא נראה לי שהצלחתי להסתיר את הדאגה.

למרות כל ניסיונותיי. 

שנייה לפני שהוא עוזב את הדירה הוא מביט בי, מנסה לא להראות מוטרד במיוחד זורק לעברי כדרך אגב, "תתקשרי לבזק, תגידי להם שמטרידים אותך. וגם לסלקום. אין לך מה להפסיד."

"עזוב, זה שטויות, זה בטח סתם צירוף מקרים." ניסיתי להסתיר את התסריטים שהתרוצצו בראשי על ידי חיוך חמוד.

לא נראה לי שהפעם זה עבד. 

יום ראשון הגיע כמעט לסיומו.

"את רואה לילך, לא הייתה סיבה לדאגה, סתם ילדים משועממים שחיפשו למי להציק סוף השבוע."

שמחתי יותר ממה שחשבתי שארגיש, הקלה התפזרה בגופי.  

צלצול הנייד העלה חיוך על שפתיי, הוא בוודאי מתקשר אליי בסוף יום.

"מה שלומך? איך עבר היום?" שאלתי בסקרנות.

"לא בדיוק מה שתכננתי אבל כמה דברים משובחים אחרים קרו היום."

"תשלח לי תמונות שאוכל לראות?"

"בטח. אני בדרך הביתה, אני אגיע, אוכל וארים אלייך טלפון. מה המספר בדירה שלך? שלחי לי אותו ב-SMS." 

כעבור שתי דקות הנייד שוב מצלצל. הגעגועים השתלטו עליו מוקדם מהצפוי. בהלהבות מוגזמת הרמתי את הנייד,  אבל זה לא היה הוא. גם לא אחד החברים שלי. גם לא אבא.

מספר חסום.

לא עניתי.

עשרים ושבע שניות חולפות, שוב הנייד מזכיר לי כמה קל להפריע את מנוחת האדם.

לא עניתי.

המתנתי בסבלנות לראות אם מה שידעתי מראש יקרה.

לא תמיד כדאי להיות צודקים. 

בפעם הראשונה מאז שנכנסתי לדירה סובבתי את המנעול סיבוב אחד נוסף.

לילך