אתמול מצאתי את עצמי בחברתם הנורמאלית של אנשים נורמאליים שלא הכרתי. אנשים נורמאליים, לדידי, הם אנשים שיוצאים מהבית על בסיס קבוע לפגוש חברים, מדי פעם נכנסים לקשרים רומנטיים, עובדים בעבודה משרדית כלשהי, נוסעים לטיולים בעולם מדי פעם, ואולי גם עוסקים באיזה ספורט מים... אבל זו סתם תוספת שלי.

האמת היא שאני לא מאוד רחוקה מלהיות נורמאלית. יש לי את כל הנתונים להיות כזו. אלא שאללה הגדול והנערץ חנן אותי בכישרון לבודד את עצמי מחברת בני אדם. וההתבודדות ממילא גורמת לי להרגיש שונה, אחרת, ייחודית בסבלה, כמובן – לא נורמאלית. אשר על כן אני לא יוצאת מהבית על בסיס קבוע לפגוש חברים, ואני לא נכנסת לקשרים רומנטיים, כי משום מה אין אף אחד שמתאים לי בכלל ואף פעם.

בגדול הייתי אומרת שאני אדם שמוזמן, אדם שמתלווה, מעין נספח או שחקן חיזוק לאירועים חברתיים, ולא אדם שיוזם פעילויות, שמזמין חברים, ששש (she-sas) אליי אטרקציות. לא, זה בלתי אפשרי לי. מרגע שרגלי עוברת את סף דלת הבית, מתג הקיום שלי נלחץ כלפי מטה, אני תולה את עצמי על וו ליד הדלת, ואחר-כך מי יודע מה קורה לי? רוח הרפאים שלי מתיישבת מול הפייסבוק או היו-טיוב, או הקפה דה מרקר, ומשם החיים זורמים בניוטרל. אם המחשבה לקום ולסלק את כלי האוכל שעל שולחן המחשב כבדה לי כל כך, ודאי שיציאה מן הבית אינה באה בחשבון. בדרך כלל מצבי הנפשי בדל"ת אמותיי מונע בעדי מלהתקשר לחברות כאלה ואחרות. יש לי הרגשה שרוח התנועה שמנשבת מכיוונן תצרום להלך הרוח הכבד שאני נתונה בו, ובדרך כלל אין לי חשק להטריד את מנוחתי. שיחת נפש נוקבת יכולה לעיתים לשמש ממתק ראוי שיפתה אותי לצאת מהבית – אני ח-ו-ל-ה על שיחות נפש. אבל סתם משהו כיפי שאנשים עושים בשעות הפנאי שלהם – ואי ואי ואי, בולדוזר לא יזיז אותי מפה, אולי רק אחרי משא ומתן, תמריצים, עידוד, או התחייבות שלי מראש. בספונטי, אני ממש לא בקטע של לזוז. 

(וכמה אירוני הוא שקוראים לי נועה, ושהכישרון הכי נפלא שלי הוא ריקוד)

בכל מקרה, אותה בחורה נורמאלית – וכמובן שכשאני אומרת נורמאלית אני מתכוונת שאינני מכירה אותה, כי ביני וביניכם, הרי אף אחד הוא לא נורמאלי – אז היא שואלת אותי משהו על טיול אחרי צבא או על חיי בירושלים, ואני משחילה בחיוך חביב משפט על כך שאינני יוצאת הרבה מהבית. והיא מגיבה בפליאה: "באמת? את לא נראית..." לא, אני לא שקטה, נחבאת אל הכילים, חסרת שמחת חיים ומיוסרת, כך שקשה לנחש את חיי האפלים בבית.

אני ד"ר ג'קל ומיסטר הייד. ד"ר ג'קל מעורב בחיי הקהילה, עושה רושם של אדם מהוגן וסביר, ואפילו מאמין, מה מאמין, יודע ומשוכנע שהוא כזה. אבל מיסטר הייד, כשמו כן הוא, מסתתר לו במקומות שעין הזולת אינה שוזפת. מסתתר ומחרב את מה שיש. מנהל חיים הפוכים לגמרי, חיים של בדידות, נתק וחוסר אונים. הבדידות הזאת היא הדבר הרחוק ביותר שיכול להיות ממה שאני משדרת – עסקים כרגיל - ומאיך שאני תופסת את עצמי – חיה פרוותית ועליזה שצמאה למגע, אבל היא ענף מרכזי באישיות שלי.

כשאני לא בודדה אני מרגישה הרבה יותר נורמאלית. אני זוכרת שכשהיה לי חבר הרגשתי ממש כאחת האדם. בזמנו כמעט לא האמנתי שיכול להיות שיש לי חבר כמו לאנשים הרגילים. הרגשתי רגילה וזה היה נפלא. מאז הפרידה, נאלצתי להגדיר מחדש רגילות, ולהבין לעומק מי אני, מה מניע אותי ומה משבית אותי, וכיצד אני אחת האדם גם בלעדיו. יחד עם זה, הבדידות השורשית, לא בדידות מגבר, בדידות מהעולם, הבדידות שקיימת בי כברירת מחדל, מניחה אותי במשבצת מוגדרת מחוץ למשחק החיים.

לפחות אני יודעת היכן לרכז את כוחותיי ונגד מה. שתהיה לי שנה חברתית, אמן.