כבר שאני שאני מחפשת אותו. כבר שנים קיים בי איזה אי שקט פנימי, שלפעמים אפילו חשבתי, האמנתי בכל לבי, שהוא חלק בלתי נפרד ממני, משהו מובנה באישיות שלי.

הרבה דברים הספקתי לעבור בדרך אל האושר, את כל המשפטים כבר שמעתי,

וזה, האהוב עלי מכולם: "האושר נמצא בתוכך"..

גם בתוכי חיפשתי, התאמנתי במדיטציות מכל סוג ואופן, זמזמתי אומממממ, למדתי יוגה, עשיתי נשימות ובכל זאת משהו בתוכי לא שקט.

בשנה האחרונה, אולי כי התבגרתי ואולי כי הגיעו מים עד נפש.. משהו בי הבין, משהו הפנים שהשינוי, פנימי ככל שיהיה, צריך להתחיל דווקא מבחוץ (שהרי את ההחלטה והתובנה כבר קיבלתי).

הבנתי שאני מוכרחה לשנות, אפילו שינוי הקטן ביותר..

להפסיק להתנהל בדפוסים הישנים, בדיוק כפי שנאמר בעליסה בארץ הפלאות:

"אם תמיד תלכי באותה הדרך, תמיד תגיעי לאותו מקום"..

הבנתי שהרבה סיכויים לשינוי אמיתי אין לי אם תמיד אצעד באותם השלבים, אעשה את אותם הדברים, ואצפה לתוצאה שונה.

כשהגעתי לגיה ברקאי, המאמנת שלי, הייתי מבולבלת, היסטרית כמעט, לא ידעתי איך מתחילים שינוי, אבל ידעתי שאני מוכרחה להתחיל אותו, שאחרת החיים שלי לא ימוצו ואני ארגיש ששנים הסתובבתי סביב עצמי ותחושת החמצה כזו, ממש לא יכולתי להכיל.

במהלך הפגישות הצלחנו יחד לזקק את הנקודות בחיי שמהוות גורם מפריע, או מדויק יותר להגיד שמעכבות אותי.

את הדפוסים הפחות טובים שבי שעוצרים אותי מלהתפתח ולהתקדם.

זו לא עבודה קלה לשנות דפוסים שאתה מחזיק בהם כל כך הרבה שנים, זו אפילו עבודה קשה..

אבל כשמדובר בחיים שלי, אני פשוט לא יכולה להרשות לעצמי להתעצל.

נזכרתי כשהייתי קטנה, כמה הכל נראה לי פשוט, כמה רציתי להצליח,

כמה חלומות הסתובבו לי בראש, אז נכון שחלק מהתבגרות היא גם ההבנה שחלק מהחלומות מקומם להישאר חלומיים.

אבל אחרים, אחרים אני מוכרחה להגשים.

אז לקחתי פסק זמן לשינויים, להקשיב ללב, להיזכר מה אהבתי, מה אני רוצה ומבקשת לעצמי.

פסק זמן להתחיל לבקש בצורה מדויק, להתכוון ולהגשים.