העשיר שווה יותר ונהנה מזכויות יתר, גם ב´אל על´. בחברה הלאומית מפנקים אותו ומחזרים אחריו. והתייר הממוצע? הוא נדרש לקצץ במטען ולהבין שכיסיו הרדודים הופכים אותו להרבה פחות אטרקטיבי לחברה הלאומית. בעוד כשלושה שבועות יידרש התייר לשלם טבין ותקילין על מזוודה שנייה, בכל טיסה לצפון אמריקה. ראו הוזהרתם.

צדק חברתי וצדק בכלל, הוא עניין של פרשנות. הנה, ב"אל על" מבינים שאם אתה עשיר, מגיע לך יותר וחשוב לתגמל אותך. במקרה שאתה משתייך לבני התמותה הפשוטים ונעדרי ברק הכסף, עליך לשלם את המחיר ולתגמל את החברה. כמו שאומר הפתגם העממי, השווים שווים יותר.

הקשיבו להנחיות החדשות של חברת התעופה הלאומית; החל מה- 1 בנובמבר 2011, הנוסעים במחלקת התיירים ייאלצו לוותר על מזוודה אחת במשקל 23 ק"ג. (המדיניות הנוכחית התירה לקחת שתי מזוודות כאלה).

המתעקשים על זכותם לשתי מזוודות, ישלמו קנס ובלי חכמות. נוסעים שיחרגו ממשקל של 23 ק"ג בכבודתם, ייאלצו לשלם עוד 25 דולרים לכיוון ליעדי צפון אמריקה, ואלו שירצו להוסיף מזוודה נוספת, ישלמו בין 230 ל-240 דולרים לכיוון.

ובעלי הממון? ובכן, אלה הנוסעים במחלקות היוקרה; מחלקת העסקים והמחלקה הראשונה, יזכו להטבות ויורשו להגדיל את נפח המטען הנשלח לבטן המטוס. "בטיסות אל על לצפון אמריקה וממנה, במחלקת תיירים, ייהנו חברי מועדון הנוסע המתמיד במעמד זהב, פלטינה וטופ פלטינה, מאפשרות לאחסן בבטן המטוס 2 יחידות כבודה 32 ק"ג כל אחת, ללא תשלום".

האם חברת ´אל על´ מרמזת לנוסעים כי רק האמידים רצויים, ואילו המון העם מומלץ שיחפש חברה עממית יותר?

מה יש לומר, בעלי החברה ניחנו בחוש הומור דק; ההודעה נכתבה תחת הכותרת "שינויים ושיפורים במדיניות הכבודה". "שיפורים". תלוי לטובת מי, אכן כך, מדובר במקצה שיפורים נרחב לטובת חברת ´אל על´.

(התקנה החדשה לא נכנסה עדיין לתוקף; ההנחיות החדשות מדגישות כי כרטיסי טיסה שיכורטסו עד 31 באוקטובר 2011 ימומשו לפי השיטה הישנה, כלומר — אפשרות לשליחת שתי מזוודות בנות 23 ק"ג כל אחת ליעדי צפון אמריקה, כפי שקורה כיום).

בשנים האחרונות שינו חברות תעופה רבות בעולם את כללי הטסת הכבודה, בדרך כלל — השינויים הם לרעת הנוסעים, ואלה מאפשרים להן ערוץ הכנסה נוסף. לפני חודשים ספורים דווח על הרעה בתנאים הללו לנוסעים שטסים לצפון אמריקה בלופטהנזה, באוסטריאן איירליינס ובקונטיננטל. כעת נראה כי גם אל על מצטרפת למהלך.

כך הופכים הנוסעים למכרה זהב; חברות התעופה בארה"ב גבו בשנה שעברה 3.4 מילארד דולרים מנוסעיהן על הטסת תיקים ומזוודות. מדובר בזינוק של 24 אחוזים ביחס ל-2009, והדבר מציף את השיטה שבה גובים מהנוסעים יותר כסף, עבור מה שבעבר היה כלול במחיר כרטיס הטיסה.

שמתם לב למספרים? לא ייאמן; מהנתונים עולה, כי חברת "דלתא" הכניסה את הסכום הגבוה ביותר בתחום זה 0 952 מיליון דולרים. החברות יונייטד וקנונטיננטל הכניסו ביחד 650 מיליון, ואמריקן גבתה מלקוחותיה 580 מיליון דולרים.

התשלום הנפוץ בארה"ב על הטסת תיק או מזוודה הוא כ-50 דולרים. "ללא התעריפים הללו, סביר שחברות התעופה היו מפסידות כסף", אמר ג´ים קורידור, אנליסט בתחום התעופה בחברת המחקר "סטנדרט אנד פור".

מדובר בנחמה פעוטה מאוד עבור הנוסעים שבשנים האחרונות חשים שחולבים מהם כסף, בעוד התשלומים הנוספים ומחירי הכרטיסים רק הולכים ועולים. "אני מרגישה שבאופן קבוע מפילים עלינו גזרות מצד חברות התעופה", אמרה לורן דימרקו, עקרת בית ממסצ´וסטס, "גם כך אנו משלמים הרבה כסף".

חברות התעופה מייללות על ההפסדים ומבכות את מצבן הכלכלי הקשה. בלי כל קשר, התפרסמה לפני כשבועיים תחזית עתידית מעניינת על רווחי חברות התעופה ב-2011. ובכן, על פי ארגון התובלה האווירית הבינלאומי, יאט"א, הרי שהרווחים יסתכמו ב-6.9 מיליארד דולר, לעומת ארבעה מיליארד דולר בתחזית הקודמת. מה רע? ואולי תשקול חברת אל על לאסור על הנוסעים לקחת מזוודות בכלל, ולשלם קנס על כל זוג גרביים שיילקח לחו"ל?

שלם מראש, אין ביטולים

חברות התעופה מאשימות את הדלק בהקפצת המחירים. התייקרות הדלק הסילוני דחקה בחברות התעופה להעלות את מחירי הכרטיסים, אולם הלקוחות הגיבו בעוינות ובמחאה.

"חברות התעופה יכלו לבחור באחת מתוך שתי דרכי תגובה", אומר קורדיור. "להתעקש על העלאת המחירים ולהסתכן בחרם צרכנים, או להיות יצירתיים ולאתר מקור הכנסה נוסף". מדובר במגמה שרצה, מה זה רצה, טסה בתחום מזה שנים. חברות התעופה בעולם מנסות בכל מאודן למקסם רווחים. יש מהן שגובות תשלומים מיוחדים עבור שתייה קלה, אחרות גובות סכומים נאים תמורת כרים ושמיכות נוספים, או מנות אוכל מיוחדות.

חברת התעופה האמריקאית "יונייטד" מציעה שירות מיוחד של קיצור תור ליד דלפקי הבידוק, תמורת סכום צנוע של 25 דולר. חברות תעופה מסויימות שוקלות אפשרות להפעלת מחלקת ביניים, בין מחלקת תיירות למחלקות העסקים, במאמץ להגדיל את ההכנסות. במהלך כזה נוקטת "בריטיש איירווייס", שמפעילה את מחלקת הביניים "תיירים פלוס" בהצלחה רבה. מחיר הכרטיס במחלקה זו יקר מבמחלקת תיירים, אך זול ממחלקת עסקים.

תשלום נוסף על מטענים הוא לא טריק חדש, חברת התעופה "ספיריט איירלינס" גובה זה מכבר תשלום נוסף על כל גרם שמעבר למשקל המותר. אולם בשנה האחרונה, גובה החברה תשלום גם עבור תיקי יד. ולא מדובר בדולרים בודדים, אלא בסכומים של עשרות דולרים. (50 דולר פלוס מינוס).

הלקוחות נדרשים לשלם עבור מזוודות ותיקים המונחים בתאים שמעל לראשיהם. גובה התשלום תלוי בהיותו של הלקוח "נוסע מתמיד", ובזמנה מראש לשמירת מקום מתאים. "תביא פחות, תשלם פחות", אומרים בחברה.

נא להכיר, חברות לאו קוסט

כעת שימו לב להבדל העצום; חברת "ספיריט איירלינס" היא חברת "לאו קוסט", חברת תעופה זולה הפועלת לפי קונספט שונה לחלוטין מזה שלפיו פועלות חברות כמו אל על ולופטהאנזה.

חברות לאו קוסט, Low-cost carrier או LCC, הן חברות תעופה שמחירי הטיסות שלהן נמוכים באופן משמעותי יחסית לחברות התעופה הלאומיות. בניגוד לחברות המשווקות כרטיסים בשיטת "הכל כלול", הרי שחברות הלאו קוסט מקצצות בלי רחמים בשירותים הניתנים לנוסע. התשלום על הכרטיס הוא עבור הטיסה בלבד, אולם על כל שירות נוסף, משלם הנוסע טבין ותקילין. מזוודה? ארוחה? הזמנת מושב ספציפי? על כל הטבה כזו נדרש הנוסע לשלם.

הנוסע הישראלי מתקשה להתרגל לטיסות הלאו קוסט; על פי תפיסתו, קנית כרטיס, קנית את המטוס כולו כולל הצוות, מהקברניט ועד אחרון הדיילים. הוא מתיש את הדייל ב"לך תבוא תביא לי עוד בקבוק שתייה/ לא יכול לשתות בלי קש/ צריך משחק לילד/ לא, משחק אחר/ עוד כרית וקצת יותר נוחה/האוכל לא טעים והמנה של השכן נראית יותר קורצת, אז תחליף לי/ ועוד ועוד.

חווית הטיסה בטיסת לאו קוסט, שונה לחלוטין מטיסה בחברות הגדולות. הנוסע הישראלי מתקשה להתרגל לרעב התוקף אותו בטיסות הללו, והוא חייב להפנים כי עליו לייבא סנדוויץ´ מהבית. לצד זה, הוא לומד שבטיסות הללו אין אקסטרות ואין פינוקים, מדובר בטיסה ייעודית נטו.

חווית הטיסה מזכירה שכונה ישראלית במיטבה; זה שולף באגט, ההוא מטעים את כל הנוסעים בניחוח מנת הפלאפל, והשלישי מתענג על השווארמה.

עם כל הכבוד לתייר שצועק "אני צמא", הרי שהכללים בטיסות הלאו קוסט ברורים. מקבלים מים פעם אחת, ואם הצמא לא נרגע, יש לשלם עבור כל טיפה נוספת.

המודל העסקי של טיסות הלאו קוסט, פועל על פי עקרונות ברורים. בראש ובראשונה מדובר בטיסות קצרות, בדרך כלל עד שלוש שעות, ושהייה קצרה על הקרקע, (עד 20 דקות), זאת כדי לשלם תעריף חנייה נמוך ולהבטיח את יעילות השימוש במטוס. הטיסות הן ישירות בלבד, ללא נתיבים מסובכים הכוללים החלפת מטוסים.

בטיסות כאלה קיימת מחלקה אחת בלבד. מדובר בדגם יחיד של מטוס, לרוב ממשפחת בואינג 737 או איירבוס 320 A (מה שמפחית את הוצאות הטיפול במטוסים והכשרת הצוותים).

הנהלת התמחור בטיסות הלאו קוסט פשוטה וברורה. מחירי הכרטיסים עולים ככל שמתמלא המטוס, כך שהמקדימים להזמין נהנים מהמחירים הנמוכים ביותר. (הזמנת כרטיס שלושה חודשים מראש? שילמת מחיר רצפה). כדי לחסוך עלויות משווקות החברות את הכרטיסים דרך התקשורת הממוחשבת, זאת כדי לחסוך בתיווך סוכנים.

הנוסעים יודעים כי לצד המחיר הזול, הם לוקחים סיכון אמיתי; הכרטיסים אינם ניתנים לביטול, שילמת? מדובר בצעד בלתי הפיך, לא תוכל לחזור בך ולקבל בחזרה את הכסף.

טיסות לאו קוסט לא מגיעות לשדות תעופה מרכזיים, בהם חניית המטוס היא יקרה, אלא לשדות תעופה פריפריאלים ומרוחקים. הדבר מבטיח שיעור איחורים נמוך.

עלייה לטיסת לאו קוסט מזכירה את העלייה לרכבת בישראל, ביום ראשון בבוקר. עדר של נוסעים צובאים על הדלתות ונלחמים עד טיפת הזעה האחרונה על הזכות לעלות לפני הנוסעים האחרים. בניגוד לטיסות רגילות, הרי שהמושבים בטיסות לאו קוסט אינם מסומנים, והם נתפסים בשיטת ההסתערות של כל הקודם זוכה, כל הדוחף תופס. "למקומות, היכון, צא"; חסרי מרפקים וטיפוסים מעודנים, ישלמו מחיר כבד וישבו במקומות בלתי נוחים ומעצבנים.

המוצלחים שיודעים לדחוף, זוכים במקומות יקרים. כך למשל, בטיסת לאו קוסט, ישיבה במושב נוח במעבר שבמרכז המטוס, לא עולה מחיר יקר יותר. (זאת בניגוד לטיסה רגילה, שם נגבה מחיר יקר יותר על המושבים הללו).

לצד זה, כדי לקצץ בעלויות, מעסיקות החברות פחות דיילים לנוסע, כך שאם הנוסע בטוח שהדייל הוא מלצר אישי מעופף, שנועד לשרת אותו באופן צמוד, הוא מתאכזב מרה. הדיילים עובדים גם בשער העלייה למטוס, ומסייעים בניקוי.

נוסעים ממורמרים טוענים כי לא ירחק היום, והטיסות בחברות הגדולות, כמו אל על, יזכירו באופן מופלא את טיסות הלאו קוסט. יש צדק בדברים, חברות התעופה הזולות מהוות איום חמור לחברות התעופה המסורתיות.

בשווקים בהם הופיעו חברות הלאו קוסט, נאלצו החברות המסורתיות לקצץ קיצוץ חד במחירים, ולאמץ אלמנטים נוספים של החברות הזולות. כך למשל, החלו החברות הגדולות לעודד מכירת כרטיסים ישירה, היו שביטלו ארוחות חינם בטיסות הקצרות.

מירפקת? יש לך מקום

אחת מחברות הלאו קוסט המשגשגות ביותר, היא חברת רינאייר האירית. החברה פישטה את הטיסה והפכה אותה למודולרית; כל אחד משלם על השירות בו הוא מעוניין; אוכל? תשלום. שתייה? תשלום. מזוודה למטוס? שלם פעמיים, פעם אחת 30 יורו על המזוודה, פעם שנייה 15 יורו עבור הצ´ק אין בשדה, משום שגם הוא לא חלק מהטיסה. ובעצם, למה להביא מזוודה? למה לא להסתפק בתיק גב שעליו לא גובים תשלום נוסף?

ולא סיימנו; עבור כמה יורו, תוכלו לקבל את הזכות להיות בין הנוסעים הראשונים שעולים למטוס. אין מקומות שמורים והבורדינג עובד בשיטת מי שתופס תופס.

הנוסעים ברינאייר חייבים לפתח עור של פיל ואטימות חיונית. מרגע ההמראה, הופכים הדיילים לאנשי מכירות נודניקים. הם עושים שוק במעברים ומוכרים אוכל, שתייה, כרטיסי רכבת ואוטובוס לעיר הקרובה, כרטיסי פיס ומה לא. מערכת הכריזה במטוס משמשת לקידום מכירות, הרבה יותר מאשר לעידכון על כיסי אוויר.

חווית טיסה? תשכחו מזה, היא לא קיימת פשוט משום שלא שילמתם עליה. רינאייר חינכה את האירופאים לחשיבה חדשה; טיסה היא לא פינוק, אלא שירות העברה של נוסעים ממקום למקום, ממש כמו רכבת או אוטובוס.

התפיסה של החברה ברורה: בנסיעה ברכבת אתה לא מצפה מהבחור עם העגלה לחלק שתייה בחינם, גם בטיסה אין לך סיבה לצפות לשירות הזה. באוטובוס מתיישבים היכן שיש מקום? גם בטיסה. בתמורה מקבלים טיסה זולה באופן משמעותי.

ככלל, הטיסה צפופה והחברה מאלתרת דרכים להוזלת כרטיסי הטיסה על חשבון איכות השירות. בקיץ האחרון ביצעה חברת רינאייר פיילוט, ובחנה אפשרות להוציא את השורות האחרונות במטוס, כדי להטיס נוסעים בעמידה.

"למה לא?", אמר בעל הבית של רינאייר, "באוטובוס וברכבת אתם לא עומדים? למה שלא תעמדו גם בטיסה קצרה?".

ההבדל בין טיסה בחברה מסורתית לטיסה בחברת לאו קוסט, מתעצם עם הנחיתה. קחו למשל את הפרידה מהטיסה, בעוד שבטיסה רגילה הנוסע מורשה למתוח רגליים, לפהק ולהתרומם באיטיות, הרי שברינאייר אין לו זמן לעשות זאת, והדיילים כמעט דוחפים אותו החוצה.

שימו לב להבדל; טיסות רגילות נוחתות בשלווה, והמטוסים נחים על הקרקע במשך שעתיים שלוש בין הטיסות, עד להמראה חזרה. בפרק הזמן הזה מנקים את המטוס, פורקים שאריות, מעמיסים אספקה ועוד.

ברינאייר, כמו גם בחברות לאו קוסט אחרות, המטוס נוחת כשהנוסעים הבאים כבר עומדים בתור לעלייה למטוס, ממש כמו אוטובוס. המטוס פורק את הנוסעים המגיעים, ובהפרש של דקה הוא מתחיל להעמיס את הנגלה הבאה.

טיסות הלאו קוסט הפכו זה מכבר לתופעה. נוסע גמיש ולא מפונק, שנהנה מהחיסכון ומבין שטיסה היא אירוע ארעי, (בניגוד לנוסעים שמשתקעים במטוס ושואפים למקסם הנאות), הרי שיתכן מאד שמדובר בבחירה מוצלחת.

עם כל הכבוד, הרי שאל על, כמו גם החברות המסורתיות האחרות, אינן חברות לאו קוסט, והן יודעות לגבות מחירים יפים על כל טיסה. האם החברה מנסה להחזיק את המטוס בשני קצותיו, מצד אחד לגבות מחיר בשמיים, ומצד שני לקצץ בכנפי הנוסעים ובזכויותיהם? האם התשלום עבור המזוודה הנוספת הוא תמרור אזהרה למדיניות של הרעת תנאים לנוסעים? אם כך, עדיף לטוס לאו קוסט ולשלם מחיר רצפה, מאשר לשלם מחיר פרימיום, ולקבל טיסה מקוצצת.

עניין של מטען

טיסה קלה

נוסעים ותיקים מכירים היטב את מבטי החרדה בצ´ק אין, האם משקל המזוודה יחרוג מהמותר ויעלה מחיר יקר? כך תארזו נכון ולא תשלמו על מטען חורג בכאב לב והרבה כסף.

קחו מזוודה קלה. רבים בטוחים שהביגוד והמטען עצמו הוא זה שמחריג את המשקל מעבר למותר. אולם גם למזוודה יש מה לומר. המשקל העצמי של התיק והמזוודה, עלול להיות כבד. מומלץ לקזז את הסעיף המיותר הזה, יש להביא בחשבון כי מזוודה קשיחה גם שוקלת יותר.

מומלץ לברר עם חברת התעופה מהן מגבלות המשקל המותרות לכם למזוודה ולתיק היד, כדי שלא תופתעו בטרמינל. יש סטנדרטים מקובלים בשוק לגבי משקלו של כל פריט, אבל בירור מוקדם ייתן לכם תמונת מצב מדויקת. מי יודע — אולי אפילו תופתעו לטובה.

חשוב לבדוק עוד לפני היציאה מהבית שניתן להתנהל בצורה סבירה עם התיק והמזוודה. נכון שאת המזוודה יסחבו הסבלים ואחר כך המטוס — אבל עד אז תצטרכו להתמודד איתה בעצמכם, כולל העמסתה לרכב או למונית, ואולי לרכבת. פעולה דומה ממתינה לכם ביעד שאליו תטוסו. אל תשכחו שאת תיק העלייה למטוס תאלצו להניף לתא שמעל ראשכם. בידקו האם אתם באמת מסוגלים לכך.

נוסעים בעונת החורף, או טסים למדינה קרה? אל תארזו את המעיל במזוודה, חבל על המקום ועל המשקל. אם תלבשו אותו במהלך הטיסה, תוכלו להקל על משקל המזוודה.

לפני אריזה נסו לשכוח מהדרך המקובלת של קיפול הבגדים ופשוט גלגלו אותם. מומלץ להימנע מחולצות כותנה שרגישות לקמטים — וגם יחייבו אתכם לגהץ כאשר תגיעו ליעד ותפרקו את המזוודה.

דוגמיות. גם אלה הרגילים לשמפו מסויים, לא חייבים לסחוב את בקבוק הליטר הכבד. אפשר להשתמש בבקבוקים קטנים ולמלא אותם בדוגמיות.

כל המשפחה נוסעת, או כמה חברים? למה שלא תחלקו ציוד שיכול להיות משותף? אם אתם חלק מקבוצה — האם באמת הכרחי שכל אחד יסחוב עמו בקבוקי שמפו גדולים, מטענים למכשירי חשמל ועוד? פזרו ביניכם את כל החפצים הללו והקלו על כולם.

טסים עם חבר? ייתכן שבמזוודה שלו קיים חלל ריק וניתן להעביר אליו ציוד או מתנות. בנוסף, אם מדובר בנוסע "קל", ניתן להעביר אליו טרולי קטן או תיק שייחשב כמזוודה שלו.