"אם כן רפי, אפשר לסכם", אמר הכתב בשידור חי - "האדמה רעדה!". הוא לבש מעיל רוח מדגם קרבי כשהוא עומד על הגג במרומי הקומה החמישית של בניין תחנת הטלוויזיה. מאחריו השתפלו הרי ירושלים וטורי המכוניות, שניהם פסטורליים באותה המידה. "האדמה רועדת שוב", זעקו הכותרות "ארבע רעידות בשבועיים" דיווחו העיתונים יום למחרת.

בעיתון אחד נפוץ במיוחד הופיע גם סיפור אישי, תיאור מזירת הרעידה: "ראיתי את צנצנות החמוצים שרעדו על המדף במטבח" סיפרה אישה אחת. היא הוסיפה: "אבל אני לא בטוחה, יכול להיות שבעלי פשוט אכל יותר מדי חמוצים" היא הסתייגה בחמיצות. גם ברשות הפלסטינית רצו רעידה, מה להם גם מותר לא? (או אולי ועידה?) ומייד גייסו את טובי מפיצי השמועות, בזדון או שלא.

הכתבים יצאו בסיקור מיוחד לחפש סדקים בקירות, בורות פעורים ונותרו פעורי פה לנוכח האדישות של האיש הקטן מהרחוב. התושב במושב שליד ים המלח, מוקד האירוע מרטיט הנפש ומזיז החפצים לא ידע אם לצחוק או לבכות. "שמעת על הרעש?" שאל בלהיטות הכתב. "הרעש היחיד הוא זה של ניידות השידור שלכם והצלמים והטלפונים", ענה התושב וחזר לשלוות נפשו.

"אם כן יונית, ניתן לסכם: "רעש במושב השליו". מיד גויסו מומחים לתורות כאלה ואחרות לנסות לבדוק האם למספר הרעידות (4 עד עכשיו ) יש משמעות קוסמית, קונספטואלית או פוליטית חבויה. גם הממשלה רעדה. הוחלט מיד על הקמת ועדה בין משרדית, בין אזורית בין כיוונית לנושאים בעלי רעד.

"רעידת אדמה", זעקו כותרות עיתוני הספורט על עזיבתו של מאמן בני יהודה ת"א. (למרות שהוא כבר ידע זאת מזמן ורק הם כנראה שלא). בינתיים, במקום אחר, רעדו הצרכנים מזעם לנוכח מחיר הדלק שהאמיר שוב. רעידות נוספות נרשמו גם בשל הפרסומים על החלטת חברת החשמל לפטר אלף עובדים לנוכח גירעון תקציבי. הכינו את הגנרטורים, זעקו הכתבים. לא יקום ולא יהיה – התראיין יושב ראש ועד העובדים.