על סף דלתי התדפקה לה שגעת. פתחתי. "שלום, אני שגעת". "כן, אני יודעת," אמרתי, "חיכיתי לך הרבה זמן, בואי, כנסי, קר שם בחוץ." התישבנו על המיטה, מול הארון הפתוח, לפנינו גלויות כל הפנטזיות שקולפו. ליד השידה נחו העטיפות הצבעוניות. פנטזיה עטופה יצאה מן הארון. קילפנו בעדינות את כל השכבות, אצבעותינו החלו לדמם. הייתה זו שפיות. הסתכלה עלי, מדממת גם היא. "מה????" לחשתי, "מה את רוצה?" אמרה "כמה דמיון תוכך יוכל להכיל?" צחקה לה שגעת, "להכיל? לדמיון אין שום גבול." שפיות התישבה, פרטה על הנבל. שגעת התישבה, אמרה "הכל הבל."
|