עכשיו, כשהתברכנו בשובו של גלעד ומחוג הרגשות מתחיל להתאפס, ננשום עמוק ונתחיל בדיון מפוכח על תופעות הלוואי הבעייתיות של עסקה זו על מנת להחכים לקראת המו"מ האפשרי הבא. הקמפיין למען שחרור שליט ותוצאותיו מציירים לפחות שבעה קווים מטרידים לדמותנו מלבד המחיר הרגשי שמשלמות משפחות נפגעי הטרור ביחד עם כולנו. 1) סיסמת המדיניות החדשה: אני ואפסי עוד! העיסקה טומנת בחובה אמירה מתנשאת וקשה לתושבי המזה"ת כולם – אנחנו למעשה אומרים להם – כל אחד מאיתנו שווה פי אלף מכל אחד מכם. לי קשה להסכים למחשבה שאלף אמהות פלסטיניות שוות אם ישראלית אחת. כאב זה כאב, אמא היא אמא. בדרך של התנשאות גזענית לא נשתלב באיזור הזה. לנצח נהיה המתנשאים השנואים והנסחטים. יש לשאוף למשוואה אחרת, הוגנת יותר. 2) מדינת ישראל מכריזה: אכול ושתו כי מחר נמות! "נפש יהודי הומיה" ניצחה את "עין לציון צופיה" החלטנו מהמיית ליבנו ולא מתוך מבט לעתיד ואולי נשלם על כך בגדול. באמירה שטוב חייל חי ביד מהצלת נפגעי טרור עתידיים הקרבנו את העתיד לטובת ההווה. שליט אמנם בבית אבל עבור כוחות הביטחון העבודה רק מתחילה – הם ייצטרכו לעקוב אחרי הפושעים הללו יום וליל כדי שלא יחזרו לסורם. ואיזו מוטיבציה בדיוק תהיה לחיילים שכבר סיכנו נפשם ואיבדו חברים כדי ללכוד את הטרוריסטים ששוחררו לבצע זאת מחדש? אני מתפלל שאנשי הביטחון שחשבו בזמנו שמלחמת לבנון השניה היא רעיון טוב וגם שכדאי לרדת אל המרמרה בחבל עם רובים מפלסטיק לא טעו גם הפעם בשיקול דעתם. 3) מעכשיו זה ברור לכולם: כדאי להיות מפורסם! גלעד הפך לאייקון – משפחתו האצילית הפכה להיות המשפחה הכל ישראלית המושלמת. אנחנו אוהבים אותם ואוהבים אותו ורצינו כ"כ להושיע. וכדי להציל אדם מפורסם הסכמנו לשלם בדמם של ישראלים אנונימיים. שאלתי את עצמי מה היה קורה אם גלעד היה חייל דרוזי או חלק ממשפחת עולים פחות רהוטה, או אם הוא היה גשש בדואי, האם גם אז התקשורת היתה מעניקה רוח גבית כ"כ חזקה למצדדים בשחרורו? האם הקמפיין היה עוצמתי באותה מידה? אני לא בטוח, אני ממש מקווה שכן. 4) מעכשיו נמחק סופית ההבדל בין שבוי לבין לפושע מלחמה חמור שאין אצלנו הבחנה משפטית בין שבוי לבין טרוריסט. לוחם אויב שתקף חיילים צריך להיות שבוי ושווה ערך במעמדו לחייל צה"ל בשבי. לעומתו לוחם אויב שיצא כדי לפגוע באזרחים הוא טרוריסט, מקומו בכלא ואסור לו להיות חלק מחילופי שבויים מאחר ודינו כשאר הפושעים. 5) הצדק שלנו גמיש כמו נערת גומי כיצד ייתכן שישראלי מוסלמי שפשע יקבל הקלה לא שיוויונית בגזר דינו? לא ניתן להצדיק איפה ואיפה שכזאת אולם בית המשפט הכ"כ אקטיבי שלנו החליט דווקא הפעם להיות פאסיבי. שימו לב, אותו בית המשפט שקבע בזיגזג משפטי מרהיב שההתפטרות ההמונית של הרופאים המתמחים אינה חוקית בחר לשתוק כאשר כבוד הנשיא העניק חנינה המונית ומהירה לפושעים. מעתה אסירים שחזרו באמת למוטב וקיבלו חנינה מוצדקת יצרכו להופיע ברשימה מבישה אחת עם פושעים נגד האנושות שקיבלו חנינה מאולצת. 6) הקמפיין של שליט מדגים למעשה: שעדיף להחליש את הצד שלך. כיצד ייתכן שרוב הלחץ התקשורתי של תומכי גלעד שליט הופנה לממשלת ישראל? כיצד ייתכן שביצים סרוחות לא עפו תדיר לכיוון פעילים פרו חמאסיים בעולם וארגוני סיוע צבועים אשר לא עשו די על מנת לשפר את תנאי החזקתו של גלעד. מטריד אותי שרוב המאמץ הציבורי רוכז דווקא בצד שהיה נגיש וגמיש יותר, הצד שלנו. אנו צריכים לחזק את האומץ הציבורי שלנו מול העולם. 7) המיינסטרים החדש אומר: הילד שלך חשוב יותר מהכל! מקהילה של מסירות נפש ומגש הכסף הפכנו לקהילה של הורים שהם עורכי הדין של הילדים שלהם אל מול העולם. וכך ההורה הישראלי מתנהל בחוסר אמון תמידי מול מערכת החינוך, מול הצבא ומול המדינה והכל למען הילדים. נחלשנו כקהילה. אני מקווה שהמיית הלב הנרטטת תשתווה למבט המפוכח אל האופק ונצליח לאזן בין החוויה הרגשית שאנו חווים לבין עקרונות המוסר שלנו שהם לא פחות חשובים. |
תגובות (41)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מילים כדורבנות, פחות מהרגש יותר מהשכל אהם איבדנו את השכל?
מסתבר שכך לפחות חושבים אוייבינו\ שובינו
בעוד מטר רקטות נופל על עוטף עזה ועוטף של העוטף, נתעטף בהבעת יגון ונמשיך לשתות את המילקשייק שלנו על חוף ימה של העיר הלבנה
ונצקצק
המחאה מתה
הנייר הממוחזר של דפני
לא נראה לייף
אני כותב, כתבתי שני ספרים רבי מכר וטור שבועי במעריב. אני יודע שזמר ששר רק על שלום ואהבה מעורר פחות אנטגוניזם. אבל אני שייך לזן של זמרים שיש להם דיעה ולא מנסים להיות מהאו"ם. בד"כ אני מחכה שאחרים יבטאו אותה אבל יש מקרים שבהם אני מרגיש שאני היחיד שמסוגל לאגד את המחשבות הללו ולהגיש לציבור - אז אני כותב פוסט (שמתפרסם גם בידיעות אחרונות). המסרים במוסיקה שלי מחלחלים אבל קורה שאני מרגיש שמחויבות להביע דיעה בפומבי. לפעמים מסכימים איתי ולפעמים לא אבל זה מעורר דיון. לא כל דיון הוא חיטוט ולא כל שיחה היא טחינת מים. מזמין אותך להביט בשאר הפוסטים שלי ולראות באיזה נושאים נגעתי.
***************************************************************************************
קובי ! (או מר אוז ?)
גררררר
בתקציר אני אומרת שגלעד היה צריך לחזור מזמן, ועכשיו משחזר כל חיטוט בנושא סתם מעיק ולא במקומו, כי אנחנו מניחים על כתפיו הרזות את כל אוזלת היד של כל הדורות שיכולים היו להפסיק את סאגת הביעותים עם פלסטין.
עוד רמזתי שתעשה את מה שאתה טוב בו - מוסיקה בועטת ! תתאמץ לכתוב מילים שיחוררו את ליבם האטום של שליטנו, שיובילו אותנו לשלום ואחווה עם בני דודינו; ואז לא יהיו יותר חטופים, ולא רציחות, ולא אדמה קדושה.
למה אתה ? כי אתה טוב בזה, ולא כל 1 יכול ואתה כן !
יש מספיק טוחני מים במילים מכובסות שמשלמים להם כסף בעיתונים לבלבל לנו את המח...
לא הבנתי את תגובתך, אבל אולי זה בגלל שאני גבר.
הרעיון שלך נשמע חכם והגיוני הבעיה היא שאת המשא ומתן אנחנו לא מנהלים עם עצמנו. הרי היו לנו כבר גבולות אדומים כמו - לא משחררים אסירים עם דם על הידיים (רוצחים), כלל חכם והגיוני שעברנו עליו. היו גם ועדות ומסקנות לגבי כמות משוחררים פר חטוף ישראלי - גם כאן עברנו על הלאווים שהצבנו לעצמנו.
אני מציע לך אנלוגיה מתחום הדיאטה - מדוע כל כך הרבה אנשים שעושים דיאטה מוצאים את עצמם משמינים? מכיוון שהם מנסים לשנות את הרגלי האכילה שלהם בין לילה. וכך במשך מספר ימים הם עומדים בגבורה בדיאטה רצחנית, אך כעבור אותם ימים הם נשברים ומפצים את עצמם ב... אוכל. במילים אחרות אנו צריכים למצוא תכנית פעולה שנוכל לעמוד בה. אחרת אחרי עמידה עיקשת פרק זמן צפוי לנו את אותו דפוס פעולה שחזר על עצמו בעיסקאות קודמות.
הנה התמצית של שתי ההצעות ששלחתי לך:
1. לנהל את המשא ומתן מתוך תפיסה שאין משחררים את מי שירצח! (טוב פירוט לרעיון האבסורדי בהצעה עצמה).
2. להטיל עונש מוות על תנאי על רוצחים המוניים\ סדרתיים. התנאי מופר ברגע שחייו של המורשע מסכנים חיי אדם.(גם על הרעיון האבסורדי הזה יש פירוט בהצעה עצמה.)
יש כמובן רעיונות נוספים - אך הבסיס הוא לשנות את דפוס החשיבה שהצבת עמדות מאוד קשוחות היא הערובה לעסקה יותר הוגנת בעתיד (צריך להסתכל בנאומי מנהיגנו לאחר החטיפה, הכוללים אמירות נחרצות (הרבה יותר משלך) נגד הסכמה לכל עיסקה - כדי להבין שקביעות נחרצות על עמידתנו בעתיד הם דיבורים בעלמא).
בנוסף לתגובתי הקודמת, מצרף לך תזכורת של פוסטים שכתבנו כשהביטחון היה לוקה בחסר
שיר שכתבתי שכותרתו
ריקה ומרוקנת .....ולא נותנת
היא רוצה אהבה
צמאה לה....
כמהה לה.....
נו למה כל כך קשה לתת לה
בניה שרים לה
מרחוק הם כותבים לה
שירים .. לחנים.... מילים... מילים....
הם גם אליה מגיעים
לביקור נימוסים .
הם זוכרים לה ,
את כל האהבה שהיתה בה ,
אם החום והתום שינקו בה,
את השקט והשלווה ,
את השלום והתקווה ,
שהיה לה ,
כשהיתה בטוחה ויפה .
וכיום ,היא ערירית ושברירית
נטושה ובלויה
פה ושם מגיע מאהב
שתורם לה מעט פת
היא כבר ריקה ומרוקנת
היא כבר לא נותנת
היא מופגזת ומופצצת
ואפילו עצמאות לא חוגגת
אזזזזז
בואו ונדליק לה נר ביום העצמאות
נר של אהבה ותקווה
לשדרות
שלך מכל הלב
המאהב
כל הזכויות שמורות בתיקי החקירה של רוה"מ
----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
ואני נפגעת משניכם.
קובי בכלל לא מגיב לתגובה שלי אולי בגלל שאני אשה....
ולא הייתי נרגעת אם גלעד היה נתלה בככר בעזה. אבל זה לא נכון לגבי המנהיגים שלנו (שחלקם "גנרלים" בדרגות שונות ובהם מצולקי עור מחלקי פצצות). בכל יום במשך 5.5 שנים גלעד היה בסכנת תליה ומחיר שחרורו היה ידוע. מנהיגנו הגבורים לא נזעקו כל השנים האלה כי לא היה 1 מבניהם שחשב כ"כ פשוט == רייטינג. וזאת האמת העצובה ושם תעצומת נפש, נסיון קרבי או חמלה בסיסית.
פגעת בי.
האם אתה מאשים אותי שהייתי רוצה חלילה לראות את גלעד תלוי בעזה? זה נראה לך הגיוני? אם "הטרנד היומי" היה מכוון לפגוע חלילה בגלעד הדיונים היו מתחילים לפני שהוא שוחרר ולא כמה ימים אחרי שהוא יושב לבטח בביתו.
או שרק לקצינים רמי דרג כמוך מותר להטיח האשמות כאלה וגם זה בתנאי שיש להם צלקות של רסיסים.
הטרנד היומי לעסוק בגלעד באמת נותן במה בתקשורת להרבה מאוד אנשים דעתניים, ואיך כולם מתפלמסים ומתפלפלים במילים גבוהות ומהלכים אימה על הציבור .
במילים אחרות חסרה להם התמונה שבה רואים את גלעד תלוי בחוצות עזה .
ואז כולם היו רגועים !!כל האסירים ישארו בכלא , ארגון החמאס יהיה חלשלוש ומייד ירצה שלום איתנו וכמובן לא יהיו יותר ניסיונות חטיפה ובטח שלא פיגועים
ובה לציון גואל
אגב מר אוז היקר
עם איזה דרגת קצונה פרשת מהסיירת???
כמה צלקות של רסיסים (כמו של גלעד) יש לך בגוף ???
טוב תעשה אם תמשיך לעסוק בניגונך
מה שמעניין שמי שהיבא את פריצת הדרך בעסקה הזו זה דווקא ישראלי יליד מצרים...
אני דווקא חושב יותר בכיוון של הבדלה בין שבויים לטרוריסטים. ישראל תוכל להתמקח על שבויים רוצחי חיילים ולא תוכל להתמקח על טרוריסטים שניסו לפגוע באזרחים.
וצריך אולי לקבוע מחיר אחיד כדי שלא ייצא מצב שהחטוף שמרים את הקמפיין המוצלח ביותר זוכה בחופש שלו מהר יותר מחטוף שמשפחתו חסרה כישורי תקשורת.
טוב ברור שהעיסקה היא לא אות ומופת לעיסקה טובה מוצלחת. העניין הוא איך בדיוק אפשר לפרוץ את המעגל שנוצר. הרי אם נאמר שמהפעם הבאה לא נסכים להתפשר... זה מתכון למפך נפש הבא, שכן אמירות ברוח זו נשמעו בעבר אחרי עיסקאות דומות ונאלמו בזמן אמת (כלומר כדי להצליח בעיסקה אדם צריך להכיר את המגבלות שלו).
לדעתי יש מספר פתרונות (אם יוצאים מעט מהקופסה), על שניים מהם כתבתי בעבר. כדי לא להכנס לתחום המיחזור הנה הלינקים:
שאלת המחיר
שאלת הכניעה
צודק!
:-)
רעיון שראוי לבחינה מעמיקה. כל הכבוד!
זה אחלה טיעון!
אני זועמת על העיוורון שלך, של כולנו
. זה לא הענין של 1 ל-1027 (27 הן נשים וקובי, אתה ודאי יודע שאשה היא גם בן אדם...). זה יותר ענין של 1 ל-600 חללים....תרשה לי להביא ציטוט מדברי דמות וירטואלית ברשת (איזו פואטיקה מופלאה יש לבחור !)
"קיימת כאן דיעה נחרצת שעל המדינה לא להפקיר חייל, השאלה היא האמנם בכל מצב ? הרוב הדומיננטי מדבר מתוך מעורבות אישית במסגרת אחוות לוחמים. אבל (ואל תתעצבן עלי, למרות שאתה ימני וכל חבריך ימניים אפילו מאוד....). מדינה שלא השכילה בכל שנות קיומה להגיע לעמק השווה עם שכנותיה ולמעשה הפכה לזונת מלחמות, לא יכולה כבר לשאת בגאון ערך קדוש לחיי אדם - זאת כי היא מקדשת אדמה, ומרווה אותה לעיתים קרובות בדם חפים שבין מלחמות ומבצעים, ונהרות דם באורגיית מלחמות מסודרות. אתה מרגיש שבאמת חשובים חיי אדם כאשר מאיימים על אדמה או אבן ? אנחנו רק מספרים של פוליטיקה. כל החברה כאן מסכימה שזה לא צריך להיות כך כי אנחנו מעטים והמתים בנינו, נוגעים בכולם, מי לא מכיר מישהו שכבר איננו ? ולכן אנחנו חברה שמכבדת/סוגדת לשכול. המתים בנינו ושארי הבשר שלהם הם הקולות. כאן המתים שווים לחיים...ופתאום מישהו אומר שמספר כלשהו גדול/יקר יותר מאחרים...(אתה אינטילגנטי מספיק להבין ולפתח את מה שאמרתי, אני לא רוצה להמשיך כדי לא לפגוע חלילה, הנושא רגיש...).
כך שנים על שנים ישראלים וערבים צהובים זה לזה. אנחנו כדי לחסל 1 מורידים פצצה של 1 טונה על בנין ויושביו, והם נלחמים במה שיש להם. אולי אם היינו שבט אפריקאי עתיק מזמן היינו מוצאים את הנוסחא לדו-קיום...תגיד, אנחנו משלמים על טעויות אבותינו שב-48 במקום להניס את הערבים ההם היו צריכים לשחוט את כולם ?
לי לא ברור למה מישהו שמקבל 26 מאסרי עולם, יענו רצח בסטונות, לא מגיע בכלא ישר אל הקב"ן, שיחכה לו עם ספה לבנה ורתמות קשירה ויטגן לו את המח בנזעי חשמל....מה זה שווה שאנחנו לא חתומים על שום אמנה אם יש לנו בג"ץ ? "
כבר לפני יותר מ-20 שנים שרו על סגנון הפתרונות שלנו - תקשיב לשטארה מזל
אין מילים כאלה בימינו כי אין אומץ ציבורי לזה...
תודה על התגובה המושקעת והמשכנעת.
ועכשיו שאלות קטנות, האם אתה חושב שאנחנו צריכים לנהוג בחטופים הבאים לפי המודל הנוכחי ? האם להשאיר הכל פתוח וכשיתחיל הבזאר מחדש נראה מה נעשה? או שאולי צריך לקבע את העסקה הזאת כאבן דרך טובה לעתיד? האם יש מסקנות שהסקת לקראת המו"מ הבא או שהכל דבש?
שלום יעקב
פוסט חשוב אמיץ ומעורר מחשבה. אני מסכים מאד עם חלק מהנקודות שהעלית ולא מסכים (ולפעמים מאד לא מסכים עם חלק אחר מהנקודות שהעלית). במשך זמן רב עמדות מהסוג שלך הוצנעו והתקבלו בעוינות רבה. רק עכשיו ניתן סוף סוף לדבר. אולם למרות שאתה צודק, כאמור, בחלק לא מבוטל מדבריך אתה צריך להבין כי אסור להפקיר חיל פצוע בשטח. היה עלינו בפירוש ל"להציל את טוראי ריאן" שלנו. אולם לדעתי ייתכן מאד שאופן ההתנהלות ההזוי לחלוטין של התקשורת בפרשה (אם מעניין אותך לקרוא על זה יותר תוכל להיכנס לפוסט שלי בעניין) הביא לידי כך שהשחרור הגיע כה מאוחר ובתנאים כה בלתי נסבלים. ברור גם שחוסר הנכונות העקבית של ישראל לטפל גם בביצה ולא רק ביתושים קרי לנסות ולקדם הסכמים עם הרשות הפלסטינית לקראת שלום איתם (או לפחות מצב פוליטי נסבל יותר)
מביא למצב בו מתקבעת בעולם הערבי ההנחה (המוצדקת) שישראל מבינה רק את שפת הכוח. ומה שלא הולך בכוח ילך בעוד יותר כוח. אני שואל עד מתי??
ברי.
בסך הכל כדאי שנשים לב שאנחנו סאקרים של מלודרמה וכשליבנו הרחום יוצא אל משפחה - אין טעם לדבר דברי הגיון. ראיתי את הקומץ שניסו לדבר כנגד העסקה זה נראה כמו מדריך נוער שמנסה לשכנע נרקומן שלא ייקח מנה שנמצאת מולו עכשיו.
ועוד משהו... לפני שפרסמתי את המאמר ניסיתי אותו על פורום של חברים שלי.
כל מי שצידד בדעתי כתב לי מייל פרטי וכל מי שהתווכח עם עמדתי התווכח בפורום הציבורי, דעה כזאת היא נגד הסחף הרגשי שכולנו חווינו. ברור שהבון טון זה להיות בהמייה הציבורית שהקמפיינרים המוכשרים יצרו.
אבל מה נעשה אם החטוף הבא יהיה ממשפחה פחות רהוטה? איזה קמפיינרים יעזרו לגשש בדוואי חטוף או למשפחה של עולים חדשים שבקושי מסוגלים לכתוב מכתב? האם המחיר של חייל ממשפחה "כל ישראלית" יהיה גבוה יותר מאיזה חייל בודד או חייל שבא ממצוקה?
עכשיו צריך לחשוב על הדברים הללו כשאין מניפולציה רגשית על הפרק. צריכים לקחת בחשבון שהדבר צריך להיות מוסדר בחוק ולא מין "חטוף נולד" שכזה. כולנו אזרחים וכל אחד מאיתנו צריך לקבל טיפול זהה ע"י הממשלה בלי קשר לקמפיין המרגש שהצלחנו להרים.
לא אנחנו קבענו את המחיר של 1=1000 אלא הצד השני, אנחנו רק התקפלנו והסכמנו למשוואה הזאת, שאין ספק שהיא עקומה לגמרי.