כותרות TheMarker >
    ';

    תגובות (2)

    נא להתחבר כדי להגיב

    התחברות או הרשמה   

    סדר התגובות :
    ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
    /null/cdate#

    /null/text_64k_1#

    RSS
      31/12/11 09:15:
    תודה על התגובה זאב ערבות, שמחה על פגישת המחזור שלך שהיתה מוצלחת גם כן. כל טוב, רויטל
    בהחלט מסכים עם ההרגשה,מאחר ואירגנתי פגישת מחזור מצומצצמת לחברים בתיכון ,לא נפגשנו 35 שנים,היה מרגש ועוד לא התלחתי לשכוח..
    0

    חופים הם לפעמים געגועים לנחל

    2 תגובות   יום שני, 24/10/11, 11:02

    אחד היתרונות הגדולים בחזרה ארצה הוא שאפשר (ואפילו רצוי מאוד) לחדש קשרים שדעכו לאורך השנים. לפני עשרים וחמש שנים השתחררתי מצה"ל. אני מודה שהייתי חיילת די מצ'וקמקת, ובעצם המשמעת הצבאית לא הייתה משהו שהיה לי קל להסתדר איתו, וזאת הייתה אחת הסיבות העיקריות לכך שיצאתי לנח"ל. לא העלתי אז על דעתי הצעירה איך בחירה קטנה תהפוך בחיי לכל כך משמעותית (בחירות "קטנות" רבות באו אחר כך ולרבות מהן היו השפעות מאוד משמעותיות על חיי, אבל אז ממש לא הבנתי היכן אני עומדת ולאן פני מועדות).

    היציאה לנח"ל הייתה מחאה בוטה כנגד הורי, אמי בפרט, שסירבה לאורך כל התקופה להשלים עם בחירותי המוזרות והזרות. אמי העדיפה שאשרת קרוב לבית ואגיע הביתה מידי יום לסדינים הנקיים, למקלחת החמה ולארוחות המסודרות, ובעיקר, שאשאר קרובה לסינרה. אבל אני, עקשנית גדולה אז והיום ידעתי באינטואיציה נשית אולי, אבל גם רציונאלית, שאם אוותר אשאר צמודה לסינר הזה שנים רבות, ויצאתי לנח"ל בתוכנית של "מחנות עולים" לקיבוץ אילות, הקיבוץ הדרומי ביותר בעולם. ההחלטה הזאת שינתה את חיי באופן גורף: מילדה מפונקת הפכתי מבוגרת שיודעת שהיא יכולה לעמוד על שתי רגליה, לעבוד בכל עבודה המכבדת את בעליה, ולהתמודד עם קשיים פיסיים ונפשיים.

    לפני מספר ימים הגשמתי חלום קטן: בכוחות משותפים ובשיתוף פעולה שצובט בלב לחשוב עד כמה הוא היה נעים ומרגש, הצלחנו מספר חברים ואנוכי, להעמיד ערב של מפגש גרעין אצלנו בבית. הערב הזה היה מרגש בצורה בלתי רגילה. נערכנו לערב הזה בחודש האחרון, והכל תוכנן בקפידה: הכנת מצגת, תוכנית כללית הכוללת משחק, הכנת ארוחת ערב ובכלל כל הסידור של המקום, סידורי פרחים, מפות ונרות, ובקיצור חשבנו על כל אספקט אפשרי. הדבר היחיד שלא חשבנו עליו הוא מה מפגש כזה עושה ללבבות. לכמה שעות שבנו להיות בני עשרים (ומוזר לחשוב שבני כל כך קרוב לגיל הזה...). אהבות ישנות עלו וצצו להן, רגשות של חברות ארוכת שנים שקצת התפרקה לה וצריך היה לאחות מחדש שבה ועלתה, ובעיקר מעניין היה למצוא את החוט הזה שמקשר בין מה שהיינו אז ובין מה שאנחנו היום, עכשיו, בנקודת הזמן הספציפית הזאת.

    אני יכולה לסכם ולומר שהיה מדהים! שעברו כבר חמישה ימים מאז המפגש הזה ואני עדיין מוצאת את עצמי מתבוננת פנימה ומציצה הצידה אל הערב הזה, מנסה לדלות ממנו עוד מזון לנשימה ולנשמה. האנשים שהיינו אינם עוד: השתנינו אנו והשתנה העולם סביבנו, אבל אותה אהבה ואותה הרגשה של שותפות גורל מפעפעת בלב כל אחד ואחת מאיתנו. אהבה גדולה הייתה הורגשה בערב הזה בלבבות, המון דמעות של התרגשות נשפכו, ובעיקר הרגשה של אחדות ולו רק לכמה שעות.

    אני בבית ומרגישה בבית, ורק קשיי הקליטה של הילדים שלי מזכירים לי מהיכן באתי. מי שלא גדל פה לא יבין, והילדים שלי שלא גדלו כאן לא ממש הבינו, אך הם היו נוכחים בערב הזה. אינני יודעת מה הם ספגו ממנו, אני מקווה שהרגישו את האהבה והקירבה והחום הישראלי שאין אותו בשום מקום בעולם. אני מקווה שיום אחד יוכלו גם הם לבנות להם קשרים שמקרבים אותם אל העם הזה ואל הארץ הזאת. אני חזרתי הביתה, אבל עבורם זו עדיין הרפתקאה, ומידי פעם הם אפילו אומרים שהם מחכים שתיגמר ההרפתקאה הזאת ושנוכל לחזור הביתה. הביתה בשבילם זה שם, הביתה בשבילי ובשביל אמנון זה כאן. אני מתפללת שיום אחד נוכל כולנו להביט אחורה בחיוך אל התקופה הזאת ולדעת שעשינו את ההחלטה הנכונה למשפחה שלנו. בינתיים אנחנו חיים את היומיום ומחכים שהקשיים של הילדים שלנו ילכו וידעכו.   

    דרג את התוכן:

      ארכיון

      פרופיל

      חוזה לך ברח
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין