יו"ר קדימה, ח"כ לבני, בראיון ראשון לתקשורת מאז שחרורו של גלעד שליט, אמרה משפט נכון: "הציבור כפה על הממשלה את ההחלטה". לדבריה, היא החליטה לשתוק מאז פורסם דבר העיסקה, כדי שלא להפוך את הנושא לעניין פוליטי, אבל לאחר שבוצעה העיסקה הרי נגרם למדינת ישראל נזק אסטרטגי, ובעוד שישראל נחלשה החמאס התחזק. סביר להניח כי באופוריה ששררה בארץ לאחר הפרסום על העיסקה הקרובה עם החמאס, העדיפה לבני — אולי בעצת יועצי התקשורת שלה — לשתוק ולא להתבטא כנגד העיסקה, כדי שלא לדרדר את תדמיתה הציבורית, שגם כך אינה מן המשופרות, ואילו עתה לאחר השחרור, כאשר הציבור התפכח מעט מתחושת החגיגיות, קל יותר למתוח ביקורת על העיסקה, מבלי להסתכן באיבוד הפופולריות.

כאמור, צודקת הגב´ לבני בדבריה כי הציבור הוא שכפה על הממשלה את ההחלטה. "הציבור" בעניין זה, אינו שיקול דעת ציבורי מעמיק שניתח לעומק את העיסקה והשלכותיה, כי אם צוות יחצ"נים, אנשי פרסום ותקשורת, שפעלו — בהתנדבות יש לציין — כדי להשפיע על דעת הקהל במדינת ישראל. מאז שגילו בני משפחת שליט, כי אם לא יצאו לפעול למען בנם יהיה גורלו כמו גורלו של הנווט השבוי רון ארד, הם גייסו לעזרתם אנשי פרסום, תדמיתנים, המבינים בדעת הקהל, כדי להכין את הציבור הישראלי לקראת עיסקה עם החמאס. לכל היה ברור, כי המחיר יהיה כבד מנשוא, ובלי הכנה מוקדמת תקום מחאה ציבורית אדירה, כאשר יתבררו פרטי העיסקה העתידית.

במשך תקופה ממושכת, אולי שנים, פעלו היחצ"נים במטרה שלא להוריד את נושא שליט מסדר היום. החל מעצרות המוניות, דרך שלטים בכל פינה, עבור לצעדה המונית ממצפה הילה לירושלים, ועד לאוהל המחאה בו שהו בני משפחת שליט במשך יותר משנה. לצורך ריכוך דעת הקהל גוייסו אישים מכל גווני הצמרת הביטחונית, במטרה להבהיר שאין כל סיכון בשחרורם של מאות רוצחים אכזריים. מבלי לדעת מאומה על מצבו של החייל השבוי, הוא הוצג כמי שנמצא במרתפים חשוכים, חשוף אולי להתעללות, אולי במצב בריאותי רעוע, שכל יום שאין הוא משתחרר מהווה סכנה לחייו. אנשי התדמית פעלו להחדיר בציבור את התחושה כי מדינת ישראל מחוייבת להחזיר את החייל, מכיוון שהוא נחטף בעת מילוי תפקידו וצעירים אחרים יסרבו להתגייס לצבא, אם לא יהיו בטוחים שמערכת הביטחון תהיה ערבה לשובם הביתה בשלום.

בקיצור, כל רעיון, כל גימיק, כל פרסום, נוצל כדי להכין את הציבור הישראלי לקראת המחיר הכבד שאמורה מדינת ישראל לשלם למען שובו של החייל. כלי התקשורת על כל גווניהם, התמסרו באופן מוחלט בידיהם של היחצ"נים הללו, בלי לאזן אותם בצדו השני של המטבע. כל אירוע יחצ"ני זכה לכותרות ראשיות, לדיווחים נרחבים, לכתבות ומאמרים אוהדים, כאשר קולות המתנגדים נדחקו לשוליים. ואין כל פלא כי ביום השחרור, נערך "פסטיבל" תקשורתי של ממש, שיצר את הרושם כאילו השחרור הוא הישג כביר "לתפארת מדינת ישראל" ללא כל צד ותחושה של כניעה לארגון טרור אכזרי ומסוכן.

אין כל קשר בין שאלת השחרור עצמו, שהיא — כפי שכבר נכתב במדור זה — שאלה כבדת משקל של דיני נפשות, לבין האופן בו הוצג השחרור בתקשורת. השמחה על שובו של שליט לארץ היא מובנת, אבל מכאן ועד לחגיגות ההמוניות, כאשר קולן של אלפי משפחות שהיה זה להן יום שחור כאשר ראו את רוצחי ילדיהן יוצאים בראש זקוף אל החופש ומתקבלים כגיבורים לאומיים, נדחק לשוליים. בני המשפחות הללו שניסו כאקט של מחאה חסרת סיכוי לקבל את עזרת בית המשפט במטרה למנוע את העיסקה, נתפסו בתקשורת כטרדנים המנסים להשבית את השמחה הגדולה.

אכן הפרסומאים, הלוביסטים והיחצ"נים שניהלו את "מבצע שליט", יכולים לזקוף לעצמם הצלחה כבירה. לא רק בשל שחרורו של שליט, אלא בשל העובדה שהשחרור נתפס כ"הישג מזהיר" וללא צד של כניעה גורפת. דומה כי בפקולטות בהן לומדים את נושא הפרסום, יהיה הקמפיין למען שליט חומר לימוד חובה, בעקבות הצלחתו הכבירה לעורר דעת קהל תומכת ואוהדת, לעיסקה קשה — שגם אם נעשתה בחוסר כל ברירה אחרת — היתה צריכה לעורר דאגה עמוקה וחשש כבד, ולא שמחה ועליצות, כפי שהיה בפועל.