יש כבר 44 מדינות שבהן מפגינים מחקים את המחאה שדפני ליף וחבריה יזמו כאן בקיץ האחרון. כמויות המפגינים בכל מדינה שונות  -  מבודדים עד כמה אלפים, אולי מעט יותר. אך בשום מדינה המספרים המוחלטים והיחסיים לא מגיעים לכמות האנשים שיצאה לרחובות בישראל כדי לדרוש מהנהגת המדינה צדק חברתי. וברוב המדינות פניה של המחאה הם אוהלים במרכזי הערים הראשיות, בדיוק בצלם המחאה החברתית של דפני וחבריה. הגדילו לעשות הבריטים שהקימו "אוהלי דפני ליף" במרכז לונדון, מול הכניסה לכנסיית סט. פאול - קודש הקודשים הבריטי. אך ראש עירית לונדון לא הגיב בנבזות הפרובינציאלית שבה הגיב ראש עירית תל-אביב.

יתכן שבישראל, כמו בשאר העולם, המחאה תדעך ותתפוגג. אבל הניצוץ שדפני ליף וחבריה הציתו לא יעלם עוד. אולי ישנה צורה, ימיר התמדה, ידרג התלהבות, אך יישאר בעולם לתמיד. הרעיון לשינוי מהות החיים הציבוריים המודרניים לי ידעך עוד. ניצול ההמונים בידי מעטים יעבור מן העולם בסופו של דבר. העיקרון נקלט כבר ברחבי העולם. יתכן שיושלם ויתבצע הלכה למעשה בעוד עשר, מאה או חמש מאות שנים אך הוא יושלם גם אם הדור של דפני ליף לא יראה את התגשמותו. 

"חכמים בעיני עצמם" כמו ביבי-ברק לא יוכלו לו. לכל היותר ישהו אותו לפרקי זמן שונים. חבל שבן גוריון לא ראה את מגשימת חלומו שישראל תהייה אור לגויים.