כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עד גיל 21 אגיע לירח

    ארכיון

    קרן שבורה

    30 תגובות   יום שני, 24/10/11, 18:47

    כל כך רציתי שהיא לא תמות.

     

    כשזה קרה, רצתי מיד לבית הספר. והתקשרתי אל המנהל. והוא בא וטיפל בה וניסה להציל אותה.

    אני חושב שהוא כעס עלי. לא יודע אם זה בסדר. כי בסך הכול ניסיתי לעזור. ונכון שלא הצלחתי. אבל זה בכלל לא היה בכוונה.

    הוא אמר לי שאין יותר מה לעשות היום, ושאני יכול ללכת הביתה. וקיוויתי שכשאבוא מחר בבוקר יגידו לי שהיא הצליחה להתאושש.

     

    רם, גידי ואני עובדים במשק ילדים מאז תחילת כיתה ו'. כבר יותר משנה.

    משק ילדים זה כמו גן חיות. רק יותר קטן. ואין חיות גדולות כמו אריות או נמרים.

    פעם, הרבה לפני שנולדתי, היה דוב בתוך בור. אבל הוא ברח וירו בו.

    אימא אומרת, שכשהייתי ילד קטן, מאוד אהבתי לבוא למשק ולהאכיל את החמור.

    עכשיו יש כאן עיזים ותרנגולות. וכלוב קטן, עם שני קופים קטנים.

    בגן חיות אמתי יש כל מיני אנשים מבוגרים שעובדים. אבל במשק ילדים אנחנו עושים כל מה שצריך.

    המנהל כמעט לא נמצא. יש לו עבודה אחרת, יותר חשובה, במקום אחר. אבל הוא כבר לימד אותנו כמעט הכול. אפשר לסמוך עלינו. אנחנו מאכילים לבד ומנקים לבד. גם אם הוא מגיע רק פעם בכמה ימים. ילדים אחרים עובדים רק כמה שעות. במשק חייבים להשקיע יותר. יש המון עבודה וחייבים לדאוג שיהיה לחיות טוב.

     

    יש דברים שרק המנהל יודע לעשות. הוא מטפל בחיות כשהן חולות. וגם נכנס לכלוב של האייל הגדול. זה עם הקרניים הענקיות, כמו שני שופרים ארוכים. הקרניים כבר שחוקות מרוב זה שהוא מזנק על הגדר. כשהמנהל נכנס לכלוב שלו, האייל מסתער עליו. אבל המנהל אוחז בשתי הקרניים עד שהוא מפסיק לנסות להשתולל.

     

    פעם היה נעים לבוא לבקר במשק. אבל בזמן האחרון כמעט לא מגיעות משפחות עם ילדים. יש המון חולדות. לפעמים הן כל כך גדולות שזה ממש מפחיד. המנהל הביא לי מתנה שני גוזלים של עורב. הם היו קוראים לי ופותחים מקור גדול. הייתי מאכיל אותם והם היו יושבים לי על היד. עד שאחד מהם ברח כשהיינו בטיול באילת. ואת השני החולדות טרפו. בבוקר מצאנו רק רגל ומקור.

    רם וגידי עושים תחרות. מי הורג הכי הרבה חולדות. גידי כבר הגיע ל-17. רם עדיין ב-13. אני לא משתתף. בכלל לא כיף לי להרוג חיות.

     

    בוקר אחד מצאנו כבשה מתה. הבטן שלה הייתה פתוחה וכל המעיים היו בחוץ. כמה ימים אחרי זה, מצאנו גם את כבש קמרון מת. אבא אומר, שפעם כבש קמרון נגח באח שלי. אבל בכול זאת לא היה נעים לראות אותו שוכב ככה. המנהל אומר שיש להקה של כלבים משוטטים, שמגיעה למשק בלילות. אולי הוא כועס על כל המצב במשק. אנחנו באמת משתדלים שיהיה נחמד למרות הכול. זה עצוב לבוא בבוקר ולגלות שהחולדות טרפו את כל הגוזלים והאפרוחים.

     

    אתמול לקחתי את אחי למשק אחרי הצהרים. כבר גמרנו לעבוד אבל באתי לראות שהכול בסדר. הדלת של אחד מהכלובים הייתה פתוחה והעז וכמה גדיים יצאו והסתובבו חופשי. החזרנו את כולם אל תוך הכלוב. אני כבר מנוסה ואחראי, אז זה הלך די טוב. רק שגדייה אחת נשארה מחוץ לכלוב. ניסיתי להבריח אותה אל הפינה ולתפוס אותה בעדינות. אבל היא התרוצצה מאוד מהר. ואז הצלחתי לשים עליה יד וראיתי שהיא ממשיכה להשתולל. אז תפסתי אותה בקרניים כמו שהמנהל תופס את האייל הגדול. רק שהקרניים שלה היו קטנטנות ועדינות.

     

    והיא עשתה תנועה חדה כזאת והרגשתי שמשהו זז ונשבר. והבנתי שקרה משהו מאוד רע. ויצא לה דם מהראש וכאב לה והיא פעתה ורצתי להתקשר אל המנהל ועכשיו אני כל כך רוצה שהיא תחייה. 

    דרג את התוכן:

      תגובות (30)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        25/6/12 16:20:

       

      תודה כנרת.

      יש חוויות שילדים פשוט לא צריכים להתנסות בהן. לא יודע אם הייתי ילד מיוחד. ייתכן וההתמודדות שלי לא הייתה כה ייחודית. המקום ההוא הותיר בי חותם. מסתבר שלא רק בי.

      לפני כמה ימים ישבתי לארוחת צהרים עם חבר. מבוגר ממני בשנתיים. שוחחנו על יוזמה קהילתית-סביבתית-חינוכית שאנחנו מקדמים ביחד. ציינתי, שבין השאר זרקתי מילה לאיש שניהל פעם את משק החי. עלתה מחשבה, לגייס מתוך הקהילה כל מיני אנשים. כולל, כאלו שבדיוק יצאו לפנסיה ויהיה להם זמן ללמד את הנכדים כמה מיומנויות שרכשו לאורך עשרות שנים.

      החבר נשמע מודאג מאוד מהרעיון. הבהיר, שלדעתו האיש שניהל אז את משק החי אינו הדמות הנכונה. החבר עבד שם בסביבות כיתה ה'. כלומר, בערך שלוש שנים לפני אותו פרק בחיי-שלי. גם לו היו זיכרונות אלימים משגרת העבודה. למשל, כשנדרשו להציף מחילות של חולדות ולשפד אותן עם קלשון. בתקופתי, רם וגידי התחרו מיוזמתם בהרג אותם מכרסמים בגודל בלתי שגרתי. http://www.youtube.com/watch?v=LziJbClPoKM

      אבל לא על חולדות היה לו צורך לדבר. החל מיד לתאר טראומת ילדות:

      "היו שני איילים גדולים. עם קרניים ענקיות. תקועים בתוך כלוב קטן. כל הזמן נלחמו אחד בשני. כל עוד ניצבו זה מול זה, הקרבות היו שקולים. פעם אחת, התחולל לנגד עינינו מאבק. אחד מהתיישים הצליח לתקוף את יריבו מהצד. קרנו פילחה את צלעותיו וחדרה ישירות אל ריאותיו. האייל שנפגע צנח מיד ומת. המנהל לא איבד זמן. קשר מיד את האייל המת ברגליו האחוריות. תלה אותו, פשט את עורו והחל 'לפרק' את נתחי הבשר. תשע שנים הייתי צמחוני." 

        11/5/12 02:08:
      היי איתמר, נפעמתי ולא רק מן הסיפור, ולא רק מן העבר. מרגש לקרא ולדעת שזה מן החיים, שזה אמיתי, כל הרגישות שלך. עם זאת עולות גם תהיות ומחשבות לגבי ההשלכות הן של המקרה עצמו, שהיה בשגגה מוחלטת (ולקרא לזה 'רצח' זו סתם התפרעות או התיפייפות) והן של היחס או חוסר היחס שספגת בעקבותיו, השלכות שחלק מהן העלית בתגובותיך, [שאף הן מלמדות ומספרות לא פחות מן הפוסט עצמו]. מעניין . . . נוחם לֵיל כּנרת~~
        26/4/12 23:01:
      הן חנקו את עצמן ;) סיימת את הסיפור רגע לפני :)
        26/4/12 17:29:

      תודה.

      מרגיש לי לא נכון.

      לחנוק את מה שמשתוקק לפרוץ החוצה.

        25/4/12 01:22:
      חנקתי את הדמעות
        24/12/11 14:35:

      תודה.

      זה מה שאני כותכ עליו.

      בתור מבוגר (?) מפוכח ומיושב בדעתו (?!?).

      מקווה שעדיין נשאר בי משהו ממה שאת רואה בו.

        24/12/11 13:19:
      קראתי ומה שנשאר לי שהיית ילד רגיש ומקסים
        1/12/11 09:53:

      תודה.

      אין בי הכאה על חטא.

      מותה של הגדיה היה אירוע מצער. ללא קשר לעובדה, שאני הגורם שהביא להתרחשותו.

      היא שילמה מחיר כבד על חוסר הניסיון שלי.

      נענשתי על ש"הגדלתי ראש".

      לא מצטער על הגדלת הראש. שלם לחלוטין עם כל אותן פעמים בהן עשיתי מעל ומעבר לנדרש ולמצופה. 

      סטאלין היה אומר "אי אפשר להכין חביתה בלי לשבור כמה ביצים". או "כשכורתים עצים - עפים שבבים".

      לחלוטין לא רואה בו מקור להשראה כלשהי.

      ואף-על-פי-כן,

      מי שעושה, אכן טועה, נכשל, פוגע ונפגע.

      אמת,

      מי שלא עושה, לא באמת חי.

      זכינו למספר קצוב של שנים על האדמה הזאת. 

      נראה לי כמו זכות וחובה.

      לחיות את החיים האלו - עד הסוף.

       

        1/12/11 06:51:
      אל תכה את עצמך, מה שנעשה, איננו, ונותר לימוד חשוב. מי שעושה - טועה. מי שישן את חייו - לא חי. יישר כוח. תן חיוך - הכל לטובה. תיקון - אם אפשר, ואין בעצב ברכה.
        1/11/11 21:14:
      התרשמתי מדבריך. אתה נשמה טובה! מאחל לך הצלחה בכל אשר תפנה אליו.
        30/10/11 18:15:
      אסף,
      אכן, יש יותר מדרך אחת להבין את פשר התמימות.
      כבר אז, היה בתמימות מרכיב של בחירה. למשל, הסירוב לקחת חלק במסע חיסול החולדות. סירוב שבא דווקא ממקום של חוזק וביטחון. אני תורם את חלקי המשמעותי למשק החי. ואיני זקוק להוכיח את מידת חשיבותי באמצעות הצטרפות למעשי האספסוף. גם שני חברים מתוך שלושה הם סוג של רוב.
      חריף לרמות?
      מניח שלומדים את זה בכל קורס מבוא לפסיכולוגיה. הגם אם לא במילותיו של רש"י. יש ניסוי שמרבים להראות בערוץ national geographic. או אולי בערוץ 8. ילד (או ילדה) בן בערך שלוש מושאר בחדר עם ממתק מפתה. ועם הנחייה ברורה לא לגעת בו. הניסוי יכול לבדוק עד כמה מסוגל הילד להתמודד עם דחיית סיפוקים. בד בבד, הוא חושף את מידת מסוגלותו לשקר. כלומר, להסביר את העובדה שלפני דקה היה ממתק על השולחן ועכשיו אין. תשובתו של הילד אינה נובעת רק מיושרו. גם ילד שספג סולם ערכים מוצק ולרשותו חוט שדרה מוסרי איתן, עשוי למצוא עצמו עם פרצוף מלא שוקולד ושולחן ריק. האופן בו מתמודד הילד עם האתגר, מעיד על רמת התחכום שפיתח. כן, גם יכולתו לשקר באופן מורכב ויצירתי.
      זה לא שהוריו כשלו בחינוכו. "ההבדל בין חכם לפיקח הוא, שהפיקח יודע לצאת מצרות שחכם לא היה נכנס אליהן".
      אולי.
      בכל מקרה, ילד בן שלוש עדיין לא אמור לנהוג בחכמה. אשרי ההורה שהקנה לילדיו את הכלים הנחוצים על מנת לנהוג בפיקחות.
      את החכמה הם יפתחו עם השנים.
      לפחות חלקם.
      או שילמדו לשקר. 
      לא זוכר מה בדיוק אמרתי למנהל. משוכנע שלא המצאתי סיפור פקחי. לקחתי אחריות על פציעתה של הגדייה. 
      גם עם עצמי, הייתי מספיק כן על מנת להבין שאני הרגתי אותה.
      בדומה לעקירת הקוצים, שבירת הקרן נעשתה מתוך אהבת הגינה. כלומר, הגדייה.
      אולי.
      זה לא יחזיר אותה לחיים.
      יש נחמה מסוימת בראייה הזו. שביצעתי הפרה של נוסחה.
      יתכן, וההתמודדות ההיא אפשרה עם השנים עיבוד שלקח אותי למקום מצמיח ובונה.
        26/10/11 17:28:

      ים סוף,

      חייב להיות משהו לגביך שאינו מורכב ומאתגר. הגם שמוחי הפעוט ודמיוני הדל רחוקים מלגבש מחשבה מגובשת בכיוון האמור.

       

      מי שלא עושה, לא מזיק.

      גם בתור ילד. אפילו ברגעים בהם הגדייה פעתה מכאב לנגד עיני. לא זכור לי שבכלל עברה בי המחשבה "חבל שלקחתי יזמה והכנסתי אותם לכלוב". היה לי ברור לחלוטין, שפעלתי כפי שנדרשתי. שזה בדיוק מה שאעשה באלף הפעמים הבאות. השגיאה היחידה שלי התחילה ונגמרה בניסיון הלא מקצועי ללפות אותה בקרניה.

      אולי, זה הגישה ששולחת אותי בימים אלו להילחם למען צדק חברתי-סביבתי. אין בי ציפייה שמישהו אחר יחזיר את העז ואת הגדיים לכלוב. אם אני לא אתרום כמיטב יכולתי – כולנו נהפוך לעבדי קבלן.

      לא יודע מה היה קורה לגדייה אילולי ניסיתי לעשות את מה שהאמנתי שהוא הדבר הנכון. יודע מה היה קורה לי. הייתי מתבטל בפני משהו שמנוגד לכל מי ומה שאני מאמין ורוצה להיות.

       

      מקווה שבתחום הזה באמת התקדמתי. כפי שאולי הבאתי לידי ביטוי במערכות היחסים או במקומות העבודה האחרונים. היכולת להתמודד עם כישלונו של האחר.

      לא חושב שאי פעם הייתי מהסוג המתפרץ. שפורק הר געש של זעם ותסכולים על הקרבן שמולו.

      חושש שכן נהגתי להעצים את תחושת הכישלון. לגרום לה להכיל בקרבה את תחושת האחריות שלה למעשה הנורא שעוללה. חוזר ומבהיר כמה הוא פגע בי. עם השנים, משתדל לקחת את זה למחוזות אחרים. בכלל לא לפתח שיח סביר רעיון אשמתו של מישהו. היה, קרה. לומדים, מפיקים לקחים. ביחד. ממשיכים הלאה.

      מצד שני, עושה מאמצים להימנע מהתרחיש של לשמור בבטן ולברוח מהתמודדות עם החושות שמציפות אותי. כשהמגמה מצטברת בתוככי הר הגעש, סופה של הלבה לשסע את כל מה שבקרבת ההר. כולל, את ההר עצמו.

      הרב וייצמן תמיד הוגה רבדים שמצריכים יותר מקריאה אחת.

      אתייחס דווקא לבעיה הפוכה. אנו מצפים מאדם מבוגר ש"לא יהיה ילד". מבחינתנו, הוא כבר מיצה את שנות החסד. במהלכן, היה זכאי להתחשבות בצרכיו ובתחושותיו. מגיל מסוים, אנו עלולים להיאטם למצוקותיו.

      למרות שחסינות לכאב אינה משהו שפשוט צץ בהגיענו לגיל מסוים.

       

      רצח הגדייה הוא בחירה מודעת שלי.

      לא המעשה שגרם למותה. ההחלטה להעלות על הכתב את המקרה הזה. היו אחרים, שכאבו הרבה יותר.

      יש כאן דוגמה די פשוטה. בה ברור שכוונותיי היו טובות. ובאמת חשתי צער עמוק על מותה.

      מאידך, אילו הייתי הורג אדם בטעות, מידת סובלנות שהייתה מופגנת כלפיי הייתה אחרת.

       

      זו בעיקר חוכמה שבדיעבד.

      להסתכל ממרומי גילי והשנים שחלפו. ולספר לעצמי שהחווה הייתה מכוננת, בונה ומעצימה.

      איפה הייתם כשהרגתי את הגדייה?

      באותם רגעים, הפרשנות היחידה שעמדה על הפרק הייתה עצם העובדה שהרגתי גדייה. אל ההיבטים והמשמעויות בעלי הערך המוסף, הגעתי בשלב אחר לגמרי.

      אולי זו תובנה שחשוב לקחת מכאן. שבפעם הבאה שאדם ייקלע למצב כזה, נדע לקחת אותו למקומות מחזקים ותומכים. ולעשות את זה ברגעים בהם הוא הכי נזקק לכך.

      מי שצומח מתוך סביבה מעצימה, סביר שיהפוך לאדם שמעצים את זולתו. ספק אם אנו נולדים עם היכולת להיות שם בשביל מי שצריך אותנו. הסיכוי שביום מן הימים נפיק מתוכנו את הגדולה הזו מותנה, במידה רבה, במפגש עם דמויות משמעותיות שידעו לקחת אותנו לשם. 

       

      רצח האופי שאני עורך כאן במנהל אינו מבוסס על רקע עובדתי. זה המקום שדמותו מקבלת בבניית העלילה. "לא מספיק שמשק הילדים מתפורר מעצמו, בא הילד הזה ו'מגדיל ראש' איפה שלא צריך. איך בדיוק אני אמור עכשיו להציל את הגדייה? מה, הוא מצפה שבמקום לנסות לחבוש אותה אחבק אותו ואספר לו שהכול בסדר? הכול לא בסדר! יש רגעים בהם הוא חייב לקחת אחריות על השגיאות שלו."

       

      הקושי שלי עם מות הגדייה נובע בעיקר מהעובדה שהיא הייתה נתונה לחסדיי. שהייתי אמון על ביטחונה. מעבר לדחייה שלי מעצם הטבח שרם וגידי ביצעו בחולדות, מותה של חולדה לא היה מעילה שלי באמונה בי. גוזלי העורבים היו כמו ילדים שלי. כמעט. מותו של אחד מהם לא היה כה טראומטי, כי לא אני הייתי אשם. את חלקי שלי עשיתי למענו. מה אני יכול לעשות מול מפלצות שמזכירות את אותם rodents of unusual size מהסרט הנסיכה הקסומה? אילו האייל הגדול היה תוקף אותי. ומתוך הגנה עצמית הייתי מוצא את הכוחות לפגוע בו, אולי היה יותר קל לחיות עם עצמי. הוא לא חסר ישע ולא תמים. מה גם, שלא הייתה בו שום ציפייה לגילויי חמלה וחסד.

       

      יצא לי לפגוש כל כך הרבה תוצאות של הורות מחרידה. של אדישות, של אטימות, של חוסר אכפתיות והשקעה. זו לא הפעם הראשונה בה אני מביע את האמירה הזו: כדי להוציא רישיון לטוסטוס 50 סמ"ק חייבים לעבוד מבחן תיאוריה ומעשי. הליך שלם, במסגרתו רוכשים מיומנויות. ופוסלים את מי שלא נועד לנהוג. אנשים עושים ילדים כאילו אין מחר. ולפעמים, הילדים באמת אינם חלק מהמחר של ההורים. הורים מרשים לעצמם לצעוק, להרביץ, להתעלם, להזניח. למעט אונס, יש מעט מאוד פעולות שכל כך קרובות לרצח.

      לא צריך להיות ילד כדי להיות קרבן. לפעמים, מספיק לאהוב את האדם שפוגע בי.

       

      כן, הצד השני הוא לגונן יתר על מידה. לעטוף בצמר גפן גם כשמותר וצריך להציב גבולות.

      לא יודע אם יש מינון נכון. תמיד, בדיעבד, ניתן יהיה לטעון שנעשו שגיאות. שבגללכם יצאתי דפוק. ומן הסתם, אני באמת דפוק והם באמת ...

      תמיד נכון לדרוש מעצמי להיכנס לנעליו של האחר. הסכסוך הישראלי-ערבי היה נראה אחרת, לו רק ניסו כל המעורבים להבין מה עובר עליהם. למעשה, כמעט כל מחלוקת נובעת מהעצלות המחשבתית הזו. מחוסר הניסיון להיכנס לראשם של אחרים.

      בתור התחלה, אמנם צריך להסביר לעצמי שטובתי עמדה לנגד עיני האנשים שניסו להיות שם בשבילי.

      חושב שהסוד אינו לסלוח למי שלא עשה איתי הכול מושלם.

      הסוד הוא להיפרד ממה שעשו לי. היה נכון? היה לא נכון? באשמת?

      היה!

      ההתחשבנות עם העבר תקבור את העתיד.

       

      לעולם לא אסלח או אמחל לאדם השפל שהיה שותפי לדירה בברוקלין. שחמס את אחרוני הדולרים שהיו לי בתואנות שקריות. בזמן שהוא חי כמו מלך. בד בבד, הוא חדל להעסיק אותי ברגע שהצלחתי להשאיר מאחורי את הנזקים שהסב לחשבון הבנק שלי. בנפשי, הייצור לא הותיר צלקות. לא המשכתי לבזבז אנרגיות על העוול שעולל לי. אין בי כעס כלפיו. רק חמלה.

      באשר לכל האנשים שפגעתי ברגשותיהם. מקווה שהם מבינים שלא לשם שאפתי להגיע. שבאמת השתדלתי לקחת את זה לכיוון אחר. וכשלתי. כי אני אנושי.

       

      אנשים נוטים להיתקע במעגלי קסמים של הרגלים שגויים. למחזר דור אחר דור של פעולות מסוימות. שלא מביאות אותם לאן שנכון להם. כי זה מה שעשו איתם. ברגעי מצוקה, אנו חוזרים לדפוסים שהכי מוכרים ובטוחים. אולי זה היה עוזר. אם מיד אחרי ששברתי לה את הקרן, מישהו היה מחלץ את המנהל שלי מההרגלים שיצקו בו. "הילד זקוק לחיבוק. לקבלה, להבנה. מחר תמצא סיבה אחרת להטיף לו מוסר. לא זה הרגע להוכיח אותו על כישלונו".  

       

      אנחנו מאשימים כי יש לנו צורך להאשים.

      את הזולת. את עצמנו.

      הצורך להאשים מקבל חיים משל עצמו. בתודעתנו, היא חזק פי כמה ממה שנעשה לנו.

      כך שההתמודדות אינה עם מה שעשו לנו. אלא עם הצורך שלנו.

      כשאנחנו חווים מעשה של האחר כעוול, אנו בונים מערך של תכונות שליליות סביב דמותו. ומתרחקים מהיכולת להזדהות עם האדם. להבין מה הביא אותו למעשה שעשה.

       

      אמון הוא פועל יוצא של מוטיבציה.

      דרושים המון אומץ וכוחות על מנת לבטוח באחר. לא כולם מסוגלים לכך.

      הרבה יותר קל ולא מאיים לספר לעצמי שהאחר פחות מוסרי, ערכי ומצפוני ממני. שכוונותיו זדוניות. מה שמשאיר אותי עם ההתמודדות הקלה והנוחה. עם העוינות, החשדנות והשנאה.

      אנשים שאינם מסוגלים לאהוב את עצמם. להאמין בעצמם. הסיכוי שיתנו אמון באחר. שיאמינו בכנות כוונותיו. שילכו עד הסוף עם רגש חיובי כלפיו. שיתמסרו ללא תנאי לתחושות, לתקוות ולחלומות...

      יש כל כך הרבה מערכות יחסים בהן לא באמת מתמודדים ביחד ומתגברים. בהן ממשיכים להאשים את עצמי ואת האדם שאיתי. למרות שממשיכים ביחד. לכעוס ביחד. לפחד ביחד. להדחיק ולהכחיש ביחד.

      לפחות הגדייה אמרה את דברה בכך שמתה.

      עוד הייתי עלול להבין שנכון לאחוז גדיים בקרניהם.

       

      לגבי הורות נטולת אשם,

      אתחיל לשגות ולהרגיש אשם,

      כשאגיע לגשר ואתחיל לחצות אותו.

       

       




       

        25/10/11 17:21:

       

      צטט: איתמר ברגר 2011-10-25 10:47:28

      השאלה היא, כמה ועד מתי עוטפים ומגוננים.

      האם להתייחס לילד כמו אל אתרוג עד שהוא מתגייס לצבא?

      אולי גם בגיל שלושים צריך להיות שם בשבילו. ללכת לדפוק על השולחן של הפקיד בעירייה שממרר את חייו.

      או שכבר בגיל שמונה חייבים לאפשר לו לקבל מכות מהבריון השכונתי. ולקוות שייקח משהו חיובי מהחוויה.

       

      המינונים הם ירידה לפועל של הנוסחה שציינתי, שמוקד האישיות יהיה ילד תמים מלא באמון באור שבעולם, והחיספוס והנוקשות יהיו חיצוניים ולא יחדרו לבסיס האישיות. על יעקב נאמר "ויעקב איש תם, יושב אוהלים". פירש רש"י את המילה תם באומרו: "אינו חריף לרמות". כמה יפה פירוש זה, משום שדבריו מדוייקים. חריף כן, אבל לרמות לא, זה סותר לציור שלנו שתמים הוא מין אחד שלא מבין ולא יודע הרבה מן הסובב אותו (ואגב אונקלוס תירגם תם במליה הארמית "שלים" כלומר שלם), והלא יעקב התמודד עם אדם נוכל ורמאי ושמו לבן הארמי (בסיכול אותיות- כהמשך לדבריה של ים סוף, נבל הרמאי), וגם "עשה לו תרגיל" עם הכבשים כדי לחשוף את רמאותו, וגם בסוף ברח ללא ידיעתו, וכשנתפס יעקב ידע לומר לו תוכחה בפנים, כלומר התמים הזה יודע להתנהג עם דברים מחוספסים, משום שמי שבאמת אוהב את העולם גם גם כלים רעים בארגז הכלים שלו, שמטרתם ביעור הרשע מתוך מגמה לעשות את העולם טוב יותר, עקירת קוצים מן הגינה, לא מתוך שנאת הקוצים, אלא מתוך אהבת הגינה.  אם כן התמודדות עם חיספוס והכרת הרשע טובה גם בגיל מוקדם, כל עוד שהכרת הרע תישאר חיצונית, ולא תכנס לבסיס האישיות התמימה. לבני אדם אין להפר נוסחא זו, אלא שה' לפעמים כופה עלינו הפרה של נוסחא זו מתוך ידיעה שלמרות ההפרה יש לנו אפשרות עם הזמן לעבד את הרע למקום מצמיח ובונה, או מסיבות אחרות שאין כאן המקום לפרטם.

       

        25/10/11 15:38:
      פס רחב,
      מן הסתם, בחרתי בטראומת ילדות שלא באמת ממשיכה לטלטל אותי.
      מאמין שבעבור חודש מאותו אחר צהרים, כבר הייתי די בסדר עם עצמי. אין לי זיכרונות של עצמי מייסר את עצמי. הייתי מספיק חזק ושקול על מנת להבין שאמנם הרגתי גדייה.
      אבל.
      כן. ישנן גם צלקות אחרות.
      חלקן הרבה יותר עמוקות.
      הרבה יותר קשה לחיות עם הידיעה שפגעתי באדם שאהב אותי. שמעלתי באמונו. 
      במיוחד, במידה ועשיתי זאת במודע.
      או אפילו במתכוון.
      החלטות עליהן אין לי ברירה אלא לקחת אחריות.
      או מעשים שעוללו לי.
      שעליהם לא הייתה לי כל שליטה.
      אפילו העלאת הפוסט הזה היא סוג של בניית איזון בתנאי שליטה.
        25/10/11 15:26:

      שכח את העבר כדי שתוכל לפנות מקום לעתיד?

      לא יודע. 

      גם סטיב ג'ובס היה מסכים, שאת מה שיש לבני אדם בין האוזניים קשה לאתחל בלחיצת כפתור.

      זה בא עם הגדרות היצרן של כולנו. 

      ובכל מהדורה ומהדורה, טמונים הבדלים אישיים ששום אייפון/אייפד/אייפוד דור 18 לא יגלם.

      אולי אלומית תחלוק על טענותיי.

       

      בכל מקרה, אני לא בעניין של לשכוח.

      אלא, לעביר למגרה אחרת.

      למשל, מזו של משקעי הילדות שרודפים אותי. ויכולים להירתם למערך התירוצים שלי להתמודדות עם מה שקשה לי איתו.

      למגרה של הזיכרונות שבחרתי להשאיר מאחור. הם לעולם ימשיכו להתקיים. 

      לעולם לא אתן להם מקום משמעותי ודומיננטי.

      לכל היותר, במעמקי הארונית מתוכה אני שולף את הכלים מהם אני שואף להיבנות.

      ולאחר שהשלמתי את התכלית לשמה הוצאתי אותם - אשיב אותם למקומם הטבעי והנשכח.

        25/10/11 15:13:

      קצת פריקית,

       

      אני חופר בתוך הדבר שהכי קל, נוח ומוכר לחפור לתוכו.

      סינדרום הבעיטה בחתול.

      טוב, בערך. כמעט. לא בדיוק.

      הבן של השכנים מרביץ לי. כי הוא יותר חזק ממני. אני לא מסוגל להחזיר לו. אז אני בועט בחתול של השכנה ממול.

      כאילו, לא יכולתי להחזיר את הגדייה לחיים. או להעמיד את המנהל במקומו.

      מה שכן היה ונותר זמין הנו ההזדמנות לדהור אל תוך תהומות נפשי.

       

      החתול קפץ לתוך הגלגלים שלך.

      מעשה אבדני שלו. ביזמתו ובאחריותו.

      ואת כבר היית אדם בוגר. שלמד איך להגן על עצמו מהאויב המר ביותר של כולנו.

      רגשי האשם של עצמנו.

       

      הגדייה ניסתה לעשות את הדבר הכי פחות אבדני בעולם. היא נמלטה מפני המפלצת הדו-רגלית העצומה. עד שהענק לפת אותה בזרועותיו האימתניות.

       

      לא יכול להישבע לגבי ההשלכות של הסביבה הבוגרת לנושא.

      בגדול, לא הייתה התמודדות של עולם המבוגרים עם מה שעבר עלי. 

      לא שידוע לי, בכל אופן.

       

      כשאת צלמת מוכשרת, העניין הזה של פסיכולוגיה באמת הופך למשני.

       

        25/10/11 14:28:


      לפעמים כשמנסים לעזור.. קורה להפך. מזיקים.
      זה לא אומר שאנחנו רעים.

      זה אפילו לא אומר שטעינו בניסיון לעזור. ולו לא היינו מנסים?
      מי בכלל יודע.. אולי היתה הגדייה בורחת ולהקת הכלבים המשוטטים היתה טורפת אותה?

      כולנו סופגים נזקים.

      יש מי שבוחר להתמקד בלהאשים את המזיק (גם אם כוונתו היתה טובה),

      יש מי שרואה את המתוק שלמרות הכל יצא מן העז (לדוגמא, ההתחשלות)
      ויש מי שמבין (הרב וייצמן לדוגמא כך נראה לי) שראשית כל ילד או אדם
      ראויים/נצרכים לאמפטיה על המקום הניזוק שלהם.
      שיכירו במקום הפגוע שלהם.
      [על אף שפעמים לא מעטות אמפטייה עלולה להתפס כרחמים, או הקטנה ואז זה לא יעזור]

      ואפשר בנוסף אולי, לשאול, למה דווקא נזק מסוג זה? למה נזק מסוג אשמה?
      ולמה בגין סבל או מוות של בעלי חיים דווקא? (תהא זו גדייה או עורב).

      (זאת אם יוצאים מן ההנחה שדברים לא קורים "סתם" ואף יותר מכך שהם נועדו עבורי-לטובתי)

      ואז עשוי לקרות דבר מעניין:
      אדם עשוי לגלות שחוויה מסויימת שעבר מצד אחד של המתרס,

      מאפשרת לו התמודדות בריאה ונכונה יותר התורמת להרחבת הנפש אפילו,
      כאשר יום אחד יקרה מקרה והוא לפתע ימצא עצמו בצדו השני של אותו מתרס בדיוק.
      הסליחה אמיתית לעצמנו ולאחרים היא היחידה שיכולה באמת ל"חסל" את הפגיעה.
      (שמת לב ש: "סלח=חסל בשיכול אותיות" נחמד לא?! (אמרו את זה ביום כיפור זה לא מקורי שלי :))

      אחרי הכל, בגדול, גם המנהל רצה לעזור ויצא שלפחות במידה מסויימת הזיק..


      ואפשר להעמיק יותר:
      למה דווקא בעלי חיים?
      עבורי הסימבוליקה של בעלי החיים הללו, היא של משהו תמים, חלש (יחסית)..

      הנתון לחסדיו או אינטרסיו של יצור עם כוח וסמכות גדולים משמעותית - האדם.
      אדם שמטפל בו או אדם שפשוט "מסוגל עליו".

      בילדותינו לפחות, האנשים האלו שמטפלים בנו ויש להם כוח עלינו הם דווקא הורינו.
      בהמשך אלה בני זוגנו (כוונתי ל"כוח" במובן של השפעה לאו דווקא כוחניות)
      ועוד בהמ/שך.. זה אנחנו כלפי ילדינו.

      ואם הם עשו טעיות והזיקו לנו?
      משום שגוננו עלינו מדיי או משום שלא ידעו להתנהל איתנו נכון/בריא..? איך נוכל לסלוח להם?
      באופן אמיתי ועמוק שיחסל את הצלקות? יש דרכים שונות. אחת מהן נדמה לי יעילה מכולן.
      הזדהות. להיות בנעליים שלהם. ממש אבל. כי רק אז לפעמים אנו יכולים להאמין לגמרי:
      א. שכוונתם היתה טובה.
      ב. שהם לא אשמים.

      בדיוק כפי שאנחנו לא היינו אשמים כשהזקנו לאחרים (כמובן כמובן שמדובר על היזק שלא מתוך כוונה להזיק).
      או חלילה אם נעשה טעות ונזיק לילדינו..

      חווית המוגבלות שלנו שהביאה אותנו לפעולות מסויימות שהניבו תוצאות מסויימות - היא שעשויה
      לסייע לנו להבין את מה שארע לנו כתוצאה ממוגבלות של הורינו שאינה תלויה בהם.

      מניסיוני הפרטי אומר שעד שהאשמה לא השתחררה, לא היתה סליחה אמיתית - מרפאת,
      והאשמה לא השתחררה עד שרגשית הבנתי/הזדהיתי עם המקום של המזיק.

      והאמון הזה. האמון הזה שהכוונה באמת היתה טובה.
      וההבנה שגם כאשר אנו עושים כמיטב יכולתינו באמת
      לעיתים, לדאבונינו, אנחנו מזיקים... היא חלק מהיכולת
      לקבל את ההתנהגות של עצמנו והתנהגות בן/בת זוגנו

      קבלה אמיתית, נטולת אשמה.. שמאפשרת לקשר
      להתעלות ממשברים במקום להישבר מהם... :)))
      מבלי לאבד את האמונה גם כשלרגע נסדק האמון.

      נ.ב
      רציתי לומר שאולי גם להיות הורים נטולי רגשות אשם..

      אבל עזוב. זה לא נראה לי אפשרי.... :))))))))))))))))))

        25/10/11 13:56:
      אני נורא מבינה את הטראומטיות של הזיכרון, לפעמים כשיוצא לי לשמוע מעשי עבר נוראים שלא צילקו במעט את נפש מבצעם זה הרבה יותר מוזר לי, אולם אני חושבת שגם אם זה היה אירוע משמעותי, זו לא הצלקת היחידה שבנפש, אני יודעת שנפשי שלי מצולקת מכמה וכמה זיכרונות, לשמחתי ישנם מספיק זכרונות שמאזנים לי את נקודת המבט.
        25/10/11 13:48:
      יש אמרה של מישהו חם (שכחתי את שמו) שצותתה על הקיר שלי בפייס ע"י חבר. היא אומרת: שכח את העבר כדי שתוכל לפנות מקום לעתיד :)
        25/10/11 13:40:

      צטט: איתמר ברגר 2011-10-25 12:59:15

      את פסיכולוגית מבוזבזת.

      אני לא באמת יודע מה ניסה המנהל להנחיל לי באותם רגעים.

      זיכרון הוא תופעה מאוד גמישה, ברת-עיצוב ודינמית.

      לא יכול להישבע שהוא ממש "כעס עלי".

      לקראת כתיבת הפוסט, ביצעתי עבודת תחקיר מסוימת. שאלתי את הורי מה הם זוכרים מאותו אירוע. הם סיפרו שהחוויה שלי הייתה שכועסים עלי. יש בי זיכרון כללי, בו הוא כועס עלינו על דברים שעשינו לא נכון. לא צורח, לא מטיח בנו האשמות שירדפו לאורך שנים את נפשותינו הרכות והענוגות. 

      אבי סיפר לי, שכבש קמרון נגח באחי. לא משהו שהיה צרוב בתודעתי. אימי תארה את השעות בהן הייתי בוהה בחמור בילדותי המוקדמת. אבא גם טוען שנסענו לירושלים. והדבר היחיד שזכרתי משם היה החמור שפגשנו בדרך חזרה.

      אחי לא הזכיר משהו דרמטי.

      רם לא הביע שום אמירה שמשתמעת ממנה טראומה כלשהי. את גידי לא ראיתי מאז התיכון.

      כשהתגייסתי לצבא, כבר היה מותר לחיילים לבכות כשאח לנשק מת. לכולנו ברור, שאסור להפקיר ילדים בשדרות לנזקי הקסאמים. שהם זקוקים לליווי של אנשי מקצוע. לפני עשרים שנה, לא בטוח ששירותי בריאות הנפש היו נשלחים לטפל במי שלא נפגע בגופו.

      אף אחד לא ישב איתי אחרי שרצחתי גדייה ועיבד איתי את התחושות שהרצח הציף בנשמתי המיוסרת.

      לא הפכתי לרוצח גדיים סדרתי. כך שקיים סיכוי שהתהליך שעברתי עם עצמי לקח אותי למחוזות בריאים.

      או שבשל אותם רגעים עדיין אין לי חיי משפחה וקריירה.

      אולי, גם הסימפטיה לעצי דקל והצורך להעביר לילות ירח מלא על גג האסם ו...  

      חהחה איתמר, הבעיה שלך היא שאתה חופר יותר מדי בתוך תוכך :))

      לא נראה לי שרצח הגדיה בשוגג שינתה את החיים שלך על פיהם,

      הארוע השאיר בך איזה חותם אבל לא עד כדי כך, אני הרגתי חתול!

      נסעתי בכביש עכו הישן , שהיה חשוך פעם, ופתאום התחבט לי חתול

      בתחתית הרכב שלי, נבהלתי, התבעאסתי, אפילו עצרתי את הרכב בשוליים

      כדי להרגע, אבל הנושא לא הסעיר אותי לאורך שנים, מקסימום כמה חודשים,

      והארוע נחרת בזכרוני. כמובן שכילדים הארוע נחרת יותר חזק ויש סיכוי

      שאפילו יזכר כטראומה, אבל ההשלכות של הסביבה המבוגרת לנושא, הרבה

      יותר משמעותיים מעצם המעשה.

      אל תשכח שאני צלמת מוכשרת פסיכולוגיה זה הנושא המשני כרגע חהחהחה

        25/10/11 12:59:

      את פסיכולוגית מבוזבזת.

      אני לא באמת יודע מה ניסה המנהל להנחיל לי באותם רגעים.

      זיכרון הוא תופעה מאוד גמישה, ברת-עיצוב ודינמית.

      לא יכול להישבע שהוא ממש "כעס עלי".

      לקראת כתיבת הפוסט, ביצעתי עבודת תחקיר מסוימת. שאלתי את הורי מה הם זוכרים מאותו אירוע. הם סיפרו שהחוויה שלי הייתה שכועסים עלי. יש בי זיכרון כללי, בו הוא כועס עלינו על דברים שעשינו לא נכון. לא צורח, לא מטיח בנו האשמות שירדפו לאורך שנים את נפשותינו הרכות והענוגות. 

      אבי סיפר לי, שכבש קמרון נגח באחי. לא משהו שהיה צרוב בתודעתי. אימי תארה את השעות בהן הייתי בוהה בחמור בילדותי המוקדמת. אבא גם טוען שנסענו לירושלים. והדבר היחיד שזכרתי משם היה החמור שפגשנו בדרך חזרה.

      אחי לא הזכיר משהו דרמטי.

      רם לא הביע שום אמירה שמשתמעת ממנה טראומה כלשהי. את גידי לא ראיתי מאז התיכון.

      כשהתגייסתי לצבא, כבר היה מותר לחיילים לבכות כשאח לנשק מת. לכולנו ברור, שאסור להפקיר ילדים בשדרות לנזקי הקסאמים. שהם זקוקים לליווי של אנשי מקצוע. לפני עשרים שנה, לא בטוח ששירותי בריאות הנפש היו נשלחים לטפל במי שלא נפגע בגופו.

      אף אחד לא ישב איתי אחרי שרצחתי גדייה ועיבד איתי את התחושות שהרצח הציף בנשמתי המיוסרת.

      לא הפכתי לרוצח גדיים סדרתי. כך שקיים סיכוי שהתהליך שעברתי עם עצמי לקח אותי למחוזות בריאים.

      או שבשל אותם רגעים עדיין אין לי חיי משפחה וקריירה.

      אולי, גם הסימפטיה לעצי דקל והצורך להעביר לילות ירח מלא על גג האסם ו...  

        25/10/11 12:16:
      יא רוצח!!!!! חהחהחהחה טוב, אז לעצם העניין: פעם, כלומר הדור הקודם, הייתה לו נטיה להטמיע רגשות אשם בילד, בהנחה, שזה ילמד אותו להבדיל בין טוב לרע. כיום, התיאוריה הזו מוכחת כשגויה, מאחר ויחד עם זה נטמעים עוד רגשות שליליים שקשה מאוד לעקור בבגרות. ילד מפרש דברים אחרת ממבוגר, לכן יש לזה השלכה שלילית. היום הגישה השתנתה, למרות, שיש הורים/מחכנים, שעדיין מאצילים רגשות אשם בילד, פועל יוצא מחינוך לקוי שלהם עצמם, למרות שהגישה נוטה לא לעשות את הרעה הזו. בדיעבד, בבגותנו, אנחנו משכילים להבחין בטעויות העבר, חלקנו לפחות. כמו שאמרתי פעם: אף אחד לא נולד הורה/מחנך, כולנו נולדים תינוקות, ממשיכים את המסורת, יש שמתפקחים במהלך החיים ויש שנשארים עם התובנות הישנות. זו טבעה של האנושות.
        25/10/11 11:18:

      תודה.

       

      אילו יכולתי לבחור, מניח שהייתי עובר מחדש את כל תקופת העבודה המשק הילדים. השורה התחתונה היא של זיכרון חיובי. מעבר לחוויה המחשלת. היה כיף. למדתי המון. גם על עצמי. הסביבה הייתה מאוד ידידותית לאיתמר.

      למעשה, נראה לי שדווקא סביבות יותר סטריליות הותירו בי משקעים יותר טראומטיים. בית הספר התיכון צילק אותי בדרכים שאף חולדה לא פגעה. גם הלימודים באוניברסיטה טלטלו פי כמה.

      וזה עוד לפני ההתעסקות ברגעי האימה שטירונות היחידה צרבה בתודעתי.

       

      טוב ששלחו אותי לעבוד במשק הילדים.

       

      על ההתנסות הזו של להרוג גדייה - הייתי מוותר.

        25/10/11 11:04:
      כמה עצוב ויחד עם זאת מחשל...בהמשך להערותייך הקודמות, אין לי ספק, שלכל חוויה מאותה התקופה הייתה תרומה חשובה לעיצוב אישיותך משבגרת. ובכל זאת, נשארים משקעים,שכואבים וכדאי גם להיזכר בחוויות הטובות,שמקלות על כך..כתיבה אמיתית וזורמת,אהבתי
        25/10/11 10:47:

      השאלה היא, כמה ועד מתי עוטפים ומגוננים.

      האם להתייחס לילד כמו אל אתרוג עד שהוא מתגייס לצבא?

      אולי גם בגיל שלושים צריך להיות שם בשבילו. ללכת לדפוק על השולחן של הפקיד בעירייה שממרר את חייו.

      או שכבר בגיל שמונה חייבים לאפשר לו לקבל מכות מהבריון השכונתי. ולקוות שייקח משהו חיובי מהחוויה.

       

      אולי היה נכון לשלוח אותי לעבוד במקום בו כל בוקר מוצאים מישהו חדש שרוטש ונטרף. יכול להיות, שזו הייתה דרך בריאה להשתחרר מצמר הגפן של התא המשפחתי ובית הספר. בתור ילדים, לא הרגשנו שמשק הילדים הוא משהו עצוב. לא הייתה לנו זווית הראיה הזו, שהמקום בתהליכי גסיסה. שתוך שנה הרשויות יעשו לזה סוף ויסגרו אותו. היה לנו אתגר. היה בו משהו מלהיב, מעצים ומפרה. לא מן הנמנע, שהרווחנו אפילו ממבנה אישיותו של המנהל. מכך שלא היו לו הזמן, הסבלנות והכוחות להיות איש חינוך. שהציפייה הייתה שנתפקד כמו נערים בני 15-16. במידה רבה, זה מה שהפקנו מעצמנו. לא יודע למה אגיע במאה השנים הבאות. לא פוסל את הרעיון, שמנת היתר ההיא של בגרות, אחריות ומחויבות, תרמה לעיצוב האדם שיממש את אותה עשייה עתידית.

        25/10/11 09:46:
      אני יודע שהתכוונת לעצמך, וכשכתבתי לך "תאמר לו (לילד)", התכוונתי שתאמר לילד שבתוך עצמך. באמת לא פשוט לילד להתמודד עם סיטואצייה כמו שתיארת, זה די חשוב שילדים יגדלו עם בסיס תמים, ואמון תמים בעולם שהוא מקום טוב ומלא אור, את המורכבות, ההיחשפות לרוע, ברירת האור מן החושך, יש להשאיר לשלבים מאוחרים יותר, שבהם יש בשלות לזה, ובשלות זו היא יותר טובה כאשר יש נקודת חוזק פנימי של תום ואמון ילדותי בעולם.
        24/10/11 23:25:
      אסף, הילד הזה הוא אני. השתדלתי להיכנס אל תוך ראשו של הילד שהייתי. להתנסח מתוך אוצר המילים שעמד לרשותו. ייתכן שהלכתי עם זה רחוק מידי. מניח שבכיתה ו'-ז' כתבתי כמו השפה של הספרים שקראתי. לא יודע אם הוגן לשפוט את "המנהל". בדיעבד, אני יכול לשער שנכפו עליו נסיבות כפויות טובה. סביר שהממונים עליו קיצצו את התקציבים באופן מהותי. את מקומם של הנערים המנוסים החליפה חבורת ילדים. שאמנם עשו כל שביכולתם על מנת לגלות בגרות, אחריות ומחויבות. ובכל זאת, ניהול גן חיות היה משימה עמה לא היה להם סיכוי להתמודד. מניח שהמנהל חווה תסכול מתמשך. המקום הידרדר. מאוד. כשאני וחושב על זה כיום, כמעט בלתי נתפש ששלחו ילדים לעבוד במציאות כזו. כן, עשינו טעויות. אולי, ספגנו גם התפרצויות של תסכול שלא אנו היינו אשמים בהתהוותו. אישית, נדרשתי גם לחיות עם העובדה שהרגתי גדייה. לא היה בילדותי משהו שהכין אותי להתמודדות עם הרעיון. אז מה עכשיו? שונאים את עצמי? סולחים לעצמי? מספרים לעצמי שעשיתי את הדבר הנכון? מצליחים להאמין בזה?!? לא חושב שהפכתי למבוגר שמגיב באלימות על מעשי אחרים. לא יודע אם נכון לפרש כך את כעסו של המנהל באותם ימים. אולי הייתה בי ציפייה להבנה. שהאיש יחזק ויעצים, במקום לגרום לי להרגיש אשם. לא בטוח שהוא ידע כיצד הקרן נשברה. בדיעבד, איני משוכנע אם באותם רגעים הייתי מסוגל להסביר. מקווה שההתנסות הפכה אותי לאדם טוב יותר. אולי, יום אחד, גם למחנך - או לאב - טוב יותר.
        24/10/11 22:59:
      מי הילד שכתב את זה? תאמר לו שלחקות מעשי מבוגרים, לא תמיד הולך, בלי להבין את ההגיון שמאחרי המעשה. לפעמים יש ילדים שגדלים ודפוס החיקוי כל כך מוטמע אצלם, עם שילד לאב מכה, הופך מכה בעצמו, חלילה. צריך כל דבר לבדוק ולהבין לעומקו עם חוש הסקרנות הטבעי שלנו, ולהעביר אותו תהליך ביקורת בתוכנו שיהיה נאמן לצורה המיוחדת של נשמתנו. חובה על המבוגרים גם לחנך בצורה כזו: "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה".
        24/10/11 20:00:
      indeed. guess it's one of those things you gotta go through. make the best out of the lesson and move on. maybe, this is what growing up is all about. thanks!
        24/10/11 19:54:
      so sad to hear

      פרופיל

      איתמר ברגר
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין