באותם הצהריים השמים היו עכורים מן הרגיל ואד אדמדם נראה באופק. "חתושאל ובירעם" צווחה המורה, "דומו פן אתן ביניכם חיץ למען תחדלון הכות אחד את השני". "ילדיי", המשיכה המורה לזעוק, מכה עם המוט על השולחן, "דומו כולכם כי אנשי מעלה הגיעו לפתחנו ובפיהם דבר בשורה. אנא, ישרו שורותיכם והסבו בדממה ואל תבושו את כבודו ואל תכהו את שמו של בית מדרשנו והיינו כאות וכמופת בעירנו". "מתושאל, בל אחזור על דבריי כי אין בליבי לשלחך אל המנהל". בהמולה מלאה טיפופי רגליים קטנטנות הילדים התיישבו להם על כסאותיהם הקטנים, ולכיתה נכנסו שני גברים גבוהים, לבושים גלימות ארוכות. "ברוכים אתם", פתחו הגברים, "כי אנשי בשורה אנו ובפינו דבר אמת. כי כאשר תרד השמש, ותבוא רוח סערה ותכסה את הלבנה, ואש גדולה תרד מן השמים ותשמיד העיר ותחריבה לשממה וציה. הכיתה פרצה בקריאות בהלה וחלק מן הילדים החלו לבכות. "אל תראו ואל יפול לבכם", אמר אחד הגברים והרים ידו, "כי נבחרתם לצאת מן העיר ולהמלט על נפשותיכם, כי ראה כי טהור לבכם כליבו של לוט וישלחכם עמו ועם משפחתו אל עבר הירדן ותחיון", הגבר הוריד את ידו. "סורו אל בית לוט והשאירו את רכושכם ומיקנכם כי קרבה השעה ועליכם לנוס על נפשכם". הוא סיים לדבר והביט במורה, "וכי תצאי עם הילדים למען תשמריהם". המורה, שעמדה בצד המומה כל העת, התעשתה ובקול רם קראה, "קומו ילדים, קומו וצאו מן בית הלימוד ובל תשאו את רכושכם כי חפזתם. לכו אל בית לוט כי באה הגזירה". מתושאל, הוציא מקפל בשמלתו צפרדע קטנה והחזיק אותה בעצב אל מול פניו ואמר בשקט, "גם כי נעצב ליבי עליך, אל לנו לשאת את מיקננו ומי יתן וירחמו שמיים עלייך". הוא נשק לה קלות על ראשה והניח אותה על השולחן. לאחר מכן הצטרף בריצה לשאר ילדי הכיתה שכבר היו מחוץ לה, צועדים לכוון ביתו של לוט. המורה, שעדיין לא עיכלה את מהות הגזירה ניסתה להשרות רוח סמכותית על הכיתה. "לכו לכם בדרך הישר ואל תסורו ממנה. ותמהרון כי קצרה השעה". "קממאל, דע כי ראיתיך כי חשקה נפשך להכות את עשראל מאחורי ראשו ורפית את ידיך ושיויתי אותך לכוכב השמים בראותי כך". קממאל הפנה את ראשו למורה וחייך נבוך. במהרה הגיעו אל ביתו של לוט שכבר המתין עם אישתו ובנותיו בפתח ביתו. הגברים נעמדו בין שתי הקבוצות וזרזו את כולם לכוון שער העיר. השמים החלו משנים צבעם. המורה, שדאגה שמא תיפול רוחם של הילדים ניסתה להפיח רוח בקבוצה הקטנה. "מי בילדים שיעלה קולו ברינה וימלא נפשנו בזמרה?" שאלה. אך אף אחד מהילדים לא פצה פה. "קממאל, הלא תאות לפצוח בשירה, כי הרי בין הליצים הנך ורוח שטות אוחזת בך יום ביומו?" קממאל, רק הוריד ראשו מטה והמשיך לצעוד בדממה. המורה, שהבינה שהניסיון לא נשא פרי, שינתה נושא. "פזאל, בל תסור מן הדרך. קרב אל חבריך כי מצפין אתה מדי". פזאל, שצעד באותו טור עם כולם ניסה אף יותר להצמד לחברו שגם כך היה דבוק לצידו. הגברים הגבוהים פנו אל הצועדים בקול רם, "סורו אלינו ושמעו עצתנו. כי יפתחו שערי שמיים ואש תפול על האדמה, קול גדול ירעיש עולמות ותרד האש ותחרוך אדמה, ורוח קדים תשא באויר. אל תסבו עיניכם למראה, כי הישר תישירו ותגיעו מחוז חפציכם". החבורה כולה הנהנה והמשיכה לצעוד. השמים המשיכו להתערבל בצורות מוזרות ורוח החלה לנשוב. המורה, מתוך רגש עמוק של מחויבות זירזה את הילדים וקיבצה אותם אל מול ואדי עמוק אליו היו צריכים להמשיך. "ראו עיניכם את ההרים הנישאים לפנינו. כי לשם נפנה ולא נסור מן הדרך. לא תפנו ימה וקדמה כי בדרך הישר נלכה". צלצול אדיר ומחריש אזניים בקע מן השמיים ובעקבותיו מטר אדיר ניתך מאחוריהם. "מורתי", אמר אחד הילדים, "כי קול בקע מן השמים וסימן הוא כי עלינו לשאת רגליים וללכת". "בל תנועו", הרעימה המורה בקולה על מנת להתגבר על הרעמים. "כי הקול למעני הוא". "אשים עיניי למען נלך לבטח בדרך ורגלנו לא תגוף". היא המשיכה, "שימו מבטחכם בי כי יודעת אני צפונות הדרך". הם המשיכו לצעוד בזהירות כשמאחוריהם מטחים מתפוצצים על הארץ. כמה דקות אחריכן נפוצו הילדים בריצה מבוהלת לכל עבר. מורתן, ששניות מעטות לפניכן התפארה בכך ש "ויתנני עיניים בגבי", התקשתה להסביר להם את יתרונות התכונה הזו ממעמקי הגבשיות המלוחה הדוממת שנותרה ממנה. לימים, לוט, שחיבב כנראה את בנותיו מעט יותר מאשר את אישתו, דאג להפיץ סיפור מעט שונה. ובספר דברי הימים יסופר לעד את סיפורה של אישתו שהייתה בה רוח שטות, ולכן לא נודע גורלה, ודברי המורה לא נפוצו למען ילמדו הדורות הבאים. |